הבדלים בין גרסאות בדף "פסק דין הנדלס נגד קופת עם"

מ
בוט החלפות: הסרת רווח מיותר;
מ (בוט החלפות: הסרת רווח מיותר;)
 
==המקרה הנדון==
ב-[[22 באפריל]] [[1976]] נכנס אליעזר הנדלס לבנק קופת עם. הוא ירד ל[[כספת|חדר הכספות]] ומצא שם על הרצפה [[מעטפה]] ובה שתי [[אגרת חוב|אגרות חוב]] המזכות את בעליהן בסך 20,000 [[ל"י]], ללא ציון פרטי בעליהן. הנדלס ניסה לברר אצל פקידי הבנק למי שייכת האבידה, אך לא היה להם מידע בנושא. מנהל הסניף דרש ממנו למסור לידיו את המעטפה, אך הנדלס סירב. הוא העדיף למסור אותה לידי המשטרה, שאכן קיבלה את האבידה לידיה, על פי [[חוק השבת אבידה]] תשל"ג-1973. לאחר ארבעה חודשים שבהם לא התבררה זהות המאבד, פנה הנדלס למשטרה וביקש לקבל לידיו את אגרות החוב על פי החוק הקובע כי במקרה כזה ניתנת האבידה למוצא. המשטרה סירבה לבקשתו בטענה שעליה למסור אותן לבנק, משום שבו נמצאה האבידה {{הערה|שם=הנדלס 1|1=[http://easylaw.co.il/smf_hebrew/index.php?action=dlattach;topic=822.0;attach=1163 ע"א 546/78 - בנק קופת עם נ' אליעזר הנדלס ואח'], פ"ד לד (3) 57 {{DOC}}}}.
 
==פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים==
הנדלס תבע את המשטרה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא ביקש [[המרצה]] של בית המשפט, שתקבע כי הוא הזכאי לקבל את האגרות. מנגד טענו מורשי הבנק, כי יש להעביר את המציאה לידם, מכיוון שעל פי החוק שייכת מציאה שלא נדרשה לבעל המקום שבו נמצאה. לעמדה זו הצטרפה גם מדינת ישראל, שטענה, באמצעות בא כוחה, כטענות מורשי הבנק.
 
השופט [[יהודה וייס]], נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, קבע ב-[[11 באוגוסט]] [[1978]] כי הדין עם הנדלס, וכי יש להעביר את המציאה לידיו. הוא נימק את פסיקתו בכך שחדר הכספות של הבנק אינו מוגדר כ"רשותו" של הבנק, אלא כ"רשות הרבים". זאת משום שהבנק מעוניין לאפשר כניסת הציבור לחדר זה, ואף איפשר אותה בפועל. מלבד זאת, מכיוון שזכותם של בעלי הכספות לגשת בחופשיות לחדר זה, הרי שהוא נחשב כרשותם יותר מאשר כרשות הבנק. השופט הסתמך, בין השאר, על ה[[הלכה]] ה[[יהדות|יהודית]], הקובעת שאין לבעל רשות אפשרות לזכות בחפץ של הפקר הנמצא ברשותו, אם הרשות מוגדרת "אינה משתמרת", כלומר נכנסים ויוצאים בה בני אדם העלולים ליטול את החפץ. מכיוון שכך, חפץ המוטל במקום כזה - כל הקודם זוכה בו, ואין עילה הלכתית העשויה לשייך אותו לבעל המקום. לבית המשפט הוצגה [[חוות דעת]]ם של שלושה [[פוסק]]ים בני ימינו, שקבעו שלפי ההלכה זכה הנדלס במציאה. השופט קיבל חוות דעת זו, ופסק כי אגרות החוב יינתנו למוצאן {{הערה|שם=הנדלס 1}}.
 
==פסיקת בית המשפט העליון (ערעור ראשון)==
השופט אלון הסכים עם ברק באשר למטרות החוק, אך סבר כי יש לפרש אותו בהתאם להלכות השבת אבידה במשפט העברי. זאת משום שמחוקקיו העניקו לו את השם התלמודי "חוק השבת אבידה" בכוונת מכוון, כדי לרמוז על מקורותיו ומטרותיו הזהות לאלו שבמשפט העברי. הוא טען כי ההגדרה "רשותו של אדם אחר" היא הגדרה עמומה ביסודה, ועל כן יש לפרש אותה על פי ההגדרה בה היא מתפרשת במשפט העברי הדן בהשבת אבידה. אלון הוסיף וחלק על ברק בעצם ההנחה שהענקת המציאה לבעלי הרשות בו נמצאה עשויה לקדם את השבתה.
 
נוסף על כך, הביא אלון תקדימים מהמשפט הישראלי, האנגלי והאמריקאי, שסברו אף הם, ש"רשות" לעניין זה משמעותה שליטה בפועל, ולא בעלות על השטח שבו נמצאה המציאה בלבד. התקדים הישראלי דן במקרה דומה: אשה מצאה מצלמה ב[[אולם קולנוע]], ומסרה אותה לסדרן, שמסר אותה למשטרה. משלא נדרשה המצלמה, נתנה אותה המשטרה לבעל הקולנוע. האשה תבעה אותו בבית המשפט המחוזי בחיפה, והשופט [[משה עציוני]] פסק שהדין עמה {{הערה|ע"א 123/63 חיפה - אריה ווסקובויניק ואח' נגד פנינה גולדברג}}. ה[[תקדים]] האמריקאי מובהק עוד יותר: אשה שהועסקה בבנק טולדו מצאה במבוא לחדר הכספות 500 [[ליש"ט]]. היא מסרה אותם למנהל הבנק, ולאחר שהבעלים לא אותרו היא דרשה לקבל אותם לידיה. הבנק שסירב לכך הפסיד בדין, והכסף הועבר לידי האשה. נימוקי השופטים היו, בין השאר, שחוסר השליטה של בעלי הבנק על החפצים הנשכחים שם בשעות הפעילות - מונעת מהם זכות תפיסה והחזקה במטלטלין אלו.
 
השופט לנדוי דחה תקדימים אלו. הוא הזכיר שפסק הדין של השופט עציוני קדם לחוק השבת אבידה תשל"ג-1973, ולכן הוא מסתמך על החקיקה שקדמה לו. כך גם התקדימים מהמשפט האנגלי והאמריקאי מבוססים על הנחות יסוד שונות באשר לשאלה מי הוא בעל החזקה במקום בו נמצאה האבידה {{הערה|שם=הנדלס 1}}.
 
===פנייה למשפט העברי===
השופט אהרן ברק חלק על דעתו של אלון בנקודה זו. הוא ניסח עמדה עקרונית, הקובעת שאף שמותר לפנות אל המשפט העברי ולהיעזר בו כדי לפתור סוגיות משפטיות, אין חובה לעשות כן. יתירה מכך, הפנייה אל המשפט העברי היא רק כדי לקבל ממנו השראה לפסיקת הדין, אך לא בכדי להעתיק ממנו דין ספציפי בשלמותו. הוא הוסיף ושלל את הצגתה של חוות הדעת של הפוסקים בני דורנו, וטען כי לכל היותר יש לפנות לספרי [[שאלות ותשובות]], שלא נכתבו לצורך המקרה הנדון בפרט.
 
לגוף הדברים סבר ברק, כי אין ללמוד מן המשפט העברי את מצבה המשפטי של המציאה, משום שבעוד שבמשפט העברי זוכה המוצא מיידית במציאה נטולת סימני הזיהוי, וכל השאלה היא מי מוגדר המוצא - מרים האבידה או בעל הרשות, הרי שבמשפט הישראלי אין המוצא זוכה מיידית במציאה, אלא רק לאחר שחלפו ארבעה חודשים בהם הוחזקה המציאה במשמורת המשטרה. הבדל זה, סבר ברק, דיו כדי לנתק בין משמעות המונח "רשותו של אדם אחר" בחוק השבת אבידה הישראלי, לבין משמעותו במשפט העברי {{הערה|שם=הנדלס 1}}.
 
===טיעונים נוספים===
השופט אלון סבר שאם תינתן המציאה לבעלי המקום בו היא נמצאה ולא למוצא הישר שעשה את הנדרש ממנו ודיווח עליה, תהיה בכך פגיעה בצדק וביושר. הוא הביא סיוע לדבריו מפסק דינו של השופט משה עציוני המוזכר לעיל, שהוסיף ונימק את זכות האשה על המצלמה שמצאה בכך ש"במקרה של השארת האבידות בידי המוצא לאחר שהבעלים לא נמצאו - יתחלקו, לכל הפחות, המציאות בין המוצאים הרבים בהתאם למספרם, אולם במקרה ותמיד יזכה בהם בעל הקולנוע - הרי כל המציאות תשארנה בידי אדם אחד ללא כל הצדקה מוסרית" {{הערה|שם=הנדלס 1}}.
 
==פסיקת בית המשפט העליון (דיון נוסף)==
לדברים אלו הצטרף גם השופט לנדוי, שכבר כיהן באותה עת כ[[נשיא בית המשפט העליון]]. הוא הוסיף וטען שהמונח "מורשת ישראל" המופיע ב[[חוק יסודות המשפט]] הוא מונח בלתי מוגדר, ואין כוונתו לפסיקה ההלכתית בלבד. את הציטוט שציטט השופט אלון ממאמרו שלו עצמו הוא הסביר באופן שונה. לדבריו, יש ליצור סינתזה בין המשפט העברי לבין דרישות החברה המודרנית, אך אין לעשותה על ידי העתקת פסיקה מן המשפט העברי אל המשפט הישראלי: "נפרה את מחשבתנו המשפטית מאוצרותיו העשירים של המשפט העברי, המגלם את חכמת החיים של קדמונינו, תוך יחס של יראת כבוד אליו, אבל נשמור נא על חופש הבחירה שלנו...".
 
השופט שלמה לוין הצטרף לדעתם של לנדוי, ברק וכהן, ופסק הדין שניתן בערעור אושרר ב-9.3.1981 ברוב קולות {{הערה|1=[http://img2.tapuz.co.il/CommunaFiles/31989638.doc ד"נ 13/80 - אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח'] - פ"ד לה(2), 785 {{DOC}}}}.
 
==השפעות מאוחרות==
פסק הדין בנושא 'אליעזר הנדלס נגד בנק קופת עם' כלל יסודות פסיקה תקדימיים, שצוטטו רבות במשך השנים שלאחר מתן פסק הדין. לצד הפסיקה הקונקרטית כלל פסק הדין פסיקה עקרונית משמעותית בנושא שילוב המשפט העברי במשפט הישראלי. בדיונים רבים על שילוב זה מצטטים הדנים את דעת השופט אלון ולמולה את דעת השופט ברק. לדוגמה: השופט [[משה דרורי]], במסה ארוכה ששילב באחד מפסקי דינו, האריך לעמוד על דעות השופטים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל בשאלת השפעת המשפט העברי על המשפט הישראלי. בין היתר ציטט באריכות מדברי השופט אלון בפסק הדין שהוזכר לעיל {{הערה|[http://www.netanya.ac.il/content/law/2003-06.pdf 2003/06 ת"פ (י-ם) 2003/06 - מדינת ישראל נ' פלוני] - עמ' 116 והלאה}}.
 
הרב ד"ר [[מיכאל אברהם]], [[הוגה דעות]] דתי, הצביע על ההבדל היסודי שבין התפיסה ההלכתית לבין תפיסת המשפט הישראלית, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דין זה. לדבריו, גישת ההלכה היא מהותנית, ועל כן אין היא יכולה לדון כיצד תוגשם המטרה של השבת האבידה באופן המיטבי, אלא עליה לדון מי הוא המוגדר כבעלים האמיתי לפי הלכות [[חושן משפט]]. לעומת זאת גישת המשפט הישראלי, כמו גם שיטות המשפט המערביות האחרות, הן תכליתיות (טלאולוגיות). לכן אין הן עוסקות בבירור הגדרת הבעלים ברגע מציאת האבידה, אלא דנות כיצד תתקיים השבת האבידה - מטרת החוק הנדון - באופן האופטימלי. הבדל בסיסי זה, שולל, לטענתו, את האפשרות ליצור חיבור אמיתי בין שתי מערכות משפט אלו {{הערה|מיכאל אברהם, '''משמעותה של בעלות על ממון: בין הלכה למשפט''', 'שנות חיים', שנתון קהילת 'מקור חיים', פתח תקווה תשס"ח, עמ' 13-38}}.
 
גם הפסיקה המעשית הוזכרה רבות במקרים דומים לה. כך למשל, במשפט 'שטיין ליאת נגד [[רשות שדות התעופה]] בישראל', אוזכר פסק הדין. שטיין מצאה 200 [[יורו]] סמוך לכביש ב[[נמל התעופה בן-גוריון]]. [[בית משפט לתביעות קטנות|בית המשפט לתביעות קטנות]] קבע כי היא המוצאת החוקית. בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפניו ערערה רשות שדות התעופה, ציטט רבות את פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הנדלס, ובעיקר את קביעתו כי "רשותו של אדם אחר" תיבחן על פי קביעת המען המועדף לחיפוש על ידי הבעלים. למרות זאת דחה בית המשפט את הערעור, מנימוקים פרוצדורליים ומהותיים גם יחד {{הערה|1=[http://easylaw.co.il/smf_hebrew/index.php?action=dlattach;topic=1194.0;attach=1489 רשות שדות התעופה בישראל נ' ליאת שטיין] {{DOC}}}}.
 
==לקריאה נוספת==
271,876

עריכות