נטל ההוכחה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
* על מי במהלך [[משפט (דין)|המשפט]] מוטלת החובה לשכנע בצדקת טענה, ולהוכיח את תוכנה;
** '''חובת השכנוע''' היא הנטל העיקרי, העוסק בחובת צד למשפט לשכנע בצדקת טענתו, ומתי אם בכלל, עובר נטל זה לצד שכנגד;
שורה 19:
היה ובתום המשפט, נותרו המאזניים מאוזנות, כך שבית המשפט אינו יכול לקבוע איזה מן הגרסאות מסתברת יותר, לפי כל הכללים המשפטיים ודיני הראיות, יכריע את המשפט בהתאם לקביעה 'על מי מוטל נטל השכנוע'. היה ונותר נטל השכנוע על התובע - יפסיד הוא בדין, עבר נטל השכנוע במהלך המשפט אל הנתבע שלא הביא די ראיות להוכחת גרסתו - יחויב הוא בדין.
לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של [[עובד]] לתשלום [[שכר]] בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון ל[[חוק הגנת השכר]]
==נטל ההוכחה במשפט הפלילי==
שורה 31:
ולענייננו, 'נטל ההוכחה' ב[[משפט פלילי]] רובץ על המאשימה לכל אורך המשפט, והיא אינה מתפרקת מחובותיה הכרוכות בו - 'חובת השכנוע' ו'חובת הבאת הראיות' - אלא בתום המשפט, וזאת אך ורק ב[[פסק דין]] חלוט המרשיע את הנאשם. על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את [[בית משפט|בית המשפט]] באשמת הנאשם מעבר לכל [[ספק סביר]], ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו.
גם לאחר שהמדינה עומדת ב'חובה להוכיח' את אשמת הנאשם מעבר ל[[ספק סביר]], לא סר חינה של [[חזקת החפות מפשע]] העומדת לנאשם, והמאשימה לא מתפרקת מ'נטל השכנוע' הרובץ עליה, וזאת עד תום המשפט. בשלב הביניים - שהמדינה הוכיחה לכאורה את ביצוע העבירה על ידי הנאשם - עוברת לנאשם 'חובת ההוכחה' בלבד, להוכיח את גרסתו. להבדיל מהמאשימה, אין הנאשם נושא ב'חובה להוכיח' את טענותיו מעבר ל[[ספק סביר]], ודי לו, שיעמוד באמת המידה שבמשפט אזרחי, קרי שיוכיח כי גירסתו מסתברת יותר, וזאת על ידי מתן הסבר ברור ורציונלי למעשהו, שלא דבק בו פליליות, על מנת לעורר את ה"ספק הסביר", שדי בו כדי לזכותו. וכך בא הדבר לידי ביטוי בפרשת
▲:"הביאה הקטיגוריה דברי הוכחה אשר יש בהם, לכאורה, כדי להעלות את ההנחה, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת אליו, עוברת לשכמו של הנאשם החובה להמשיך בהבאת דברי הוכחה מצדו הוא. בשלב זה - ואף לא בשום שלב אחר - אין עליו להוכיח את חפותו מפשע; כל מה שמוטל עליו הוא: לתת דברי הסבר להנחה אשר עלתה מתוך הוכחותיה של הקטיגוריה. נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם - כלומר: אינו מוכן להכריע אם דברים אלה נכונים הם או לא - עליו לזכותו מפני הספק. נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, או הסברו אינו מתקבל על הדעת, או לא נתן כל הסבר, שוקל השופט את כל המסיבות ואת כל דברי ההוכחה - בשוותו לנגד עיניו תמיד את הכלל היסודי והראשי, היינו: כי חובת ההוכחה רובצת על שכמה של הקטיגוריה עד סוף כל הסופות - ואז הוא רשאי - אך אינו מצווה - לחייב את הנאשם בדין".
{{פורטל|'''לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו [[פורטל:חוק ומשפט|פורטל חוק ומשפט]].'''}}
==לקריאה נוספת==
* השופט יעקב קדמי, '''על הראיות''', (הוצאת דיונון, תל אביב), תשנ"ט-1999.
* פרופ' א. הרנון, '''דיני ראיות''', בהוצאת האוניברסיטה העברית, כרך א'.
[[קטגוריה:משפט פלילי|*]]
| |||