הבדלים בין גרסאות בדף "הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה"

אין תקציר עריכה
'''העת החדשה''' שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בשלטון מרכזי תחזקחזק, שהפך לדומיננטי. הצבא שגויס מ[[ואסלים]] בימי הביניים הפך למקצועי. רברוב החיילים היו שכירים או חייבי גיוס (במאות ה-17 וה-18 בד"כ לא גיסוגייסו את האיכרים במספרים גבוהים). תפקידי הקצונה היו שמורים לאצילים. זה השתנה עם [[המהפכה הצרפתית]] ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.
 
 
==הטקטיקה ואסטרטגיה במאה ה-17==
 
עם השיפור ב[[התפתחות כלי הירי|נשק החם]], החיליםהחיילים סודרו במבנים דמויי משלושמשולש או ריבוע במעורבב עם נושאי החניתות. המוסקטרים ירו בד"כ במטחים בגלל הירי הלא מדויק.
 
[[חיל הפרשים|פרשים]] המשיכו למלא תפקידים חשובים עד אמצע המאה ה17ה-17 אך לאחר מכן כוחם ירד.
 
הצבאות היו קטנים יחסית ובד"כ לא עלו על 30,000-40,000 איש. מספר התותחים היה נמוך ולא עלה על 20-30 לצבא בגודל הזה.
 
האסטרטגיה העיקרית היתה כיבוש מוצבי האויב, מחסניו ומבצריו. המלחמות נטו להיות ארוכות מאוד (למשל [[מלחמת שלושים השנים]]) או המרד ההולנדי שלעתים מכונה מלחמת 80 השנים). הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאפילו פגיעה חמורה בצבא, שהיה קטן יחסית, איפשרה גיוס נוסף וכך זה נמשך עד אין סוף.
 
==הטקטיקה ואסטרטגיה במאה ה-18==
 
על מנת למצות את מלוא כח האש ה[[חיל הרגלים|חיילים הרגלים]] סודרו בשורות וירו שורה אחר שורה. התותחים שימשו בתור רובי צייד ענקים ומספרם לא עלה על 50-60 בארמיה. (בערך יחס של תותח אחד לכל 500-1000 חיילים, תלוי במדינה). הצבאות גדלו ולעתים הגיעו לגודל של 100,000 איש, אם כי בד"כ לא עלו על 50,000-60,000.
 
[[חיל הפרשים|הפרשים]] החלו למלא תפקיד משני ונועדו לשבור את האויב המותש מירי החיליםהחיילים הרגלים והתותחים, מרדף אחרי אויב מובס, אבטחת אגפים וסיור.
 
האסטרטגיה העיקרית נשארה כמעט ללא שינוי מהמאה הקודמת, כלומר, לנסות ולכבוש את מבצרי האויב ואת עריו המרכזיות אחרי קרב הכרעה. המלחמות התקצרו (לשם השוואה [[מלחמת שבע השנים]] או [[מלחמת העצמאות האמריקאית]] שנמשכה 5 שנים בפועל). הסיבה לכך היתה בשיפור יכולת השינוע של הגיסות, הגדלת הצבאות, מה שאפשר להחזיק בשטחים שכבר נכבשו, כך שלא יהיה צורך לכבוש אותם שוב וכו'.
 
==הטקטיקה ואסטרטגיה במאה ה19ה-19==
 
המאה ה-19 נפתחה עם [[מלחמות נפוליאון]] אחד המאפיינים בעיקריםהעיקריים של המלחמות האלה היה הזמן הקצר יחסית שהםשהן ארכו (בד"כ כמה חודשים, מקסימום שנה או שתיים) והגידול העצום בצבאות. למשל ב[[קרב לייפציג]] השתתפו מאות אלפי אנשים מכל צד. הצבא ההמוצעהממוצע הגיע למימדים של 100,000 איש בשדה הקרבובדהקרב ובד"כ היה בעל 400-500 תותחים. בד"כ מספר החיילים הכולל עלה עלה על 200,000 במדינה ממוצעת. במדינות מיליטריסטיות כמו צרפת הגיע לשיא של 800,000 ב-1811. הדבר הושג בעקבות הנהגת גיוס חובה כללי. תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל ארצות אירופה.
ריבוי התותחים הביא לשינויים בטקטיקה - לא עוד שורות של חי"ר היורות זו על זו שעות על גבי שעות בלי להשיג הכרעה, אלא שימוש בתותחים לצורך ריכוך האויב. התקפות החי"ר נהיוהפכו מאורגנות יותר ובד"כ החלטיות מאוד.
לאחר מלחמות נפוליאון מעמדו של חיל הפרשים ירד ובאמצע המאה ה19ה-19 הם לא השתתפו בקרבות בתור חיל עצמאי, אלא שימשו בתפקידי אבטחה וסיור בלבד.
 
האסטרטגיה גם כן עברה שינוי עצום. במקום למשוך את המלחמה, נוהל מסע מלחמה זריז (לעתים של כמה שבועות בלבד) במטרה לנתק את האויב ממקורות ההספקה העיקריים שלו ולפגוע בעורפו. הדבר הושג בעיקר בזכות הצלחותיו של [[נפוליאון]] בשדות הקרב.
 
לאחר תקופת נפוליאון, השינויים בכלי הנשק (ראה [[התפתחות כלי הירי]]), בעיקר הגברת קצב האש, גרמו לשינויים נוספים בשדות הקרב. במקום גושים גדולים החיילים סודרו בקוייםבקווים רופפים (לעתים מוכניםמכונים "גלים") ולאחר מכן גם המבנה הזה נעלם וצורת ההסתערות הפכה להיות דומה להסתערות המקובלת היום, עם רווחים גדולים בין החיילים.
 
לקראת אמצע המאה ה19ה-19 במלחמת העצמאות האמריקאית נוצר המושג "חזית". הצבאות נפרסו לאורך קו ארוך יחסית על מנת למנוע אפשרות של איגוף.
האסטרטגיה הזאת הזאת הגיעה לשיא ב[[מלחמת העולם הראשונה]] וה[[מלחמת העולם השנייה|שנייה]] עם החזיתות שנמשכו ללא פערים לאורך כל הגבול. במקום קרב הכרעה בודד, בד"כ ניסוי להטישלהתיש את האויב בסדרת קרבות על מנת לגרום לכניעתו.
 
ראה גם:
 
[[היסטוריה צבאית]]
[[CATEGORY:היסטוריה צבאית]]
4,671

עריכות