פקודת בזיון בית המשפט – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: לעתים; יינתן; על ידי; הוספת מקף;
שורה 12:
'''הלכת מוניות הדר לוד''' היא [[פסק דין]] של [[בית המשפט העליון]] מ-1980<ref>ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232. פסק הדין ניתן ביום 24.6.1980</ref>, בו נקבע שניתן להטיל על אדם אחריות בגין ביזיון בית המשפט גם אם הוא עצמו אינו צד בהליך, במקרה שבו הוא מונע מאחד מהצדדים להליך למלא אחר הוראות שניתנו בצו של בית המשפט, אם היה מודע בפועל לקיומו של הצו ולתוכנו.
 
פסק הדין ניתן לאחר ש[[בית המשפט המחוזי]] הוציא [[צו מניעה]] זמני נגד תחנת המוניות "הדר לוד" ונגד נהגי התחנה, שאסר עליהם להוביל נוסעים מ[[שדהנמל התעופהתעופה בן-גוריון]], למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" לירושלים, עקב סכסוך עם חברת מוניות אחרת בשדה. נגד אחד הנהגים שאסף נוסעים בניגוד לצו, בנימוק שהצו ניתן נגד חברת המוניות ולא נגדו, נפתחו הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ובית המשפט הטיל עליו קנס של 5,000 לירות, שלא ישולם אלא אם יווכח כי הנהג מוסיף להפר את הצו.
 
החברה ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון, בטיעון שחרף העובדה שצו המניעה כלל את הנהגים, הם לא צורפו באופן פורמלי להליך ולא הופיעו כמשיבים. בפסק הדין בערעור קבע השופט [[אהרן ברק]], כי למרות שהנהגים לא צורפו להליך ניתן לכפות עליהם את צו המניעה, מכיוון שהצו הופנה מראש כלפיהם והם היו מודעים אליו: