ויקיפדיה

4′33″ – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט: מתקן הפניות
מ שוחזר מעריכות של Matanyabot (שיחה) לעריכה האחרונה של Xqbot
שורה 2:
'''4′33″''' ('''Four minutes, thirty-three seconds''', ב[[עברית]]: '''ארבע דקות, שלושים ושלוש שניות''', נקרא גם '''Four Thirty-Three''') היא [[יצירה מוזיקלית]] בת שלושה פרקים שנוצרה על ידי [[מלחין]] ה[[אוונגרד]] [[ג'ון קייג']]. היצירה נכתבה בשנת [[1952]] עבור כל [[כלי נגינה]] שהוא, או עבור שילוב של מספר כלים, וה[[פרטיטורה]] שלה מכילה הנחיה למבצע שלא לנגן כלל בכלי הנגינה במשך כל זמן היצירה. אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות, ומכאן שמה. היצירה מכונה לעתים רבות "4 דקות ו-33 שניות של [[שקט]]", אך למעשה היא כוללת את הקולות, הצלילים והרעשים של הסביבה בה היא מבוצעת - ובכלל זה גם את הקולות שמשמיע הקהל עצמו, עדינים ושקטים ככל שיהיו. עם השנים, נודעה היצירה 4′33″ כיצירה המפורסמת והשנויה במחלוקת ביותר של קייג'.
 
קייג' הגה את הרעיון ליצירה זו לראשונה בשנים [[1947]]-[[1948]], והיא מסמלת את תמצית האידאולוגיה המוזיקלית שלו, לפיה כל [[קול#.D7.A7.D7.95.D7.9C_.D7.9B.D7.97.D7.95.D7.95.D7.99.D7.94_.D7.A4.D7.A1.D7.99.D7.9B.D7.95-.D7.90.D7.A7.D7.95.D7.A1.D7.98.D7.99.D7.AA|צליל]] יכול להוות בסיס ל[[מוזיקה]]. רעיון זה מושפע מעקרונות ה[[זן בודהיזם]], אותם למד קייג' באותה העת. בראיון שהעניק קייג' בשנת [[1982]], הוא הצהיר כי זוהי היצירה החשובה ביותר שלו.
 
==היסטוריה==
שורה 8:
מוטיב ה[[שקט]] הוא בעל תפקיד מרכזי במספר מיצירותיו של קייג'. כבר ביצירה "דואט לשני חלילים" (Duet for Two Flutes), אותה כתב כשהיה בן 22 בלבד, השתמש קייג' במקטע ארוך של שקט בפתיחה. השקט מהווה אלמנט מבני חשוב גם בחלקים מאוסף היצירות "סונטות ואינטרלודים" (Sonatas and Interludes), ביצירה "מוזיקה של שינויים" (Music of Changes) וביצירה "שתי פסטורלות" (Two Pastorales).
 
הפעם הראשונה בה הציג קייג' את הרעיון לכתיבת יצירה מוזיקלית הבנויה כולה משקט הייתה במהלך הרצאה שהעביר בסוף [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]] ב[[מכללה|מכללת]] Vassar ב[[ניו יורק]]. קייג' סיפר לנוכחים אודות רצונו לכתוב יצירה שתכלול שקט בלתי-מופרע, וטען כי היצירה תהיה בת שלוש דקות או בת ארבע דקות וחצי - האורך הסטנדרטי של "מוזיקה משומרת", לדבריו. מאוחר יותר טען קייג' כי חשש שיצירה שכזו תיתפס כבלתי מובנת בהשוואה לתפיסות המערביות המקובלות, והסביר כי לא רצה שהיצירה תצטייר כבדיחה או כדבר של מה בכך - אלא כיצירה שבאה מתוך כוונה עמוקה.
 
בשנת [[1951]] ביקר קייג' בחדר הקלטות ב[[אוניברסיטת הרווארד|אוניברסיטת הארוורד]]. חדר ההקלטות היה בנוי כך שקירותיו, רצפתו ותקרתו קולטים את כל הצלילים המושמעים בו, דבר שהביא לכך שלא נוצר בו שום [[הד]]. כמו כן, היה החדר אטום לחלוטין לקולות חיצוניים. קייג' נכנס לחדר תוך ציפיה לשמוע בו שקט מוחלט, אך בעדותו מאוחר יותר סיפר כי שמע בו שני צלילים - האחד ב[[תדירות]] גבוהה והשני בתדירות נמוכה. כששאל את [[טכנאי קול|טכנאי הקול]] לפשר הצלילים, הוסבר לו כי הצליל הגבוה הוא רעש הפעולה של [[מערכת העצבים]] שלו ואילו הצליל הנמוך הוא קולו של [[מחזור הדם]] שלו. אמיתותו של הסבר זה מוטלת בספק, אם כי במקרים בהם אדם לוקה ב[[טיניטוס]] הוא אכן עלול לשמוע צלילים דקים אשר מקורם במערכות פנימיות בגופו. כך או כך, העובדה שקייג' ציפה לשמוע שקט מוחלט בתוך חדר ההקלטות, אך חרף זאת הצליח עדיין לשמוע צלילים, הביאה אותו להבנה כי הצלילים קיימים בכל מקום ובכל זמן - גם בתוך השקט המוחלט כביכול. הבנה זו היא שהניעה אותו לכתוב את היצירה 4′33″.
 
גורם נוסף שהשפיע על קייג' ביצירה מקורו ב[[אמנות חזותית]]. בשנת 1951 יצר ידידו של קייג', ה[[אמן (אמנות)|אמן]] [[רוברט ראושנברג]], סדרת [[ציור]]ים [[לבן|לבנים]]. הרעיון האמנותי שעמד מאחורי הציורים, שנוצרו על ידי צביעת [[קנבס]] ב[[צבע (חומר)|צבע]] ביתי לבן, הוא שהם משתנים לפי תנאי ה[[אור|תאורה]] בחדר בו הם מוצגים ומושפעים מה[[צל]] שמטיל עליהם הקהל הצופה בהם. יצירה זו השפיעה על קייג' ליצור יצירה מקבילה בעולם המוזיקה, שבה השקט מתפקד כבד הקנבס הלבן, ובו משתקפים צלילי ה[[אמביינט]] המשתנים - קולות הנגנים, הקהל, והסביבה החיצונית.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/4′33″"