ויקיפדיה

פקודת בזיון בית המשפט – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Yonidebot (שיחה | תרומות)
271,876 עריכות
מ בוט החלפות: לעתים; יינתן; על ידי; הוספת מקף;
שורה 5:
בפקודת בזיון בית המשפט שתי הוראות עיקריות:
* '''עד המסרב להשיב על שאלות''' (סעיף 5): כאשר [[עד]] מסרב להיחקר בבית המשפט או להשיב על שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, רשאי בית המשפט להטיל עליו [[מאסר]] שלא יעלה על חודש אחד.
* '''סירוב לציית לצו של בית המשפט''' (סעיף 6): כאשר אדם או גוף מסרב לציית לצו של בית המשפט, המצווה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה, רשאי בית המשפט להטיל עליו [[קנס]] או מאסר, לשם אכיפת הצו. קנס או מאסר יוטלו רק לאחר שהממרה הופיע בפני בית המשפט (לאחר שהוזמן לכך או הובא בכפייה) כדי לנמק מדוע לא ינתןיינתן נגדו צו כזה. בתיקון לפקודה שאושר בכנסת ב-[[24 בדצמבר]] [[1962]]{{כ}}{{הערה|[http://www.nevo.co.il/Law_word/law14/LAW-0382.pdf חוק לתיקון פקודת בזיון בית המשפט (מס' 2), תשכ"ג-1962], ס"ח 382 מיום 1.1.1963}} נקבע שעל [[היועץ המשפטי לממשלה]] להביא את עניינו של אסיר כזה לפני בית המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשהוא רואה צורך בכך ולא פחות מאחת לשישה חודשים מיום תחילת המאסר.
 
היועץ המשפטי לממשלה הוציא הנחיה המפרטת את נוהלי פעילותו בתחום זה, הן בפנייה לפתיחת הליכי בזיון בית המשפט, והן במעקב הנדרש ממנו אחר מי שנאסר לפי הליך בזיון בית המשפט.{{הערה|[http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/95D6F1A2-9276-4750-8915-2398539957BB/17469/61006.pdf פקודת בזיון בית המשפט - נקיטת הליכים והוראות מעקב], הנחיה מיום 24.11.2009 {{PDF}}}}
שורה 12:
'''הלכת מוניות הדר לוד''' היא [[פסק דין]] של [[בית המשפט העליון]] מ-1980<ref>ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232. פסק הדין ניתן ביום 24.6.1980</ref>, בו נקבע שניתן להטיל על אדם אחריות בגין ביזיון בית המשפט גם אם הוא עצמו אינו צד בהליך, במקרה שבו הוא מונע מאחד מהצדדים להליך למלא אחר הוראות שניתנו בצו של בית המשפט, אם היה מודע בפועל לקיומו של הצו ולתוכנו.
 
פסק הדין ניתן לאחר ש[[בית המשפט המחוזי]] הוציא [[צו מניעה]] זמני נגד תחנת המוניות "הדר לוד" ונגד נהגי התחנה, שאסר עליהם להוביל נוסעים מ[[שדה התעופה בן -גוריון]], למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" לירושלים, עקב סכסוך עם חברת מוניות אחרת בשדה. נגד אחד הנהגים שאסף נוסעים בניגוד לצו, בנימוק שהצו ניתן נגד חברת המוניות ולא נגדו, נפתחו הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ובית המשפט הטיל עליו קנס של 5,000 לירות, שלא ישולם אלא אם יווכח כי הנהג מוסיף להפר את הצו.
 
החברה ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון, בטיעון שחרף העובדה שצו המניעה כלל את הנהגים, הם לא צורפו באופן פורמלי להליך ולא הופיעו כמשיבים. בפסק הדין בערעור קבע השופט [[אהרן ברק]], כי למרות שהנהגים לא צורפו להליך ניתן לכפות עליהם את צו המניעה, מכיוון שהצו הופנה מראש כלפיהם והם היו מודעים אליו:
 
{{ציטוט|תוכן=צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכול להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו - שהרי הצו אינו מכוון כלפיו - אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו... לעיתיםלעתים קרובות רצוי לאפשר לזכאי לכוון את חיציו לא רק כלפי החייב עצמו, אלא גם כלפי ה"זרים" המביאים לידי הפרת הצו על- ידי החייב. הרחבת המסגרת תביא בעקבותיה להגברת אמצעי האכיפה... אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי.}}
 
==דוגמה==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פקודת_בזיון_בית_המשפט"