דברי ימי ישראל – הבדלי גרסאות

'''דברי ימי ישראל''' (בגרמניתב[[גרמנית]]: '''Geschichte der Juden'''; תורגם גם בשמות '''דברי היהודים''' ו'''תולדות היהודים'''), מאת ה[[היסטוריון]] [[צבי גרץ]], הוא יצירה מונומנטלית, ראשונה מסוגה, המונה 11 כרכים ומתעדת את [[תולדות עם ישראל]], מאת ההיסטוריון [[צבי גרץ]]. בחיבור מושם דגש על גזרות ה[[גלות]], [[קידוש השם]] ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית, ותורגם ל[[שפות הודו-אירופיות|שפות אירופיות]] רבות.

הספר [[תרגום|תורגם]] לעברית על ידי [[שאול פנחס רבינוביץ]] (שפ"ר), במה שהוגדר כמפעלכ[[מפעל חיים|מפעל חייו]]. גרץ סמך ידו על תרגום זה, ואיפשר לרבינוביץ להוסיף משלו ולהשמיט קטעים שעלולים לפגוע בקוראים דתיים או קטעים שה[[צנזורה]] הרוסית לא הייתה מרשה לפרסם.

הכרך הראשון (הרביעי מבחינת לוח הזמנים ההיסטורי) יצא לאור ב-[[1853]]. עד [[1870]] יצאו כרכים 3-113–11. האחרונים (הראשון והשני, שפוצל לשניים) נכתבו בשנים [[1874]] עד [[1876]]. כבר בשנות השבעים של [[המאה ה-19|המאה התשע עשרה]] החלו לתרגם לעברית חלקים מספרו, אך רק בשנת [[1954]] יצא תרגום מלא (בששה כרכים), הפעם מאת [[שמואל ליב ציטרון]] (כרכים א-ב), ד"ר ש"א קמנצקי (כרכים ג-ד), וא' בן-אורי (כרכים ה-ו), בעריכה מדעית של קמנצקי, ועם מבוא מאת [[פישל לחובר]], בהוצאת "יזרעאל", תל אביב.

החידוש הגדול של הספר היה יצירת ה[[לאומיות]] היהודית המודרנית. [[ארנסט גלנר]] מסביר שלפני הופעת הלאומיות המודרנית ביחד עם המדינה הבירוקרטיתה[[בירוקרטיה|בירוקרטית]] המודרנית לא התקיים הרעיון של לאומיות. אנשים חיו ב[[אימפריה|אימפריות]], מבני כוח חברתיים עצומים וזיהו את עצמם בצורות שונות ([[דת]] או [[שבט (מדעי החברה)|שבט]]). הדבר היה אפילו יותר נכון ליהודים. היהדות נתפסה כדת בעלת זכויות אוטנומיות משל עצמה. וכך היה יכול אדם כמו [[משה מנדלסון]] לראות את עצמו כ"גרמני בן דת משה". הלאומיות המודרנית שינתה את זה. מעכשיו האדם זיהה את עצמו על-פי התרבות שלו כפי שהתקיימה בטריטוריה מסוימת עם מבנה פוליטי שמממש אותה - המדינה הלאומית. ההיסטוריה היוותה מגדיר מרכזי של הלאום ביחד עם איש השפה (המילונאי והמדקדק) וחוקר אגדות העם. היהדות בעולם הזה נתפסה כנטע זר חסר שורשים. מפעלו הגדול של גרץ אפשר לראשונה לדמיין לאום יהודי היסטורי. גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. בכך אפשר גרץ את הטרנספורמציה של היהודים לתקופה המודרנית. התוצאה המיידית של מפעלו של גרץ היה הופעת הציונות כאפשרות מעשית עם [[משה הס]]. בלי גרץ כל תופעת ה[[ציונות]] לא הייתה נתפשת.

* ראובן ‬מיכאל,‫ "על ייחודן של תולדות ישראל בעיני יוסט, גרץ ודובנוב",‫ '''תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה''', [[מרכז זלמן שזר]], 1987, עמ' 526-501 ‬501–526.