דמוקרטיה אליטרית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
Flash Fiction (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
'''[[דמוקרטיה]] אליטירית''' היא אחת מהענפים של החשיבה הדמוקרטית
== היסטוריה ==
הרעיון העומד בבסיסה של המחשבה האליטרית הוא שעודף של דמוס (עממיות) יגרום בסופו של דבר לצמצום הדמוקרטיה הממשית, משום שההמון הוא בעל נטיות אוטוריטאריות (נטייה לשלטון יחיד) רדומות, וקיימת סכנה שאותן נטיות רדומות תעוררנה ותובילנה לרודנות. משום כך, מעורבות פוליטית של ההמון אינה רצויה ויש להסתפק בפעילויות פוליטיות מתחרות ובהמוני אזרחים שמעורבותם הפוליטית מצטמצמת בהטלת פתק קלפי אחת לכמה שנים. אדישותן של שכבות נרחבות, ובעיקר השכבות הנמוכות (שמהוות את מרבית האוכלסייה), משרתות את יציבות הדמוקרטיה משום שהן מבטיחות פולטיקה מתונה, נמרצת פחות ופשרנית יותר. הדמוקרטים האלטירים אינם מאמינים בתבונתו של האדם הפשוט כפרט ובתבונה הקולקטיבית של בני האדם ולפיכך רואים בדמוקרטיה שיטה לבחירת מנהיגות ותו לא. האידאל של שלטון העם הוא אוטופי, ואילו השיטה האליטרית מתארת את העובדות כהווויתן - מאחורי הרטוריקה העממית והשוויונית של הרדיקליזם מסתתרת בסופו של דבר עילית שלטת, משום שמעורבתם של האזרחים היא מועטה ומרבית האזרחים אינם משתתפים ואף אדישים למתרחש במערכת הפוליטית. ▼
התפישה האליטירית האלטירית הופיעה לראשונה לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] כתוצאה מפחדו של המערב הדמוקרטי מן ההמון ה[[פשיסטי]]-[[נאצי]] שהוביל לעלייתה של המפלגה הנאצית באמצעים דמוקרטים. את המונח דמוקרטיה אליטירית טבע לראשונה ג'וזף שומפטר במאמרו "תיאוריה אחרת על דמוקרטיה. במאמר, ציין שומפטר שמונה יתרונות ההופכים את התפישה האליטירית לנעלה על תפישות אחרות:
1. ההגדרה האליטרית מספקת קרטריון יעיל די הצורך להבחין בין משטרים דמוקרטים למשטרים שאינם דמוקרטים ובכך פותרת את הבעיה של התפישה קלאסית שהגדירה דמוקרטיה כמשטר הפועל לטובת העם או כלל (ישנם משטרים רבים שאינם דמוקרטים הפועלים בהתאם לרצון העם או טובת העם כגון גרמניה הנאצית).
2.מדגישה את חשיבותה של מנהיגות ואת המציאות הקיימת, שהושמט על ידי הגישה הקלאסית, המניחה שלעם יש תבונה ויוזמה. לעומת זאת, המציאות מראה שהעם אינו נוקט יוזמה והמנהיגות היא זו בעלת היוזמה והתבונה.
3.אינה מתעלמת ואף מעניקה ביטוי גם לרצונות ואינטרסים קבוצתיים שונים, למרות שהיא מדגישה את תפקידה החשוב של המנהיגות.
4.מאפשרת להבין בקלות את הדמוקרטיה כתופעה פוליטית משום שהיא מדגשיה את התחרות הפוליטית במשטר דמוקרטי בתחום אחד – הבחירות.
5.התפישה המקובלת בדמוקרטיה היא משטר בו חירותי האישית של הפרט היא מקסימלית, זוהי תפישה תמימה כי גם בדמוקרטיה תתכן פגיעה בחירות אישית. בגישה האלטירית קיימים מאפיינים דמוקרטיים למרות שהיא מדגישה את תפקידה של האליטה השלטת.
6.הפוטינצאל להשפעה פוליטית מצד העם נעוץ ביכולתו להפיל ממשלה (על ידי בחירה בממשלה אחרת ביום הבחירות), מדובר ביתרון משום הוא ממחיש גם את חשיבות התחרות הפוליטית בדמוקרטיה וגם משום שהוא מעניק לעם תפקיד מרכזי על אף הפאסיביות המיועדת לו.
7.התפישה האליטרית מדגישה את קיומם של רצונות קבוצתיים שונים ואת התחרות בין האליטות השונות, מה שהופך אותה למציאותית יותר מן הגיש הקלאסית שמדגישה את "רצון העם", מתוך ההנחה שניתן להגדיר רצון שכזה באופן ממשי. במציאות לא רצון העם הוא הקבוע כי אם רצון הרוב. עיקרון היחסיות בדמוקרטיה הנותן ייצוג אינו חיוני לדמוקרטיה אם נקבל את הטענה כי תפקידו האמיתי של העם הוא לבחור מנהיגות.
== הרחבה ==
▲הרעיון העומד בבסיסה של המחשבה האליטרית הוא שעודף של דמוס (עממיות)
לפי גישה זו האדם הוא בור, לא רציונלי, אנוכי, וחסר כל ידע ותחכום פוליטי, במילים אחרות, העם אינו כשיר לשלוט. הליכותו לקלפי אחת לכמה שנים היא מכוח הרגל (סוציאלזיציה) או מסורת משפחתית, ובחירתו במועמד זה או אחר אינה נובעת מהגיון אלא מקשר אישי אל המועמד, הופעה טלווזיונית, דמגוגיה זולה או יכולתו הרטורית (של המועמד), ולאו דווקא מתוך הבנה מעמיקה ורחבה של הפולטיקה. חשוב לציין שהדמוקרטים האלטירים אינם רואים בדמוקרטיה האלטירית את הרע במיעוטו אלא מצב רצוי, משום שרק בה שולטים המעטים והטובים מבלי לנגוס בחירות הרבים. ריבוי האליטות הוא זה שמבטיח שיהיו אופזיציות וביקורת, ובעקבות כך גם מגביל את השלטון.
| |||