טומאת אוכלים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 18:
בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. יחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שה[[גדר]] הוא - כל דבר שאין '''סופו''' לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק [[רבי יוסי]] שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.
 
ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי [[רב הונא בריה דרב יהושע]] כגמר מלאכה של הפירות{{הערה|{{בבלי|חולין|קיח|א}}.}}, {{ציטוטון|פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי}}, באופן דומה ב[[רש"י]]{{הערה|ויקרא שם.}} מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת ה[רמב"ן]]{{הערה|שם.}} מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו{{הערה|רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראה גם חידושי רבי [[משה פיינשטיין]] המובאים בקובץ אורייתא גליון י'.}}.
 
באופן רגיל די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך [[קטן (הלכה)|קטן]], אין לו [[מחשבה (הלכה)|מחשבה]]. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).
 
משקים אינם זקוקים להכשר לקבל טומאה. האחרונים חוקרים בטעם הדבר: האם מכיון שמשקים אינם צריכים הכשר בסוגם והם מופקעים מדין זה, או שמא גם משקים צריכים הכשר כדי לקבל טומאה, אלא שהמשקים עצמם מכשירים את עצמם.
 
===מיני המאכלים===