קניין חצר – הבדלי גרסאות
דף חדש: '''קניין חצר''' במשפט העברי הוא אחת הדרכים בהן ניתן לקנות ולהקנות חפצים. על פי ההלכה לשם העברת בעלות ... |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־13:50, 28 באוקטובר 2010
קניין חצר במשפט העברי הוא אחת הדרכים בהן ניתן לקנות ולהקנות חפצים. על פי ההלכה לשם העברת בעלות על חפץ לא די בהסכמה מילולית בין המוכר לקונה, אלא נדרשת פעולת קניין מסוימת, כגון הגבהת החפץ. אולם כאשר החפץ המדובר מצוי בשטח פרטי של הקונה - עצם הנוכחות של החפץ ברשות הקונה נותנת תוקף משפטי להסכמה ביניהם, ללא צורך במעשה נוסף של קניין. כמו כן, חפץ של הפקר שנמצא ברשותו של אדם - שייך לו.
מקור הדין והגדרתו
המקור בתורה לכך שחצרו של אדם קונה לו הוא משני הקשרים הלכתיים דומים, שבהם החצר נחשבת כידו של האדם: מתן גט לאישה, וחיובו של גנב בתשלום כפל.
לגבי מתן גט נאמר בתורה: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ".ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א', ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ג' רבי עקיבא,[1] על פי דרכו לדרוש כל כפל לשון ואות מיותרת, למד מן המילים החוזרות "ונתן בידה" (בפסוק ג שם) שגם נתינת גט בחצר האישה נחשבת כנתינה בידה. כמו כן למדו בברייתאתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב' לגבי תשלומי כפל של גנב מן הפסוק: ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ג' "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם". המילים "הִמָּצֵא תִמָּצֵא" באו לומר: בכל אופן שתימצא, בין בידו ובין בחצרו.
רבי ישמעאל,[2] על פי שיטתו: דיברה תורה כלשון בני אדם, הגיע לאותה מסקנה בדרך שונה. לדעתו המובן הבסיסי של המילה "בידו" כולל את רשותו של האדם. זאת, על פי הפסוק:ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק כ"ו "וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ". ברור שכאן "ידו" מבטאת את כל השטח הנתון לשליטתו. כמו כן בפסוק:ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק י' "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ".
על פי זה קובעת המשנה:משנה, מסכת גיטין, פרק ח', משנה א' "הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה - הרי זו מגורשת".
התלמוד קובע שבחצר יש שתי בחינות: מצד אחד החצר נחשבת כעין יד של בעל החצר, וכשם שהנחת חפץ ביד הקונה מקנה לו את החפץ - כך גם הנחה בחצרו. מצד שני החצר נחשבת כעין שליח של הקונה, וכשם ששלוחו של אדם יכול לפעול מטעמו ולעשות עבורו פעולות קניין - כך גם החצר. בכל אחת מן הבחינות הללו יש יתרון וחיסרון: החצר יכולה להחשב כ"יד" רק אם בעל החצר עומד בסמוך לה, ולא כאשר הוא מרוחק ממנה. לעומת זאת שליח מוסמך לפעול גם במרחק רב מן השולח, ובמובן זה גם חצר יכולה להקנות את הנתון בתוכה לבעליה גם כאשר איננו לידה. מאידך, שליח מוסמך לפעול רק על פי רצון השולח. לעומת זאת נתינה לידו של אדם נחשבת כנתינה לו גם אם הדבר נעשה בעל כורחו. נמצא, אפוא, שאם בעל החצר עומד בסמוך לחצר - החצר מתפקדת כ"ידו" גם לגבי דברים שאינו רוצה בהם. לפיכך אשה שבעלה הניח גט בחצרה נחשבת כמגורשת אם עמדה ליד החצר, אפילו אם לא רצתה להתגרש.[3] לעומת זאת כאשר בעל החצר מעוניין לזכות בחפץ - החצר קונה עבורו גם אם היה רחוק ממנה.
- לבדוק שוב את ההסבר.
חצר שאינה משתמרת
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
"חצר מהלכת"
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
ראו גם
הערות ומקורות
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ח', הלכה א', ראו בגירסת קרבן העדה ופירושו.
- ^ ירושלמי בגיטין שם, על גט; מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת משפטים, על גנב.
- ^ זהו דין המשנה והתלמוד. בימינו, בעקבות חרם דרבינו גרשום, אין לגרש אשה בעל כורחה.