ליפמן דוד שובקס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
הרחבת הערך |
||
שורה 1:
ה[[רב]] '''
שובקס [[סמיכה לרבנות|הוסמך לרבנות]] כבר בגיל 16 ושימש כ[[מורה הוראה]] בימיו של הרב [[מנחם מנדל מקוצק]] שגם הסמיכו להוראה <ref>[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12450&pgnum=29 הפרדס, מאי 1984, עמוד 29]</ref>. שובקס עלה ל[[ארץ ישראל]] והתיישב בירושלים בשנת [[ה'תרנ"ח]] ([[1898]]). באותה תקופה נבנתה שכונת [[בתי ורשה (ירושלים)|בתי ורשה]] הסמוכה לשכונת [[מאה שערים]].
שורה 6:
עדת החסידים חתרה לעצמאות בנהול ענייני העדה והחליטה לייסד [[בית דין (הלכה)|בית דין]] חסידי. בשנת [[תרס"א]] 1901 הטילה העדה על שובקס לשמש כראש בית הדין של החסידים שנקרא [[בד"ץ כוללות החסידים בירושלים]] <ref>[http://daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/landoy2.htm '''היישוב החסידי בירושלים בראשיתו''', בצלאל לנדוי], מחניים נ"ח, תשכ"א, מאתר דעת</ref>. שובקס קיבל את ברכת הדרך הן מהרב מלובלין והן מ[[שמואל סלנט]], רבה של ירושלים.
במבוא לספר חידושי הגר"ד חלק א כתב הסופר הירושלמי את תולדות חייו של רבי ליפמן דוד שובקס, אני מביא אותו כלשונו (בשפה ישיבתית ולא מודרנית)
פרקי חייו
כששים וחמש שנה עברו מאז נסתלק הגאון האדיר, ראב"ד מקודש בעיר הקודש, זקן ההוראה הגאון האדיר רבי ליפמאן דוד שובקס זצ״ל, ששימש עשרות בשנים ראב״ד בד״ץ החסידים, עשרות שנים עברו מאז, ועדיין מזכירים זקני ירושלים את שמו בסילודין. אם כי מרבית שנות חייו עברו עליו בפולניה ארץ מולדתו, הרי עם עלייתו השתלב בין אבני היסוד שירושלים של מעלה מבוססת עליהם.
עריסתו עמדה באחת מעיירות פולניה, שם נולד בשנת תק׳צ בקירוב, לאביו הרה"ח הצדיק והתמים בהליכותיו רבי ישראל יצחק זצ״ל בן ארבע שנים נתיתם מאמו ואביו שקד להדריכו בדרך התורה והמסורה, פירס מפיתו ומסר אותו לידי מלמדים מוכשרים, גם במעלליו יתנכר הנער ליפמאן דוד, וכפי שנקרא בלשון חיבה עד סוף ימיו דודצ'ע וכבר אז נראו בו סימני צדקתו, כשהיה בן ארבע וקיבל לידו פרוסת לחם וכן פרוטה לקנות מה שהוא ללפת את פיתו, היה נוהג לתת את הפרוטה לעני, והוא היה אוכל את הלחם מבלי לתבל אותו.
בשקדנותו המופלאה התעלה במעלות התורה וכבר משנות ילדותו הכיר בו האדמו״ר הקדוש רב מנחם מנדיל מקאצק, ומאז זכה הימנו לקירבה מיוחדת. בביתו של הרבי מקאצק גדלה בת אחותו מרת חוה לאה, שנתיתמה בנעוריה מאביה, הרבי מקוצק נתן ברבי דודצ׳ע את עינו ובמלאת לו שלוש עשרה שנה נכתבו ״התנאים״ בביתו של הרבי שהיה העומד מצד הכלה, כשמלאו לו י״ד שנים נכנסו לחופה בשעה טובה ומוצלחת. שנים מספר לאחר הנשואין היה סמוך על שלחנו של האדמו״ר מקאצק שהיה חוזר בפני הצעיר דודצ׳ע את הפלפול שהיה משמיע לפני תלמידיו, מדי שבת בשבתו.
במלאת לו לצעיר רבי דודצ׳ע המופלג בכשרונות, שש עשרה שנה, כבר היה בקי מופלא בארבעת חלקי שו״ע, העניק לו האדמו״ר סמיכת חכמים. רושמי הקורות מציינים שהיתה זאת פעם יחידה שהאדמו״ר מקאצק העניק סמיכת חכמים. רבי דודצ'ע אף נתמנה על ידו כמו״צ בקהילת קאצק, והוא אז עדיין צעיר לימים.
בשעה שהאדמו״ר העניק לו את הסמיכה הוסיף לו את ברכתו שלא ייכשל בדבר הלכה, בהיותו מיראי הוראה נהג רבי דודצ'ע לומר כל יום את ספר התהלים, ומתפלל שלא תצא תקלה מתחת ידו, והוא הדין ביום שהיה מסדר גט כריתות, היה שוהה בתענית ובתפילה.
בשנים ההם היו לו שיעורים קבועים עם שאר בשרו רבי אברהם מסוכטשוב בעל ״אבני נזר״. בשעה שבעל חידושי הרי״מ היה משמיע את שיעורו לפני בני עליה, נמנה רבי דודצ'ע בין שומעי לקחו.
רבי אברהם מסוכטשוב בעל ״אבני נזר״ נודע כגאון מופלא וכבר בימים ההם הצטיין בדרך לימודו. בחברותא עם רבי דודצ׳ע עלו איפוא, השנים, והתעלו במעלות התורה.
בעל "אבני נזר״ הרגיש בכשרונו המופלא של רבי דודצ'ע ככלי מוכשר לקבל ולקלוט את שיטתו המיוחדת, וניתן להמליץ כי מצא הפטיש את סדנו רבי אברהם הכניס אותו לפרדס של לומדות, הדריכו וכיוון את דרכו ללכת מישרים בפלפול ובסברא.
על דרך למודו של רבי אברהם מסוכטשוב דברים ישרים וקרובים אל המטרה מעיד אחד מתלמידיו בעל "שיח השדה״׃ "כאשר הורנו כ״ק מורי ורבי אדמו"ר הגה״ק מפה, בלתי להתרחק ע״י הפלפול מדרך הנכונה והישרה״.
בספרו ״אגלי טל״ מסביר רבי אברהם מסוכטשוב את דרך הלמוד שקיבל מחותנו בקאצק׃ "כד הוינא טליא כבר עשר, חידשתי חידושים, אחר נכנסתי לפני ולפנים לבית חמי אדמו״ר זצ"ל מקאצ״ק, מקור החכמה והתבונה, ממנו דרכי העיון למדתי, וממנו נתוודעתי, מה ייקרא חידושי תורה באמת, כי לא כל הפלפולים חידושים המה״.
הוא היה אומר שכל אדם שמשמיע פלפול נאה ומרגיש הנאה מעצמו סימן שאין מקורו טהור ובנו רבי שמואל מסוכטשוב מסביר את שיטת לימודו של אביו בספרו ״שם משמואל״ (פרשת תצוה) ״כל איש לפי ערך הבדלת נפשו ושכלו מחומרו, כך היא ברורה חכמת תורתו, וזולת זה אין לו חכמה ומהות התורה, אלא כשאר מיני חכמות, ויוכל לטהר השרץ במ״ט פנים, וזה שרמז כ״ק אבי אדמו״ר זצלה"ה בהקדמתו לספר ״אגלי טל״ על מה שלמד מכ״ק זקני זצ״ל אדמו״ר מקוצק״.
דברים אלה עמדו לפני רבי דודצ׳ע בדרך לימודו והכרעותיו בהלכה בניגוד ללומדים צעירים בימיו, שהיו להוטים אחר החידוד והפלפול, שקד רבי דודצ׳ע הצעיר בדרך הלמוד של הרבי מקוצק וחתנו בעל ״האבני נזר״, להעמיק בכל סוגיה ולהבינה על בוריה, ולא לחפש חידושים אלא לאחר שיעמדו על יסודותיה של הסוגיה, להבין ולדעת אמיתה של תורה, והיא שעמדה לו בלימודו בכל שנות חייו.
כחצי יובל שנים שימש רבי דודצ׳ע כמו״צ בקאצק ורכש לו נסיון רב בהוראה עד שהקהילה המפוארת לעווערטוב פנתה אליו בבקשה לכהן בה כבוד כאב"ד, וכשלוש עשרה שנה כיהן בקהילה מעטירה זאת.
בכל אותן השנים שקד רבי דודצ׳ע על התורה, כשהוא מתעלם לחלוטין מכל הבלי העולם הזה, מתוך צער ודוחק וביחוד סבל צער גידול בנים. שלוש עשרה ילדים נולדו לו מאשת נעוריו, וכולם לא האריכו ימים ונפטרו על פניו. כמה מהם אף בנו את בתיהם ונישאו, הולידו ילדים, אולם אך הם נפטרו בקוצר ימים והשאירו אחריהם יתומים רכים. באחד הימים כאשר נפשו היתה מרה עליו, שפך את ליבו לפני רבו האדמו״ר שאר בשרו הרה״ק רבי דוד מקאצק והלה יעץ לו לעקור מביתו ולעלות לארץ הקודש. אף העניק לו את ברכתו.
בשנת תרנ״ח בקירוב עזב רבי דודצ'ע את ביתו ויצא בדרכו לארץ ישראל. תנאי הנסיעה לארץ ישראל בימים ההם היו קשים ביותר. אף הכניסה לארץ לא היתה קלה בגלל ההגבלות שהטילו השלטונות התורכיים, האניה בה נסע רבי דודצ׳ע עגנה איפוא באחד מנמלי סוריה, הנמל ההוא לא היה מתוקן לעגינת אניות כגון אלו, והספנים העלו אותו לחוף בעזרת חבלים, מכאן יצא רבי דודצ׳ע, ונלוו אליו רעיתו ושני נכדיו היתומים, על גבי חמורים דרך המדבר, תוך יגיעות ותלאות רבות. כמה פעמים איימו עליהם שודדים וגזלנים, והם נאלצו למצוא מחסה עד שהגיעו בחסדי ה׳ לארץ הקודש, ואת ירושלים עיה״ק איווה למושב לו.
מתוך האגרת ששלח אליו האדמו״ר רבי חיים ישראל מפילוב-קאצק אנו למדים שרבי דודצ׳ע התלבט בראשונה אם להתישב בצפת או בירושלים, והרבי מפילוב הוא שייעץ לו להתישב בירושלים, בגלל חשיבותו אנו מביאים את המכתב במלואו׃
הנני דו״ש אנשי שלומינו הי"ו בלונ״ח והנני מברך אתכם בגמר חתימה טובה, בכל משאלות לבבכם לטובה שתהיה דבקים בה׳ חיים, ותשארו כלכם לחיים ומתוקים. והננו טרוד מאוד, שאין לי מנוחה אפי׳ רגע אחת, רק מחמת תשוקה וחפיצה ודביקה בכם, מדדתי הרגעים לחקוק מילין האלו, אל ידיד נפשי מימי עלומי, הרב המאה"ג הר׳ דודטש׳ע נ"י.
אשר שאל אם לקבוע דירתו בעה״ק צפת ת״ו יכול לפשוט ממתניתין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, ואם יהיה מו"צ בעה״ק ירושלים, אשרי שהגיע לכלל הוראה, ומי אחר יורה וידין, אחרי אשר כ״ת מלוטש בהוראה, ואשר שאל אם לקבל שכירות מהקצבה אין זה הנאת מתנת בשר ודם, ח״ו, כי שכר בטלה הוא נוטל וא״צ להיות שומר חנם, רק למעה״ש לחזק ולאמץ לחדש בתורה ויראה בכל יום ויום.
כאשר יהיה לי פנאי בעז״ה בלי״נ אכתוב להם ד"ת ואזכירו מה שאמרתי בהפטרה רני עקרה וכו׳ גם השטיבעל תחזקו בעזה״י יהיה טובה גדולה מזה יעלה זכרונינו ויבוא שועתינו לפני בעהר״ח מערב עד ערב שיטהר לבותינו לעבדו באמת, ויסר מעלינו כל המסכים המבדילים בינינו לביו אבש״ב, ונשאר כלנה בחו״ש עם כל ערובתם. והננו אהבם בכלו״נ דו"ש כל הימים ישראל מקאצק
אהובי הר׳ דוידטשי' נ"י נא לשתות משקה עבורי עם הרב הצדיק ר׳ דוד'ל נכד הקדוש ר' משהלע זצ"ל מלעלוב ולברכו בשנה טובה וברכה כנפשו״.
ברבות הימים עמד בקשר עם האדמו״ר רבי יצחק זעליג מסוקולוב בנו של רבי ישראל חיים מקאצק-פילוב.
ארי עלה מבבל
כבן ששים בקירוב היה רבי דודצ׳ע בשנת תרנ״ח, כאשר הגיע לארץ הקודש, יחד עם רעיתו ושנים מנכדיו. מיד עם עלייתו נתקבל בכבוד עצום ע״י גדולי ירושלים חסידים ופרושים גם יחד שהביעו את קורת רוחם על הארי שעלה מבבל וקבע את מושבו בעיה״ק.
לפי מסורת שבעל פה וועד שנים אחדות לפני כן עם הגאון האדיר רשכבה״ג רבי שניאור זלמן מלובלין בעל "תורת חסד" והם המתיקו סוד ביניהם לעלות ביחד לארץ הקודש. בינתיים הלשינו על בעל ״תורת חסד״ והיה צפוי למעצר ע"י השלטונות הפולניים ולכן נאלץ להקדים את עלייתו לירושלים, הוא שמח איפוא ביותר, כאשר רבי דודצ׳ע עלה לירושלים. לימים אף הטיל עליו את כהונת הראב״ד בבד״צ חסידים שהוקם על ידו בעיה״ק.
בימים הראשונים לעלייתו נכנם לקבל את פני מרא דאתרא רבי שמואל סלנט, ותוך שיחתם בדברי תורה הבחין רבי שמואל בגדולתו והתרגש ביותר מנסיונו בהוראה. בצאת האורח מביתו הפטיר רבי שמואל ״נפתרה אחת הבעיות שהעיקו על ירושלים ניתן כבר להקים בד"צ חסידים״ ניבא וידע מה ניבא, שכן בשנים הקרובות נבחר רבי דודצ׳ע לכהן כראב״ד לעדת החסידים.
היה זה שנה שנתיים לאחר עלייתו בעל "תורת חסד״ שהחל בהכנות לייסד בד״צ לעדת החסידים, הציע לפני רבי דודצ'ע את כהונת הראב"ד בבית הדין. בראשונה סירב רבי דודצ׳ע לכהן כראבי׳ד והציע לפניו מועמדים אחרים, אולם בעל ״תורת חסד" טען אתו "חזי דעלך קא סמיכנא, אם לא תיענה להצעתי לכהן כראב"ד, לא יוקם בית הדין".
לשמע דבריו הנמרצים של בעל "תורת חסד״ הרכין רבי דודצ׳ע את ראשו ונענה לתביעה, ובמשך שלושים השנים הבאות שימש כמנהיגה הרוחני של העדה החסידית בירושלים.
במעמדו כראב"ד בד"ץ דחסידים נמנה בין ראשי ומנהיגי היהדות הנאמנה בעיה״ק והתיצב בראש המערכות על קדושת ירושלים וארץ ישראל. זאת ועוד, רבי דודצ׳ע היה אחד האישים הבודדים שיכלו לרכז סביבם את כל חוגי היהדות הנאמנה, למרות חילוקי הדעות וההשקפות ביניהם. היה זה סמלי כי בברית המילה אצל נכדו שנערך כחודשים ספורים לפני פטירתו, שימש רבי חיים זוננפלד כמוהל ואילו הרב קוק נתכבד בסנדקאות, ובפי זקני ירושלים סובבים חידושי התורה שהושמעו במעמד זה.
כאמור, נפטרו עליו כל יו"ח בחייו, ואחת ממטרותיו של רבי דודצ׳ע בעליתו לאר״י היתה להבנות וכו׳, לאחר פטירת אשת נעוריו מרת חוה לאה ע"ה, ביום ב׳ אדר תר״ס, הציעו לפניו לבנות את ביתו עם האשה הצנועה מרת תמר, בתו של הרה״ג רבי יעקב ישראל שואל בהרה"ג רבי מרדכי בנו של הגאון האדיר רשכבה״ג רבי יעקב מליסא זצ״ל בעל ה"נתיבות״ וה״חוות דעת״.
לאחר החופה סיפר לה רבי דודצ׳ע שבשעת החופה נראתה לפניו דמות דיוקנו של אביה, שהיה כבר זה כמה שנים בעלמא דקשוט. מעולם לא ראה אותו שכן נפטר לפני עלייתו אולם כאשר תיאר רבי דודצ'ע בפניה את דמות דיוקנו, הופתעה ביותר שכן תיאר אותו במדויק, כאילו הוא עומד לפניהם.
רבי שניאור זלמן מלובלין בעל ״תורת חסד״ העניק להם את ברכתם, לפי המסופר נכנסה האשה הצעירה להתברך וביקשה ממנו להיפקד בבן זכר. הרב מלובלין נענה לבקשתה. כאשר סיפרה על כך לבעלה רבי דודצ'ע טען אתה ״למה בקשת בן זכר, היית צריכה לבקש בנים״ הרבנית ענתה כי למראה פנים הזוהרים של בעל ״תורת חסד״ נפל פחד עליה ולא העיזה לבקש יותר, ואמנם לתקופת השנה ילדה בן לרבי דודצ׳ע. בתקופת הביניים נפטר בעל ״תורת חסד" לבית עולמו, והילד נקרא על שמו שניאור זלמן, ועל שם הסבא יעקב ישראל.
כתיבתה של ספר תורה הושלמה עם פדיון הבן. בשעת הפדיון, בכה רבי דודצ'ע לשאלתו של הרה״צ רבי דוד בידרמן הביע רבי דודצ׳ע את משאלתו שיזכה להכנים את הבן הילוד לחופה, ואמנם נתברך ע״י רבי דוד, וזכה רבי דודצ'ע להוליך לחופה את בנו הנ״ל.
רבי דודצ׳ע שנמנה כאמור בין מקורביו של בעל "תורת חסד" וראש בית דינו פירסם ב״חבצלת" הודעה על ההספד שנערך עם פטירת ר׳ שמעון וואלף החסיד לבית רוטשילד מפראנקפורט. בכתבה זו הוא מפליג בשבחו של בעת "תורת חסד״׃ ״רבן של כל בני הגולה, צדיק יסוד עולם גאון הגאונים ואב לחכמים, כחד מן קמיא כקש״ת מלובלין וכעת נשיא אלקים בתוכנו". יחד עם תיאור ההספד הוא מפליג בגדולתו׃ "וגם הלום ראינו רוב גדלו ועוצם בקיאותו בכל חדרי תורה, כי בלי שום הכנה מעיקרא שפתותיו נטפו מור ופיו מפיק מרגליות מעין המאורע, עד שכל העומדים שם ראו כן תמהו ויתעוררו לדברי המעיר לצדקה, לתשובה ולמעשים טובים".
רבי משה ליב שפירא ראש ישיבת "תורת אמת" שמע מפיו של רבי צבי פסח פראנק אב"ד ירושלים שרבי שמואל סלנט הצטער ביותר, על שלא צירף את רבי דודצ'ע לבית דינו אשר בחורבה מיד עם עלייתו.
רבי פישל ברנשטין ראב״ד בד״ץ החסידים, היה מספר כי בראשונה היה בעל "תורת חסד" עונה על שאלות נשים בלבד, אולם לאחר עלייתו של רבי דודצ׳ע הפנה אליו את כל השואלים, בהוסיפו כי ניתן לסמוך על הוראותיו של רבי דודצ'ע בכל עניני איסור והיתר, ללא כל פקפוק.
לא עברו ימים רבים והכל ראו והרגישו כי בדין קיבל את מקומו כאב״ד עדת החסידים בקיאותו וחריפותו, הבנתו החודרת ותפיסתו המזהירה, יחד עם פקחותו והתמצאותו בעניני העולם עשאוהו לתל תלפיות.
דעתו היתה מכרעת ב״דעת תורה״ ו"דעת נוטה" בפסקי הלכות ודינים, בטענות ותביעות שביו אדם לחבירו ושבין איש לאשתו. תפיסתו היתה מהירה וזכרונו עצום וכשרון חדור היה לו לנתח כל דבר לפרטיו, לכלכל דבריו בחכמה ובתבונה, ולמצוא מוצא לכל ענין מסובך.
יחסי גומלין נוצרו בינו ובין הדיינים הוותיקים, שנהנו ממנו עצה ותושיה, והוא נעשה עד מהרה אישיות מרכזית בבית הדין ונשא על כתפיו את המשא העיקרי של האחריות. את דעתו ועמדתו הברורה הביע לגבי הבעיות השונות והמסובכות שעלו על הפרק, והבעיות בירושלים היו רבות וכבדות.
עם הופעתם של בעלי הדין בפניו השתדל רבי דודצ'ע להשלים ביניהם בדרך של פשרה, שלא יצטרך להכריע בדין, ואמנם בנועם דבריו הצליח לגשר על התהום שהיתה פעורה, ולעתים היתה עמוקה ביותר, ולהשלים בין בעלי הדין.
ביחוד נקט בדרך זו, כאשר באו אליו זוגות נישואין שנתערערו היחסים ביניהם ונחושה היתה החלטתם להיפרד. משפחות רבות בירושלים זכרו לטוב את השפעתו של רבי דובצ׳ע שמנע גירושין, שגם מזבח מוריד עליהם דמעות, ואילו היו הגירושים יוצאים לפועל היו פוגעים בשתי המשפחות גם יחד, ביום בו נאלץ רבי דודצ'ע לסדר גט היה מתענה כל אותו היום.
באחד הימים באה לפניו שאלה בדבר זוג שלא נפקד בזרע של קיימא, הבעל חלה במחלה אנושה וקרבו ימיו למות, ובני המשפחה, שחששו שבפטירתו תיפול אלמנתו לפני היבם המתגורר בארץ רחוקה, פנו לבית הדין וביקשו לסדר לה גט הפיטורין מידי בעלה כדי שלא תזדקק ליבום, רבי דודצ׳ע, ששקד בכל יכולתו למנוע גירושין, שידל אותם גם הפעם להימנע מגירוש, ובירך אותם להיפקד בפקודת ישועה ורחמים, הבעל הבריא ואמנם הם נפקדו בבן זכר. נכדו של המחבר, שנלווה לאביו, מספר כי באחד הימים הצביע אביו על אותו יהודי שנולד בברכתו של רבי דודצ׳ע.
תל תלפיות להוראה
גם בירושלים, עיר מלאה חכמים וסופרים, הצליח רבי דודצ'ע שזה מקרוב עלה, לבסס לעצמו מקום מרכזי בין גדולי וגאוני עיר הקודש. כמו לגבי דוד המלך שנאמר בו ״וה׳ עמו שהלכה כמותו בכל מקום״, כך גם רבי דודצ׳ע בשאלות ובבירורי ההלכה שהובאו לפניו. הוא היה חוזר תמיד על האימרה המיוחסת לבעל "נודע ביהודה״ כי הקב"ה מעניק סייעתא דשמיא בשאלות שנדרשת בהן הכרעה הלכה למעשה.
לאחר שנים אחדות פרצו חילוקי דעות בין כוללי הפרושים והחסידים בירושלים והחסידים ארגנו שחיטה נפרדת, רבי שמואל סלנט רצה להכריז איסור על השחיטה החדשה כפריצת גדר, אולם כשנודע לו שרבי דודצ'ע אחראי על השחיטה חזר בו מכוונת האיסור.
הסיכסוך נסתיים עם ארגונו המחודש של וועד השחיטה מאוחד לפרושים ולחסידים שהיה נתון בשעתו לפקודת רבי יהושע ליב דיסקין מבריסק, והאישיות המכרעת היתה רבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזעפוף, הידוע בתוארו רבי אברהמצ'ע מראשי כולל ווארשה.
בתשובותיו לשואליו שילב את ידיעותיו העמוקות בכל חדרי תורה, ולא רק את נסיונו בהוראה, אלא גם את חכמתו. באחד הימים באה אשה לפניו ובידה עוף ולדבריה נתעוררה בו שאלה, רבי דודצ׳ע שבחן את העוף פנה אליה בשאלה אולי מסרה לשחיטה עוף נוסף. משענתה בחיוב ביקש אותה לגשת הביתה ולהביא את העוף השני, ואמנם העוף השני היה לא כשר, באותו מעמד היה רבי יצחק דוד ברנשטין, ספרא דדיינא דבד״צ חסידים, ורבי דודצ׳ע הסביר לו׃ ״אל תחשוב שזה מופת הגעתי לידי מסקנה שלגבי עוף זה אין כל שאלה, וכנראה, שהעוף נתחלף״ ואמנם כך היה.
העוני והדחקות בירושלים היו רווחים גם בקרב חוגי המעמד הבינוני, וכאשר נטרפה בהמה שנשחטה לצרכי אטליז יהודי היה ההפסד מרובה ביותר, הרבנים מורי ההוראה, ששקדו על תקנת ישראל, לא יכלו בשום פנים
להכשיר סירכאות של טריפה. במשך שנים רבות נהגו איפוא בירושלים לשחוט את הבהמות, בשותפות עם בעלי איטליזים נכריים, וכשמצאו ״טריפה״ נמכרו לערבים.
באחד הימים הובאה לפניו ריאה שנמצא בה מסמר. ונקובת הריאה טריפה. היה זה בערב שבת לפני כניסת השבת. כל הבשר כבר נמכר, ונתבשל בקדירה ע"י הקונים, והנה עלתה כאן שאלת טריפה רצינית, עד שהיו צריכים לזרוק את כל התבשילים ולהכשיר את כל הכלים. רבי דודצ׳ע שבדק את המסמר, ביקש לקרוא את בעל האיטליז, והורה לו לגשת לחנותו ולבדוק אם המסמר עליו תלו את הריאה לפני מכירתה, עדיין במקומו הוא. משבא עם תשובה שלילית ערכו בדיקה נוספת ונתברר שאותו מסמר שהיה בקיר נפל ונשתרבב בתוך הריאה, עם הורדתה למכירה.
ביתו הפך להיות תל תלפיות, וכל המבקשים הוראה פנו אליו ולאחר הכרעתו לא היה ערעור. בין השואלים היו גאוני עולם ואדירי מעשה, שסמכו על הוראתו של רבי דודצ׳ע ללא כל פקפוק. בין הפונים אליו היה גם הגה״צ רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעל "לב העברי״, ועל כך מספר נכדו הרה״ג רבי הלל שלזינגר כי לעת זקנתו של רבי עקיבא יוסף, והוא אז כבן שמונים, נפטרה עליו רעיתו הרבנית. חושש היה מפני התקנה הקיימת בירושלים שאסור להתגורר בה ללא אשה יותר משנתיים, כיוון שהיה חלש והיה מבקש לפתוח לו פתח של היתר. רבי דודצ׳ע נענה לו וביסס את ההיתר על יסוד ההלכה.
בין השואלים היה גם רבי זאב שחור, מגדולי ונכבדי ירושלים, על אתר פסק רבי דודצ'ע להיתר, אך לאחר עיון עלו בלבו ספקות והכריע לאיסור. רבי דודצ'ע, שגר בתוך חומות בעיר העתיקה, שלח את הרה"ח ר׳ דוד מינצבערג, שנמנה בין מקורביו, לביתו של ר׳ זאב שחור בשכונת ימין משה, ולהודיע לו על הכרעתו לאיסור.
"אין הקב״ה מביא תקלה על ידי צדיקים״, ואמנם כאשר הגיע לשם נוכח לדעת שר' זאב לא נכשל באיסור, נכדו של ר׳ זאב שחור סיפר כי גם כבר בשעה שהעלה את השאלה לפני רבי דובצ׳ע היו בלבו פקפוקים ולא נטה לסמוך על ההיתר. יתכן הוסיף שזו היתה הסיבה שההכרעה לא היתה ברורה, וכידוע מוסרים בשם ה״נודע ביהודה" כי סייעתא דשמיא ניתנת להוראה, רק אם הדבר הוא הלכה למעשה.
למחרת היום חילק רבי דודצ'ע בביהכ"נ עוגות ויי"ש לתיקון, ולשאלת המתפללים הסביר שבאה לפניו שאלה וכמעט שנכשל, ומן השמים היתה זאת שלא תצא תקלה מתחת ידו.
בין גדולי ירושלים שאתם התרועע רבי דודצ'ע, יש להזכיר במיוחד את הגאון המקובל רבי הלל משה מעשיל געלבשטין, בעל "משכנות לאביר יעקב" שנמנה בשעתו על תלמידי הרבי מקוצק ובעל צמח צדק, רבי מעשיל אף שלח לו מכתב בענין תפילין ד"שמושא רבה", כיצד לסדר את הנחת הפרשיות שנחלקו בה חכמי הרזים, בעל "מצת שמורים" עם בעל "משנת חסידים", אין בידו להכריע בסדר הנחתם, וזוהי הסיבה שעדיין לא זכה להניח התפילין ד"שימושא רבה״, רבי דודצ'ע נתבקש איפוא לעיין ולהכריע הלכה כמי, בהדגישו שאין כוונתו לסודות הקבלה רק על פי הנגלה, רבי מעשיל אף הפציר בו להחיש מעשהו, כי נפשו שוקקה לזכות להניחם ככל ההקדם, ולאחר עיונו היטב יוכלו להכריע בדבר הלכה למעשה, כמו שכתוב "אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״.
את מכתבו מסיים רבי מעשיל בהזכרת רבם הרבי מקאצק ״ומובטחני כי אור הקודש של האדמו"ר הגדול מלכא קדישא זצ"ל יאיר עלינו להאיר ולכוון האמת לאמיתה״.
תקיף גדול היה רבי דודצ׳ע ולא חת מפני כל. במקרה אחד הובא לפניו כתב היתר של מאה רבנים מארה"ב, שהתירו לו לאיש אחד לישא אשה על אשתו בעודה בחייה. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" והחדר״ג הותר לו. לימים נתברר שההיתר שהביא מארה"ב מזויף, הלה הוזמן איפוא לביה״ד ונתבע לגרש את אשתו שנשא באיסור. משסירב הלה הוזהר ע״י רבי דודצ׳ע, שגם אם לא יגרש אותה לא יוכל לחיות אתה, ואמנם תוך זמן קצר חלה, וגופו שותק עד יום מותו.
הרהי׳ח רי יחזקאל לינדר, בנו של ר׳ פישל פלוצקר, היה שנים רבות חשוך בנים, וביתו ריקן, שכן לא נתברך בזרע של קיימא, אך ביתו היה פתוח לקבלת אורחים. רבי דודצ'ע התארח בביתו בשבועות הראשונות לאחר עלייתו, בשעת פרידה בירך אותו להפקד בזרע של קיימא, ואמנם לתקופת השנה נתקיימה ברכתו של אותו צדיק.
בשנת תרס"ה, כאשר הגיע השמועה לירושלים על מחלתו הקשה של בעל "שפת אמת״ נתכנסו חסידי קאצק ופתחו בתפילה לבקש רחמים על רבם. לאחר אמירת פרקי תהלים הוסיפו לעסוק בתורה, ורבי דודצ'ע הציע שכל הזוכר דברי תורה מפיו של אותו צדיק יחזור עליהם לזכותו של החולה. אחד מבני החבורה נזכר בדברי תורה על הפסוק ״יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה", לשמע הדברים הפטיר רבי דודצ׳ע "רמז יש בכאן כי נח נפשיה דרבינו", ואמנם תוך שבוע ימים הגיעה הידיעה על פטירתו של בעל ״שפת אמת״.
בשליחות כולל ווארשא לקהילות חו״ל
כראב״ד הוטלה עליו עטרת ההנהגה של עדת החסידים. אולם שלא ברצונו נאלץ לעסוק גם בעניני ממונות, לעזרת כולל פולין לצדקת רבי מאיר בעל הנס, שנוסד עשרות שנים קודם לכן ע״י ראשי גולת אריאל, גדולי האדמורים בפולניה. מספר יוצאי פולין שהתישבו בארצות החיים, ירושלים צפת וטבריה הלך וגדל, הם ישבו על התורה ועל העבודה והתפרנסו מקופת הכולל, אולם ההכנסות לא הספיקו לצרכים המרובים.
בראש הכולל עמדו בימים ההם גדולי ירושלים מיוצאי פולין ובראשם הרה״צ רבי דוד בידרמן נכדו של הרה"ק רבי משה מלעלוב. הוא סירב לקבל על עצמו את האיצטלא אך למרות רצונו הוכר כאדמו״ר לעדת החסידים בירושלים. ממוני הכולל לא יכלו לאטום אזניהם לשוועת עניים ונטלו הלוואות ברבית קצוצה, ובהגיע שעת פרעון לא יכלו לפרוע את ההלואות. היתה סכנה שהנושים ישתלטו על הדירות של בתי ווארשא, ששועבדו לפרעון החובות, והעניים המתגוררים בהם יגורשו ממעונותיהם, ממוני הכולל אף היו צפויים למעצר. רבי דודצ׳ע נעתר איפוא לקריאתם, קריאת הצלה של בני כולל ווארשה, ונטל על עצמו את שליחות המצוה.
על כתב השליחות, שנמסר לידו ע"י ראשי כולל ווארשא פולין, חתמו הרה״צ רבי דוד בידרמן, הגה"צ רבי שלמה זלמן בהר״ן, הגה״צ רבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוף והגה״צ רבי ישראל יעקב הלוי אב"ד פלונסק, מפליגים בשבחו של רבי דודצ'ע, שנטל על עצמו את השליחות להציל את מצבו של הכולל.
מצבו החמור של הכולל הוא שהניע את ליבו של רבי דודצ׳ע וכך מסופר שם׃ ״הרב הגדול החריף ובקי בחדרי תורה אשר מקרוב בא אל הקודש, אחרי יגיעות ותלאות רבות שעברו עליו בדרך נסיעתו, עד אשר זכה לבוא לפה להסתפח בנחלת ד׳, ובכל זאת נשאה רוחו לטלטל עצמו בלי לקבל פרס, לכתת רגליו לצאת לחו"ל, לבקש רחמים ועזרה בעדנו, כי נכמרו רחמיו עלינו, בראותו צרות נפשנו, ואיך שדמנו ניגרים כמים ואין עוזר לנו, כאשר יספר לפניכם את כל ונוכחת״.
בהמשך הם מוסיפים להפליג בשבחו של רבי דודצ׳ע׃ ״התבוננו היטב כי השליח מצוה הנוכחי, צורבא מרבנן אשר שמו נודע לתהלה בשערי ציון המצוינים, וגם לו שם בין הגדולים דתמן, ובודאי איש כזה לא יגזים ולא יספר את אשר לא ראה, ואת אשר לא ידע, נא לקרבו ולקבלו בסבר פנים יפות, לחזק ידיו הרפות, להיות לו לעזר ולסעד בכל דבר אשר יצטרך לטובת הענין". שליחותו של רבי דודצ'ע הוכתרה בהצלחה יחסית. תוך תקופה קצרה עלתה בידו לאסוף 12 אלף רובל, סכום עצום בימים ההם, והיה בכך כדי להציל את הכולל מתמוטה ולמנוע את מעצרם של ראשי הכולל. את שליחותו, עשה רבי דודצ׳ע שלא על מנת לקבל פרס, הוא לא נטל שום דבר לצרכיו, שכן ראה את עצמו כאחד מבני הכולל, שמילא את השליחות שהוטלה עליו. עובדא זו פורסמה ברבים לאחר שבני בליעל ניסו לפגוע בו בגלל עמידתו על משמר קדושת ירושלים.
בכוחו הגדול עשה גדולות כדי להגדיל את הכנסות להחזקת יושבי א״י היושבים על התורה ועל העבודה. באחת הערים, אליה הגיע במסגרת שליחות זאת, הקשתה אשה אחת מבנות העשירים ללדת והרופאים התיאשו מחייה, משבאו בני המשפחה להזכיר את שמה בפני רבי דודצ׳ע ביקש מהם לנדב עשרת אלפים רובל להחזקת הישוב בארץ ישראל. כמובן "כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו״, והוא הבטיח להתפלל לרפואתה, אף העניק לה תרופה מעפר ארץ ישראל שהחזיק עמו, ומיד כאשר היולדת טעמה את המים שהעפר הוטל אליהם, ילדה מיד ללא קושי, ילד בריא ושלם, ויהי לפלא.
מלחמת העולם הראשונה הטביעה את חותמה העגום על אר"י בכללה ועל ירושלים בפרט, ממשלת תורכיה ששלטה בארץ הצטרפה למלחמה לצידם של גרמניה ואוסטריה. תושבי הארץ בעלי אזרחות עותומנית, גוייסו לצבא המלחמה.
בכל בתי העיר החל הרעב, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, כשכלתה פרוטה מן הכיס החלו למכור את כלי הבית, אפילו השמיכות והסדינים נמכרו תמורת אוכל להחיות את נפשם. כשאזלו החפצים הניתנים למכירה, גבר הרעב במלוא עוזו. רבים מיהודי ירושלים מתו מרעב, פשוטו כמשמעו, גם בימים קודרים אלה הוסיף רבי דודצ׳ע לשקוד אל התורה במסירות נפש ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״ ואף נקט יזמה להצלת לומדי התורה.
היה זה בשלהי המלחמה, הגיעה השמועה שהשלטונות התורכים עומדים לבטל את הפטור שניתן ל"חכמים״ העוסקים בתורה ולחייב אותם בשירות צבאי. רבני ונכבדי ירושלים נתכנסו לאסיפת חירום לטכס עצה מה לעשות לביטול הגזירה הרעה. הושמעו הערכות על המצב והוחלט שאין דרך לבטל הגזירה, אלא להפעיל את האמצעי ה״בדוק ומנוסה" אצל השלטונות התורכיים, והוא מתן שוחד. העסקנים מכרו את כל חפצי הערך בבתיהם ואספו סכום גדול, כדי לשחד בו את המושל התורכי.
ביצוע צעד זה היה כרוך בסכנה, שמא יסרב המושל לקבל את השוחד, והמציעים עלולים לעמוד לדין ולהיענש בעונשים חמורים, אולם כיון שסכנת גיוס החכמים ולומדי התורה היתה רצינית עד מאד הוחלט לנקוט בצעד זה, למרות הסיכון שבדבר, רבי דודצ'ע שהתנדב לשליחות זאת, ואף הצליח לשדל שנים מן העסקנים להצטרף אליו, אולם כאשר הגיעו לביתו של המושל נשמטו השנים. רבי דובצע נכנס איפוא לבדו אל המושל והחל לשדל אותו לביטול הגזירה. הוא חשש מפני הסכנה הצפויה לו אם יציע את הסכום כשוחד, נקט באמצעים שונים, בראשונה טען עם המושל האכזרי שהרבנים לומדי התורה עומדים בתפלה לשלומה של מלכות ומתפללים שהצבא התורכי ינצח במלחמה. משלא נתקבלו הדברים על לבו של המושל פנה להצעת השוחד, וכדי להסוות זאת הציע לפניו את הסכום העצום לחלק אותו על דעתו, לאלמנות ויתומים חללי המלחמה, כראות עיניו, וכך יצא את החדר, בהשאירו את סכום הכסף על שולחנו של המושל, ואמנם נתבטלה הגזירה הרעה.
על משמר קדושת ירושלים
יחד עם יתר גאוני וגדולי עיר הקודש עמד רבי דודצ׳ע על משמר קדושת ירושלים, ואחת הקריאות האחרונות שיצאה מתחת ידו היתה נגד בתי הספר החילוניים. בכרוז שיצא מתחת ידו, ביום ג׳ אדר א' תרפ״ד, כחודש ימים לפני פטירתו, הוא מצטרף לאיסור של גדולי ירושלים, בעשרות השנים הקודמות, על בתי הספר החילוניים, ש״הוא איסור חמור ונורא באין היתר לאיסורו, והוא כולל בתוכו כל בתי הספר למיניהם, ציונים ובלתי ציונים, באיזו צורה שהיא" והוא מסיים בלשון בקשה ״ושואל ומבקש אני מאת אחב״י כי ישמרו רגלי בניהם מהלכד, ויזהרו נא לחנכם אך ורק בבתי הת״ת הקיימים, שיסודותם בהררי קודש ברוח ישראל סבא״.
אחת המערכות, שרבי דודצ'ע עמד בראשה והדיה נשתמרו בקונטרסים בדפוס, היתה התנגדותו להיתר שמן שומשמין בפסח, מנהג איסור שנתקבל ע״י חסידי אשכנז לפני מאות בשנים, ראשיתו של הפולמוס בהכשר שניתן ע״י בית דינו של הראי״ה קוק, ששימש אז כרב ואב״ד ביפו, ביום ב' אדר תרס״ט, ובו צויין ש״שמן שומשומין של פסח, שנעשה בבית הבד של האחים ברסלב, הוא מנוקה מכל חשש תערובות וחמץ, ומשומר מכל ביאת מים, באופן שאין בו שום חשש מנהג מלאכלו בפסח, ומותר להשתמש בשמן שומשומין הנ״ל, בחג המצות הבעל״ט בשנה זו״.
מיד עם פרסום ההיתר פנה רבי דובצ׳ע בראש הבד״צ להרב קוק והביעו את התנגדותם. הרב השיב להם במכתב בו הסביר את עמדתו, אולם חברי הבד"צ מסבירים את דעתם לאיסור בתשובתם מיום י״ד אדר׃ ״לדידן הדבר פשוט כביעתא בכותחא, כי נהפוך הוא דקטניות דמי לדגן לכל מילי, אדרבא יראינו מר איפוא מוצא חילוק זה", והם טוענים כנגדו ״אשר שינה ושילש במכתבו לקרוא זאת למנהג, הלזה יקרא מנהג, המנהג הוא להחזיק בדעת האוסר והוא אסור מדינא״.
בהמשך דבריהם הם מספרים כי ״לפני כמה שנים רצו איזה אנשים להקל בזה ע״פ האופנים של כ״ג ומיחו בהם כל חכמי ירושלים, ובראשם הגאון מלובלין זצ״ל והגאון מבריסק זצ״ל, ויבדל לחיים טובים הגרש״ס שליט״א, ומני אז הוחזק לאיסור ומעולם לא רפרף אדם בדבר הזה״.
חברי הבד"צ חסידים החרימו את עמדתם ב"מודעה ואזהרה גדולה״, מיום ב' ניסן שפורסמה מטעם ״הרה״ג בתי הדינין דספרדים ואשכנזים הי"ו׃ ״ע״ד ההכשר שהגיע מעיה״ק יפו ת"ו, להתיר שמן שומשומין, הנעשה שמה באופנים שונים על חג הפסח הבעל״ט, מצאנו חובה בנפשינו להודיע גלוי לאחינו עדת ה׳ היושבים בעיה״ק, כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם!״.
מצודתו פרוסה לרחבי ארץ ישראל
אחת המערכות שעמד בה היתה בקשר להבטחת שמירת שביעית כהלכתה, ורבי דודצ׳ע התבלט בין גדולי ירושלים בהתנגדותם להיתר המכירה, אף פירסם כרוז מיוחד להימנע משימוש בתוצרת שגדלה באיסור ע״י יהודים. התיצבותו בראש מערכה זו היתה בין הסיבות שהחוגים החילונים הציבו אותו כמטרה לחציהם ופירסמו כתבי פלסתר כנגדו.
במערכה זו עמד יחד עם הרידב"ז, רבה של סלוצק ובאחרית ימיו אב״ד צפת, יחדיו עמדו במערכה למען שמירת השמיטה כהלכתה, ובאגרת שנשתמרה כותב לו הרידב״ז ׃ ״כבוד ידיד נפשי הרה״ג הצדיק וכו' סיני ועוקר הרים וכו׳, רבי דוד זקן ההוראה בעיה״ק תובב״א״ וחותם ״ידידו דבוק באהבתו בלב ונפש״.
נוסף על המערכות הכלליות שבהן נטל חלק פעיל ומרכזי עמד בד"צ החסידים בירושלים במערכות ייחודיות. רבי ליפמאן דוד שובהקס הראב״ד וחבריו ר' יוסף יהודה הלוי שטראסבורג מחבר שו"ת ״יד יוסף" ור׳ אברהם דוב הכהן, חתנו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר.
כאשר הובאה לירושלים מכונה לאפית מצות פשטה שמועה שבד״ץ החסידים מצא מקום להיתר, פירסם רבי דודצ׳ע ובית דינו ביום כ"ד אדר תרס״ו "מודעה גלויה״׃ לאשר נתפשטה השמועה כי מאתנו יצאה הוראה להתיר את המכונה ״מאשין" לעריכת ולישת המצות, אי לזאת הנני להודיע גלוי כי חלילה לנו להתיר דבר, אשר במחלוקת הוא שנוי בין גאוני וצדיקי דורות שלפנינו״. הם מפרטים את שמות האוסרים שכולם "מתנבאים בסגנון אחד לאסרו בהחלט גמור, מהם אשר אסרוהו מטעם הכמוס אתם, ומהם אשר ביארו טעמם ונימוקם, ובאתר דזקוקין דנורא וכו׳ יכול מאן ספין ומאן רקיע להכניס ראשו ולהכריע, למען תהיה האמת נהדרת, באנו על החתום ועל הגלוי״.
ידוע חרם הקהלות שלא לבטל שידוך, פסק רבי דודצ'ע שבית הדין יתיר את החרם כמובן לאחר שמחלו אחד להשני. ידוע מתוך הנסיון מאלו שעשו התרת החרם שהצליחו לבנות את בתיהם לתפארת, מפי הרב שלמה אלעזר מרגליות ששמע את זה מהרה״ח ר' דוד מינצברג.
להבטחת פעילותו של בד״צ החסידים
עם סיום מלחמת העולם הראשונה נמצאו מוסדותיה הציבוריים של העיר משותקים, חלק מבתי הדיו פסק מלפעול, ההרכב היה חסר בגלל כמה דיינים שנפטרו מרעב בימי המלחמה, כגון רבי בצלאל ישעיה בערנשטיין חבר בד״צ דחסידים ועוד, הישוב הישן הועמד בפני בעיות חמורות, שדרשו את פתרונן המהיר ברוח התורה והמסורה. חוגים מסוימים ניסו לפגוע בדרכים שונות בישוב הישן, אולם רבי דודצ'ע עמד על המשמר להבטחת המשך פעילותו של הבד״צ לעדת החסידים.
בהדרת פניו הקסים את כל אלה שהכירו אותו, ואם כי היה נמוך קומה התבלט בהקרנת אורו משכמו ומעלה. בני ירושלים לפני שני דורות היו מספרים בהתרגשות רבה כיצד כופף את עצמו הנציב העליון הראשון ליהודה מטעם בריטניה, הרברט סמואל, לפני הראב״ד החסידי רבי דודצ'ע. היה זה בשנת תרפ״א, כאשר הרברט סמואל הגיע לירושלים, ובשבת נחמו הוזמן להתפלל בבית הכנסת הגדול ״בית יעקב״ בחורבת רבי יהודה החסיד. בדרך סיפרו לו יועציו על רבי דודצ׳ע, ממנהיגיה הבולטים של העדה היהודית בירושלים, בן 90 ומעלה, ונודע בקדושתו ובטהרתו. הנציב העליון הביע איפוא את רצונו לקבל את פניו, ולאחר תפילתו ב"חורבה״ פנה, יחד עם מלויו, לבית המדרש דחסידי קרלין, מקום תפילתו של רבי דודצ׳ע. מתפללי בית הכנסת וכל הנוכחים התרגשו ביותר כאשר הנציב העליון גבה הקומה כפף את קומתו והרכין את ראשו לקבל את ברכתו של הראב״ד החסידי.
באחד הימים הלשינו עליו והוא הוזמן לחקירה בבית משפט של ערכאות נוכריות, מיד עם כניסתו לאולם המשפטים התרגש השופט ממראה פניו וטען בפני התובע המלשין׃ "עוד לפני שאני שומע את הטענות והעדויות אני מוכרח להודיעך שאינני מעלה על דעתי שאיש צדיק וקדוש זה יוכל להרע לאחרים״. לשמע הדברים אשר בפיו נאלץ התובע לבטל את המשפט ויתקיים בו הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.
בשנת תרפ״ד הגיעה לירושלים משלחת האדמורים מטעם אגודת ישראל העולמית בנסיון לקרב את השלום בין המחנות בירושלים עיה״ק. חברי המשלחת היו כ״ק האדמו"ר מרן רבי אברהם מרדכי אלתר בעל ״אמרי אמת״, גיסו הגה״צ רבי צבי חנוך הכהן לעוין מבענדין, וכ״ק האדמו״ר רבי יצחק זעליג מסוקולוב, וכמובן שאחד מביקוריה הראשונים היה בביתו של רבי דודצ׳ע. הרב מבענדין ביקש להתברך ממנו, אולם רבי דודצ'ע סירב בטענה שהרב הוא כהן והוא שנצטווה לברך את ישראל, תוך כדי הדברים הרכין הרב מבענדין את ראשו והתברך מידו של רבי דודצ'ע.
בשנות מלחמת העולם הראשונה שרר רעב בארץ, לא היו שוחטים בקר לאספקת בשר ליהודי ירושלים אלא לקראת החגים. בערב חג אחד, לאחר השחיטה, נתעוררה שאלה חמורה לגבי כשרות הבהמה. מורי ההוראה בבית המטבחיים החלו לשאת ולתת בשאלה ודעתם היתה נוטה להחמיר, אולם משום שעת הדחק הגדול חששו להכריע. הם נתנו איפוא את עיניהם ברבי דודצ'ע שנכנם בעובי הקורה וגילה מקום להיתר, ומיד לאחר הכרעתו להיתר התעלף מרוב התרגשות והתאמצות.
מאידך כשבאה לפניו שאלה כשלא יכול היה להכשיר, ופסק לטריפה, היה מוריד דמעות ואומר ״חבל חבל על העוף שלא זכה לעלות על שלחן ישראל״.
בשלהי המלחמה הגיעו חלוצי הצבא הבריטי לירושלים, אולם הגליל היה עוד בידי הצבא התורכי, ובירושלים היה מחסור גדול בהדסים, שכן אי אפשר היה להביא הדסים שגדלו בסביבות צפת. סוחר אחד, שהביא לירושלים כמות מצומצמת של הדסים, הפקיע את השער. כשנודע לרבי דודצ'ע ביקש את שמש הבד״צ לגשת לאותו סוחר, ולקנות ממנו הדם אחד. וזאת כדי לפרסם ברבים כי בשעת הדחק יוצא אדם בהדם אחד. בעקבות פרסום זה הוריד הסוחר את המחיר, ויהודי ירושלים יכלו לרכוש את ההדסים במחיר סביר, ולקיים מצוות נטילת לולב בכל משפטיה וחוקותיה.
רבי יהושע העשיל אייזן, אבי משפחת אייזין, היה נוהג ללכת בכל ערב שבת למקוה טהרה בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, וכך נהג גם ביום האחרון לחייו, י״ט טבת, בהיותו במקוה התעלף ובקושי העירו אותו עד שהוטב לו. משנשאל למה הלך למקוה, והרי הוא נראה חלש כל כך, השיב ״כיצד נוכל ללכת הביתה בלי מקוה", והדברים היו תמוהים בעיני שומעיו. רבי יהושע העשיל פנה איפוא לביתו בחצר הסמוכה לביהמ״ד דחסידי קרלין, בשכנות לדירתו של רבי מרדכי (מאטיה) סופר (רכטשפר) שהתפלל יחד אתו בביהמ״ד.
מדי שבת בשבתו, לאחר הדלקת הנרות, בשעה שהבעלים היו הולכים לביהמ״ד, היתה אשתו של רבי יהושע העשיל נכנסת לדירת השכן, רבי מאטיא, ושוהה שם עד שבעליהן חזרו מביהכ״נ. באותו ערב שבת התאחר רבי יהושע העשיל בביתו, משהאיצה בו אשתו הבטיח לה לא לחלל את השבת. היא פנתה איפוא לדירת שכנתה, בשעה שבעלה שהה עדיין בביתו.
עם סיום תפילת ערבית של שבת נכנם רבי מאטיא לביתו ואין רבי יהושע העשיל נלווה אליו. רעיתו המודאגת, שמיהרה לחזור לביתה הופתעה לראות את בעלה שוכב על הארץ, מכוסה בסדין ונרות דולקים למראשותיו. לשמע צעקותיה הובהל רופא והלה קבע שרבי יהושע העשיל החזיר את נשמתו ליוצרה. לפני שהגיעה שעתו אף השכיב את עצמו על הארץ והציב נרות דולקים למראשותיו. במוצאי השבת הובא למנוחות, מבלי שבניו ידעו במדויק יום פטירתו, ביום השישי או בשבת.
לשנה הבאה, בהתקרב יום ה״יראצייט״ החלו לדון כדי לקבוע במדויק את יום היארצייט לגבי אמירת קדיש וכו'. רבי אביש, בנו הבכור התיעץ עם מורי הוראה והגיע למסקנה שאביו נפטר בערב שבת, והוכחה לכך, הן הנרות הדולקים שהקיף את עצמו, מתוך הנחה כי באותה שעה עדיין מותר היה להדליק, וכאמור הבטיח לרעיתו בשעתו האחרונה, שאין לה לדאוג והוא לא יחלל את השבת.
באחד הלילות חלם רבי דודצ'ע שרבי יהושע העשיל בעצמו בא אליו ואומר לו שבנו רבי יצחק אייזיק יבוא וישאל לו בנידון והוא רשאי להודיע לו שה״יאהרצייט״ הוא בכ' בטבת, כלומר בשבת. [רבי יצחק אייזיק שהיה מספר זאת הוסיף שזה לא היה בחלום אלא בהקיץ]. רבי דודצ'ע טען אתו תורה ״לא בשמים היא״, דברי חלומות לא מעלים ולא מורידין ואין סומכין עליהם, אולם רבי יהושע העשיל עמד על דעתו והוסיף סמך לדבריו מספר אליהו רבה.
לשמע הדברים ירד רבי דודצ'ע ממיטתו, ניגש לארון הספרים ואמנם מצא בספר ״אליהו רבה״ סמך לדעה זאת, וכך יכול היה לענות בבטחה לבנו רבי יצחק אייזיק שבא למחרת, בשאלה מתי לקבוע את יום ה"יאהרצייט".
רבי יהושע וינגרטן, מחשובי חסידי קרלין, היה מספר כי באחד הלילות, והוא יושב באשמורת הבוקר בביהמ״ד דחסידי קרלין, ולומד עם בנו ר' חיים, ראו לפתע את רבי דודצ'ע נכנס לביהמ״ד, נגש לארון הספרים, מוציא ספרים, מעיין בהם ומחזיר אותם למקומם. לאחר שר' יהושע הבטיח לו שלא יספר את זה עד יום פטירתו, גילה לו רבי דודצ׳ע פשר הדבר, כי בחלומו ראה את עצמו במתיבתא דרקיעא, וחכמי המתיבתא נחלקו בדעותיהם, הללו אוסרים והללו מתירים לפתע שמע בת קול ״הבה ונשאל מה דעתו של רבי דודצ'ע בהלכה זו", הוא נענה איפוא והכריע בשאלה. כאן – המשיך לספר – התערב רבו רבי מנחם מנדיל מקאצק והפטיר ״הלכה כרבי דודצ'ע״, ולשמע הדברים נתעורר משנתו והנה חלום.
"רציתי להיות בטוח אם ההכרעה שיצאה מידי מבוססת כל צרכה, גילה רבי דודצ׳ע באזני ר' יהושע, ולכן מיהרתי לביהמ״ד כדי לבדוק את הענין. כל שנות חייו של רבי דודצ'ע שמר ר׳ יהושע על הבטחתו, ורק אחרי ארונו סיפר ר׳ יהושע את המאורע המופלא.
בערוב ימיו
נכדו הרה״ח ר׳ יצחק מרדכי לוברבום, שנתלווה אליו ושרת אותו בשנותיו האחרונות, סיפר כי בשנה האחרונה לחיו עלי אדמות, והוא בן תשעים ושבע, ירד בעצמו למקווה במרתף בית המדרש ״תפארת ישראל״ של רבי ניסן בק, מאה מדרגות בקירוב, ולא מנע את עצמו מכל מאמץ להכשיר את המקוה כדינה וכהלכתה.
באחרית ימיו התפלל רבי דודצ׳ע בבית המדרש של חסידי קרלין, כאשר נכדו רצה לסגור את החלונות מפני הקור, לא הרשה לו רבי דודצ׳ע, בהוסיפו כי אין אנשים אחרים חייבים לסבול בשבילו, שמא הם זקוקים לאויר צח הבא מחלון זה.
למרות זקנותו המופלגת לא נס ליחו וחושיו לא נפגמו עד ליומו האחרון. מעולם לא השתמש במשקפיים וקרא לאור מנורה זעירה באותיות הכי קטנות. גם בשבועות האחרונים עלי אדמות הכריע בשאלות הטעונות בחינה מעולה וראיה חודרת. באותם הימים אף ביקש מהגאון רצ״פ פראנק לבחון אותו אם ראייתו מספקת להכריע בשאלות שההכרעה מחייבת ראיה מדויקת, ונתקיים בו, ״עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו״.
ביום חמישי ז' באדר ב׳ תרפ״ד, החזיר רבי ליפמאן דוד שובקס, הוא רבי דודצ׳ע, את נשמתו ליוצרה והוא בן תשעים ושבע בקירוב, עם סיום שלשלת ארוכה של שנים מלאות וגדושות תורה ועבודה.
בדרכו האחרונה
גדול היה הכבוד האחרון שחילקו לו אלפי תושבי ירושלים. מטעם הבד״צ הוכרז על ביטול מלאכה, וכל תושבי עיר הקודש השתתפו בהלויה. תלמידי תלמוד תורה ״חיי עולם״ הלכו אחרי ארונו והשמיעו פרקי תהילים.
לאחר הטהרה והטבילה במקוה בחצר רבי יהודה החסיד, הועלה הארון לחצר ביהמ"ד הגדול, ושם השמיעו גדולי גאוני ירושלים את הספדיהם. כמנהג לגבי גדולי ירושלים המשיכה ההלויה את דרכה דרך "שער ציון״, גם שם נערך "מעמד״ ונשמעו הספדים שבהם העריכו את גודל האבידה.
אם כי היה זה ז׳ באדר, יום התענית של אנשי החברה קדישא, קיימו וקיבלו עליהם אנשי הח״ק לשאת את ארונו על כפיים, עד למקום מנוחתו בפסגת הר הזיתים, בבית העלמין הישן, בחלקת גדולי רבני ירושלים.
על מצבתו חרות: ״מ״ק ראב״ד מקודש זקן ההוראה הרב הגדול המפורסם בתורתו ויראתו ותמימותו וחסידותו מוהר"ר ליפמן דוד בהרב ר' ישראל יצחק זצ״ל, הוא הגבר סבל יסורים רבים ודוחק, ובכ״ז לא מש מתוך אהלה של תורה, ושפט את ישראל כשבעים שנה, זכה לשמש בעיר הבירה קאצק בחיי האדמו״ר הגאון הקדוש הרמ״מ נבג״מ, ומשם עלה לשכון כבוד בארצינו הקדושה ונתעלה ע"י הגאון האדיר רבי שניאור זלמן מלובלין בעל ה״תורת חסד" לראב״ד ושימש בה עד יום הסתלקותו.
נלב״ע ז' אדר ב׳ תרפ״ד״
ביום ה״שבעה״ הוקמה המצבה על קברו, ובמעמד זה השמיע רבי חיים זוננפלד דברי הערכה, שבה עמד על גודל האבדה לירושלים עיר הקודש ולעולם התורני בכללו. והביע את תקוותו שחידושיו אשר העלה המנוח בכתובים יראו אור למען תהיינה שפתותיו דובבות.
== הערות שוליים ==
| |||