כל החיים לפניו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגית: חשד למילים בעייתיות
ביטול גרסה 9797805 של 89.139.30.135 (שיחה) תוספת מיותרת שחוזרת על מידע שנאמר כבר
שורה 9:
המציאות עגומה ביותר. הזרים הגרים במקום מתוארים כעלובי החיים בשולי החברה ועל גבול ה[[פשע]]. [[זנות|זונות]] וסרסורים, גנבים וסוחרי סמים, סבלים גברתניים ואמני רחוב מפוקפקים ממלאים את הנוף המקומי. בתוך כך, מתגלה גלריה של דמויות אנושיות יוצאות-דופן, המנסות לשמור על אורח-חיים נורמלי ולנהל בינן לבין עצמן מערכות יחסים המבוססות על טוב-לב ואהבת-אדם.
 
במרכז היצירה עומד מעין פנסיון המנוהל על ידי רוזה, קשישה יהודייה ניצולת [[השואה|שואה]], זונה לשעבר, המטפלת בילדי זונות אשר הופקדו אצלה למשמרת. רוזה, אשר בעקבות גילה המבוגר אינה יכולה לעסוק עוד בעיסוקה הקודם, מתוארת כאישה טובה, אשר דואגת לכל הילדים בפנסיון, כולל אלו שאמהותיהם שכחו מהם והפסיקו לשלוח לה [[המחאה|המחאות]] למימון הטיפול בהם. נוסף על כך מתואר גם גילה הרב של רוזה, משקלה המרובה ואת החששות מן העבר המר. קשר מיוחד נוצר בינה לבין נער ערבי צעיר בשם מומו שננטש במקום 11 שנים קודם לכן. הרומן מלווה את השניים עד למותה של רוזה ועזיבתו של מומו לבית אחר.
 
במהלך הרומן ניכרת הביקורת כלפי החברה הגבוהה, המתעלמת מאלו החיים בתחתית הסולם החברתי. דוגמה בולטת לביקורת מופיעה בסיום הרומן, במשפט הנאמר על ידי מומו: "... קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח!". הסופר מבטא את שיא הביקורת כלפי צרפת והאליטה החברתית בה, האדישה למתרחש בכל אירופה. האליטה מתעלמת משולי החברה וניזכרת בה רק כשהאנשים ש"בשוליים" מתים ומפריעים לסדר היום בעקבות ריקבון גופם, אבל קודם לא חשבו לעזור ולמנוע מצב כזה, מכיוון ש"לחיים אין ריח".