הבדלים בין גרסאות בדף "פסק דין הנדלס נגד קופת עם"

מ
אין תקציר עריכה
מ
מ
 
==המקרה הנדון==
ב-[[22 באפריל]] [[1976]] נכנס אליעזר הנדלס לבנק קופת עם. הוא ירד ל[[כספת|חדר הכספות]] ומצא שם על הרצפה [[מעטפה]] ובה שני [[אגרת חוב|אגרות חוב]] המזכות את בעליהן בסך 20,000 [[ל"י]], ללא ציון פרטי בעליהן. הנדלס ניסה לברר אצל פקידי הבנק למי שייכת האבידה, אך לא היה להם מידע בנושא. מנהל הסניף דרש ממנו למסור לידיו את המעטפה, אך הנדלס סירב. הוא העדיף למסור אותה לידי המשטרה, שאכן קיבלה את האבידה לידיה, על פי [[חוק אבידההשבת ומציאהאבידה]] תשל"ג-1973. לאחר ארבעה חודשים שבהם לא התבררה זהות המאבד, פנה הנדלס למשטרה וביקש לקבל לידיו את אגרות החוב על פי החוק הקובע כי במקרה כזה ניתנת האבידה למוצא. המשטרה סירבה לבקשתו בטענה שעליה למסור אותן לבנק, משום שבו נמצאה האבידה {{הערה|שם=הנדלס 1|1=[http://easylaw.co.il/smf_hebrew/index.php?action=dlattach;topic=822.0;attach=1163 ע"א 546/78 - בנק קופת עם נ' אליעזר הנדלס ואח'], פ"ד לד (3) 57}}.
 
==פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים==
נוסף על כך, הביא אלון תקדימים מהמשפט הישראלי, האנגלי והאמריקאי, שסברו אף הם, ש"רשות" לעניין זה משמעותה שליטה בפועל, ולא בעלות על השטח שבו נמצאה המציאה בלבד. כך נפסק במקרה דומה: אשה מצאה מצלמה ב[[אולם קולנוע]], ומסרה אותה לסדרן, שמסר אותה למשטרה. משלא נדרשה המצלמה, נתנה אותה המשטרה לבעל הקולנוע. האשה תבעה אותו בבית המשפט המחוזי בחיפה, והשופט [[משה עציוני]] פסק שהדין עמה {{הערה|ע"א 123/63 חיפה - אריה ווסקובויניק ואח' נגד פנינה גולדברג}}. ה[[תקדים]] האמריקאי מובהק עוד יותר: אשה שהועסקה בבנק טולדו מצאה במבוא לחדר הכספות 500 [[ליש"ט]]. היא מסרה אותם למנהל הבנק, ולאחר שהבעלים לא אותרו היא דרשה לקבל אותם לידיה. הבנק שסירב לכך הפסיד בדין, והכסף הועבר ליד האשה. נימוקי השופטים היו, בין השאר, שחוסר השליטה של בעלי הבנק על החפצים הנשכחים שם בשעות הפעילות - מונעת מהם זכות תפיסה והחזקה במטלטלין אלו.
 
השופט לנדוי דחה תקדימים אלו. הוא הזכיר שפסק הדין של השופט עציוני קדם לחוק אבידההשבת ומציאהאבידה תשל"ג-1973, ולכן הוא מסתמך על החקיקה שקדמה לו. כך גם התקדימים מהמשפט האנגלי והאמריקאי מבוססים על הנחות יסוד שונות באשר לשאלה מי הוא בעל החזקה במקום בו נמצאה האבידה {{הערה|שם=הנדלס 1}}.
 
===פנייה למשפט העברי===
השופט אהרן ברק חלק על דעתו של אלון בנקודה זו. הוא ניסח עמדה עקרונית, הקובעת שאף שמותר לפנות אל המשפט העברי ולהיעזר בו בכדי לפתור סוגיות משפטיות, אין חובה לעשות כן. יתירה מכך, הפנייה אל המשפט העברי היא רק בכדי לקבל ממנו השראה לפסיקת הדין, אך לא בכדי להעתיק ממנו דין ספציפי בשלמותו. הוא הוסיף ושלל את הצגתה של חוות הדעת של הפוסקים בני דורנו, וטען כי לכל היותר יש לפנות לספרי [[שאלות ותשובות]], שלא נכתבו לצורך המקרה הנדון בפרט.
 
לגוף הדברים סבר ברק, כי אין ללמוד מן המשפט העברי את מצבה המשפטי של המציאה, משום שבעוד שבמשפט העברי זוכה המוצא מיידית במציאה נטולת סימני הזיהוי, וכל השאלה היא מי מוגדר המוצא - מרים האבידה או בעל הרשות, הרי שבמשפט הישראלי אין המוצא זוכה מיידית במציאה, אלא רק לאחר שחלפו ארבעה חודשים בהם החוזקה המציאה במשמורת המשטרה. הבדל זה, סבר ברק, דיו בכדי לנתק בין משמעות המונח "רשותו של אדם אחר" בחוק האבידההשבת והמציאהאבידה הישראלי, לבין משמעותו במשפט העברי {{הערה|שם=הנדלס 1}}.
 
===טיעונים נוספים===
אליעזר הנדלס, שהפסיד בערעור בבית המשפט העליון, ביקש באמצעות עורכי דינו דיון נוסף, ובית המשפט נעתר לבקשתו. הדיון נערך בפני השופטים שהשתתפו בערכאת הערעור הראשונה, ועליהם נוספו השופטים [[שלמה לוין]] ו[[חיים כהן]]. השופט כהן ציין שההיענות לדיון הנוסף נעוצה בחשיבות שיש בבירור המושג השנוי במחלוקת "רשות של אדם".
 
השופט כהן סבר כדעת שופטי הרוב בערעור הראשון. הוא ציין, שאף אם הגשמת מטרת חוק אבידההשבת ומציאהאבידה תתקיים בין אם תינתן לבעלי המקום ובין אם למוצא, הרי שטעות היא לברר את המונח "רשות" באמצעות גדריו במשפט העברי, משום שמילה זו נמצאת בשיח היומיומי ואין היא מיוחדת למשפט העברי. לדעתו נכון לפנות אל המשפט העברי רק במקרים שהמחוקק בחר להשתמש בניב או בהגדרה שאינה שכיחה בשפה המדוברת בפי העם, אלא רק במשפט העברי. במקרים כאלו, התווה המחוקק את כיוון הבירור הרצוי, באם הוא נחוץ - המשפט העברי. לצד זאת, עשוי המשפט העברי לשמש בכדי "להביא מתוכו ראיות לחזק או לסתור או חומר להשוות או להבדיל או חכמה ותבונה ללמוד מהן מידות טובות".
 
בנוסף, טען השופט כהן, אין הצדקה לגרור את השימוש במשפט העברי מבירור המושג "רשותו של אדם אחר" לפסיקה מקיפה על פי המשנה וה[[שולחן ערוך]] בהלכות השבת אבידה. הוא מתח ביקורת מרומזת על השופט אלון, שצעד בדרך זו ופסק את הדין במקרה הנדלס כפי שהוא נפסק במשפט העברי.