פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הגהה קלה
את הוועידה כינסו במשותף נשיאי [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], שהזמינו אליה את נציגי ממשלות [[ישראל]], [[סוריה]], [[ירדן]], [[לבנון]] ו[[מצרים]], וכן את נציגי ארצות הברית, ברית המועצות ו[[האיחוד האירופי]]. [[פלסטינים|הפלסטינים]] יוצגו בוועידה כחלק מהמשלחת הירדנית. עובדה זו הייתה למעשה התחכמות דיפלומטית שנועדה לאפשר משא ומתן ישראלי-פלסטיני מבלי שישראל תצטרך לשאת ולתת עם [[הארגון לשחרור פלסטין|אש"ף]]. נציגי הפלסטינים בשיחות היו תושבי [[הגדה המערבית]] ו[[רצועת עזה]], והיו בהם שהיו מזוהים עם אש"ף במובהק, כמו למשל [[חיידר עבד א-שאפי]]. בכיר פלסטיני נוסף שהיה שם הוא [[סאיב עריקאת]], שאף הודה בראיון עם [[עקיבא אלדר]] כי הוא היה נציגו של ערפאת: "הלכנו למדריד תחת מטרייה של משלחת ירדנית-פלסטינית. מצד אחד לא היינו אש"ף, מצד שני קיבלנו הוראות מערפאת ומאחרים בתוניס. כדי להזכיר שאנחנו קיימים, הופעתי בוועידת מדריד עם כאפיה לראשי. בחוסר רצון, באונס, שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד (Terms of Reference) של תהליך השלום (החלטות מועצת הביטחון [[החלטה 242|242]] ו-[[החלטה 338|338]]). בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו - שהדברים יתפתחו באופן טבעי ושאלה שינסו לעצור את המהלך ייעלמו".
 
המארחים שלחו לוועידה את הדרג הבכיר ביותר: הנשיא [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש|ג'ורג' בוש]], הנשיא [[מיכאיל גורבצ'וב]] וראש ממשלת ספרד [[פליפה גונזלס]]. הצדדים הנצים שלחו לוועידה את דרג שרי החוץ, למעט מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה [[יצחק שמיר]]. בחירתו של שמיר להשתתף בוועידה, התפרשה על ידי שר החוץ של ישראל, [[דוד לוי]], כהבעת אי אמון בו ועל-כן הוא בחר שלא להשתתף בוועידה. במקומו הופיע סגנו, [[בנימין נתניהו]], שייצג את ישראל בפני כלי התקשורת העולמיים.
 
הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כ[[עוזי לנדאו]] ו[[בנימין נתניהו]], כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי [[פארוק א-שרע]] קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הוא "נאום [[יוזף גבלס|גבלס]]"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות ב[[וושינגטון הבירה|וושינגטון]]. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד הפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך; "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה.
הוועידה סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. פריצת דרך בתהליך השלום הושגה עם החתימה על [[הסכמי אוסלו]], שגובשו במשא ומתן ישיר במהלך שנת [[1993]].
 
במהלך דיוני ועידת מדריד שוחררו יהודי סוריה באפריל 1992, בעקבות לחץ אמריקני על אסד לבצע מחווה כלפי ישראל. כמו כן הוועידה פרצה דרך ביחסים הבינלאומיים של ישראל. מדינות רבות שלא הכירו בישראל, למשל [[סין]], כוננו עימהעמה יחסים דיפלומטיים, ומעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר בצורה ניכרת.
 
ועידת מדריד הובילה לשיחות דו -צדדיות ציבוריות עם [[ירדן]], שהגיעו לשיאן ב[[הסכם השלום בין ישראל לירדן]] משנת [[1994]]. בהסכם התחייבו שתי המדינות להמנעלהימנע מפעולות מלחמה, להבטיח ששום איום לאלימות כלפי האחר לא ייווצר בטריטוריה שלהן, לעשות מאמץ למנוע מעשי טרור ולפעול ביחד להשגת בטחוןביטחון ושיתוף פעולה במזרח התיכון בהחלפת מוכנות צבאית בצעדים בוני אמון.
 
בינואר [[2007]] התקיים במדריד מפגש ייצוגי של נציגים מישראל ומדינותוממדינות ערב, תחת השם "מדריד פלוס 15" או "ועידת מדריד השנייה". במפגש נטלו חלק משתתפים מסוריה, לבנון, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, ישראל ומדינות אירופה. המפגש לא היה רשמי: משתתפי המפגש לא ייצגו את ממשלותיהם, ולא נכללו בו דיונים בנוגע למשא ומתן עם ישראל <ref>[http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/812867.html סוריה: לא נסכים לתנאים מוקדמים במשא ומתן עם ישראל], הארץ, 13 בינואר 2007</ref>.
 
== הערות שוליים ==