הסכם השלום בין ישראל למצרים – הבדלי גרסאות

חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני". ב-[[1 באפריל]], לאחר שפונתה [[אופירה]] ושאר מתקני הצבא מסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-[[19 באפריל]] החל המאבק כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם בלוני גז. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ודחפורי [[צה"ל]] החלו בהריסת הבתים. למחרת הפינוי הגיעו [[צחי הנגבי]] ועוד מספר צעירים ועלו על ה[[אנדרטה]]. קציני הצבא והממשל ביקשו אותם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את ה[[ספר תורה|ספרי התורה]] וקרעו בבגדם . הם נשבעו שבועת אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת "[[כך]]" אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות [[ציאניד]]. [[מאיר כהנא]] - ראש תנועת "כך" יחד עם הרב הצבאי הראשי (הרב [[שלמה גורן]]), הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.