ועידת מדריד (1991) – הבדלי גרסאות

את הוועידה כינסו במשותף נשיאי [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], שהזמינו אליה את נציגי ממשלות [[ישראל]], [[סוריה]], [[ירדן]], [[לבנון]] ו[[מצרים]], וכן את נציגי ארצות הברית, ברית המועצות ו[[האיחוד האירופי]]. [[פלסטינים|הפלסטינים]] יוצגו בוועידה כחלק מהמשלחת הירדנית. עובדה זו הייתה למעשה התחכמות דיפלומטית שנועדה לאפשר משא ומתן ישראלי-פלסטיני מבלי שישראל תצטרך לשאת ולתת עם [[הארגון לשחרור פלסטין|אש"ף]]. נציגי הפלסטינים בשיחות היו תושבי [[הגדה המערבית]] ו[[רצועת עזה]], והיו בהם שהיו מזוהים עם אש"ף במובהק, כמו למשל [[חיידר עבד א-שאפי]]. בכיר פלסטיני נוסף שהיה שם הוא [[סאיב עריקאת]], שאף הודה בראיון עם [[עקיבא אלדר]] כי הוא היה נציגו של ערפאת: "הלכנו למדריד תחת מטרייה של משלחת ירדנית-פלסטינית. מצד אחד לא היינו אש"ף, מצד שני קיבלנו הוראות מערפאת ומאחרים בתוניס. כדי להזכיר שאנחנו קיימים, הופעתי בוועידת מדריד עם כאפיה לראשי. בחוסר רצון, באונס, שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד (Terms of Reference) של תהליך השלום (החלטות מועצת הביטחון [[החלטה 242|242]] ו-[[החלטה 338|338]]). בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו - שהדברים יתפתחו באופן טבעי ושאלה שינסו לעצור את המהלך ייעלמו".

 

 

הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כ[[עוזי לנדאו]] ו[[בנימין נתניהו]], כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי [[פארוק א-שרע]] קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הוא "נאום [[יוזף גבלס|גבלס]]"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות ב[[וושינגטון הבירה|וושינגטון]]. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד הפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך; "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה.

הוועידה סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. פריצת דרך בתהליך השלום הושגה עם החתימה על [[הסכמי אוסלו]], שגובשו במשא ומתן ישיר במהלך שנת [[1993]].

 

 

 

 

== הערות שוליים ==