השביתה הכללית בברצלונה (1919) – הבדלי גרסאות

ב-[[27 בפברואר]], בעקבות לחץ מצד מילאנס, הכריז ראש ממשלת ספרד בהסכמת המלך [[אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד|אלפונסו]], על פיזור הפרלמנט כדי לאפשר גיוס לצבא של השובתים ללא צורך באישור הפרלמנט <ref>[http://query.nytimes.com/mem/archive-free/pdf?res=9402E4D7113BEE3ABC4953DFB5668382609EDE Spain Suspends the Cortes; Martial law in one province], NY times, March 1, 1919</ref>. ב-[[8 במרץ]]<ref>או בתשיעי</ref> הוחל בגיוס חלקי של העובדים בברצלונה לצורך מתן שירותי תשתית בעיר. אולם בניגוד לתחזיתו של מילאנס שהעובדים ישמחו לתירוץ הגיוס כדי לחזור לעבודה, העובדים דווקא החריפו את פעולותיהם. צוי הגיוס לא נענו, לפחות חלקית מכיוון שבלחץ איגודי העובדים הם אפילו לא הודפסו בעיתונים. איגוד העובדים של [[בית דפוס|בתי הדפוס]] הזהיר את בעלי ה[[עיתון|עיתונים]] בברצלונה שלא יעיזו להדפיס את צווי הגיוס או כל מידע אחר שעלול לפגוע בשביתה, במה שכונה "צנזורה אדומה". האיגודים הטילו קנסות, ואף הצליחו לגבות אותם, על עיתוני ימין שהעיזו להפר את הוראות האיגודים <ref>[http://books.google.com/books?id=PJ77SzlYFiwC&pg=PA57 Red Barcelona: Social Protest and Labour Mobilization in the Twentieth Century By Angel Smith], עמוד 56</ref>. בעקבות כשלוןכישלון הגיוס, דרש מילאנס הטלת משטר צבאי על העיר. רומנסנס הסכים לדרישתו של מילאנס בגלל הצורך הבוער להשיב את הסדר על כנו לפני שהאנדרלמוסיה תתפשט לשאר חלקי ספרד, למרות שהוא האשים את מילאנס שהקו הנוקשה שלו הוא שדרדר את המצב. ב-13 במרץ 1919 הוכרז על משטר צבאי בברצלונה ושלושת אלפים עובדים נעצרו ונכלאו.