הבדלים בין גרסאות בדף "הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה"

מ
בוט החלפות (-השניה +השנייה)
מ (בוט החלפות (-השניה +השנייה))
קצב האש האיטי של המוסקט (בדרך כלל כדור אחד לשתי דקות) חייב את צבאות התקופה לשלב גם נושאי [[חנית|חניתות]] במערך הרגלי על מנת להגן על המוסקטרים מפרשי האויב. הירי התבצע ממרחקים קצרים ביותר שלא עלו בדרך כלל על 100 מטר בגלל הדיוק הנמוך של המוסקט.
 
החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש או ריבוע כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף [[מלחמת שלושים השנים]] (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת [[כידון רובה|כידון הרובה]]. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השבדי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השניההשנייה האחרונה צעדה קדימה.
 
גם הפרשים השתמשו בנשק חם ובדרך כלל ירו מטחי אש מ[[אקדח|אקדחים]] לפני הסתערות. יתרה מכך, הומצא מערך מיוחד לפרשים המוכר בשם [[קארקאקול]] - הפרשים היו מתקרבים בטור עורפי למערך האויב, ומתחילים לירות באקדחיהם כשראש הטור יורה ראשון ואז הטור מתקדם בצורת לולאה וכל רוכב יורה בתורו באויב. הטקטיקה הזאת גרמה לסרבול רב והוציאה את כח ההלם מחיל הפרשים. חלק מהצבאות דוגמת הצבא השבדי אסרו על פרשיהם להשתמש בטקטיקה זו והגבילו מאוד את השימוש בכלי הירי על מנת לשמור על כח ההבקעה של החיל.