פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 1,033 בתים ,  לפני 8 שנים
==סוגות המאכלים==
===מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה===
{{ערך מורחב|ערך=הכשר לקבל טומאה}}
 
המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא<ref>משנה [[מסכת מכשירין]] פרק ו משנה ג</ref>.
 
דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם|מקור={{תנ"ך|ויקרא|יא|לה}}}}.
 
==דם שחיטה==
בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. יחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שה[[גדר]] הוא - כל דבר שאין '''סופו''' לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק [[רבי יוסי]] שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.
דמו של בעל החיים עצמו בשחיטתו, נחשב למשקה, רק אם הוא נחשב כאחד מהשנים: "דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם" שנאמר "וגם חללים תשתה"{הערה|ראה {{בבלי|חולין|עב|ב}}.}}, או "דם שחיטה" - דם של בהמה שנחשטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשבת כ[[מים]] שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה טמאה שלא נשחטה בכשרות - למשל שחיטה על דיי גוי, צריכה הכשר של מים ממקום אחר, מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו מכשיר לקבל טומאה.
 
==יד להכשר==
ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי [[רב הונא בריה דרב יהושע]] כגמר מלאכה של הפירות{{הערה|{{בבלי|חולין|קיח|א}}.}}, {{ציטוטון|פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי}}, באופן דומה ב[[רש"י]]{{הערה|ויקרא שם.}} מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת ה[רמב"ן]]{{הערה|שם.}} מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו{{הערה|רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראה גם חידושי רבי [[משה פיינשטיין]] המובאים בקובץ אורייתא גליון י'.}}.
חכמי הגמרא{{הערה|{{בבלי|חולין|קכח|א}}.}} נחלקו האם יש דין "יד" לקבל את המשקים כדי לקבל טומאה, הנידון הוא אם המשקה המכשיר את האוכל, נפל על על החלק המשמש כ"יד" לאוכל (כמו למשל [[עצם]] ועליו [[בשר]]).
 
באופן רגיל די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך [[קטן (הלכה)|קטן]], אין לו [[מחשבה (הלכה)|מחשבה]]. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).
 
חכמי ה[[משנה]] דנו האם הכשר לפני שהאוכל נקרא כ"אוכל", מועיל לאחר שהאוכל נחשב כאוכל. [[רבי עקיבא]] רצה לומר, דן ב[[חלב]] (שומן) של בעל חיים, במקום שהוא לא משמש לאכילה, שהועבר למקום בו הוא משמש לאכילה, האם די בדם השחיטה כדי להכשירו או לא, לאחר שהוא פסק שהחלב אינו צריך הכשר, תלמידו [[רבי יהודה]] הזכיר לפניו פסק אחר בו פסק ההפך, במשנה מופיע כי רבי עקיבא חזר בו, וישנן גרסאות שונות{{הערה|בגמרא שם.}} האם חזר בו מפסקו הראשון, או שדווקא מפסקו השני חזר בו.
משקים אינם זקוקים להכשר לקבל טומאה. האחרונים חוקרים בטעם הדבר: האם מכיון שמשקים אינם צריכים הכשר בסוגם והם מופקעים מדין זה, או שמא גם משקים צריכים הכשר כדי לקבל טומאה, אלא שהמשקים עצמם מכשירים את עצמם.
 
===מיני המאכלים===