Parallel ATA – הבדלי גרסאות

'''PATA''' ([[ראשי תיבות]] של: '''Parallel Advanced Technology Attachment'''; ב[[תרגום#.D7.A2.D7.A7.D7.A8.D7.95.D7.A0.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.AA.D7.A8.D7.92.D7.95.D7.9D|תרגום חופשי]]: חיבור מקבילי לטכנולוגיה מתקדמת) הוא [[ממשק חשמלי|ממשק]] סטנדרטי לחיבור [[אמצעי לאחסון נתונים|אמצעי אחסון]] כמו [[כונןדיסק קשיח|דיסקים קשיחים]], [[כונן תקליטורים|כונני תקליטורים]], [[dVDכונן DVD|כונני DVD]] ואחרים ל[[מחשב אישי|מחשבים אישיים]]. [[תקן]] ה־PATA מגביל את אורך הכבלים ל־45 [[מטר#.D7.9B.D7.A4.D7.95.D7.9C.D7.95.D7.AA|סנטימטר]] (בעבר 90) ועל כן הוא מתאים בעיקר לחיבור בין רכיבים בתוך [[מארז מחשב|מארז]] המחשב. עלותו הנמוכה הפכה אותו לתקן הנפוץ ביותר לסוג הזה של חיבורים.

'''Enhanced IDE''' (EIDE)‎ – הרחבה לתקן ה־PATA המקורי שפותחה גם היא על ידי Western Digital – תמכה גם בדיסקים קשיחים בעלי נפח גבוה מ־504 [[בית (מחשב)|מגהבייט]] (בניגוד לתקן המקורי) ועד לנפח של 8.4 [[בית (מחשב)|גיגהבייט]].

תחילה תמך תקן PATA רק בדיסקים קשיחים, אבל לבסוף הורחב התקן לתמיכה במגוון התקנים, לרוב התקנים המשתמשים במדיה נתיקה. התקנים אלו כללו כונני [[תקליטור]]ים, כונני [[DVD]], כונני קלטות ו[[כונן תקליטוניםדיסקטים|כונני דיסקטים]] בעלי נפח גדול, כמו [[כונן ZIP|כונני ZIP]]. ההרחבה נקראת '''ATA Packet Interface''' (ATAPI)‎.

תקן ה־PATA המקורי השתמש ב[[שיטת מיעון]] ברוחב 28 [[סיבית|ביט]]. באופן זה ניתן היה למפות 2²⁸ (268,435,456) סקטורים (sectors) כאשר כל סקטור מכיל 512 [[בית (מחשב)|בתים]]. לכן, הנפח המקסימלי שאפשר היה למפות היה 128 גיגהבייט.

תקן ATA-6 השתמש בשיטת מיעון ברוחב 48 ביט וכך העלה את מגבלת הנפח ל־128 [[תחיליות במערכת היחידות הבינלאומית#פטה|פטה]] (<math>\ 2^{50}</math>) בתים. חלק מ[[מערכת הפעלה|מערכות ההפעלה]], כולל [[microsoft Windows|חלונות]] 2000 עד לחבילת שירות 3, לא איפשרו את שיטת המיעון החדשה כברירת מחדל, לכן המשתמש היה צריך לנקוט צעדים כדי ליהנות מהנפח המלא של דיסקים קשיחים בנפח 160 גיגהבייט ומעלה.