הלל ליכטנשטיין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שינויים מעטים
שורה 1:
רבי '''הלל בן רבי ברוך בענדיקט ליכטנשטיין''' נולד ב[[י"א בכסלו]] [[תקע"ה]] בעיר וועטש ב[[הונגריה]] (כיום [[סלובקיה]]) - ונפטר [[י' באייר]] [[תרנ"א]] ([[1815]] - [[1891]]) מגדולי רבני [[מזרח אירופה]] ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]].
 
רבי הלל למד ב[[פרשבורג]], מקום בו אביו, רבי ברוך בנדיקט, היה אב בית הדין הרבני, צאצא ל-26 דורות של רבנים פולנים. הוא למד חמש שנים אצל ה[[חת"ם סופר]] והיה מגדולי תלמידיו, נישא ב[[תקצ"ז]] ([[1837]]) ושהה ב[[פולין]] 13 שנים, במהלכן ניהל ישיבה עם 30 לומדים. כאשר התפנה כיסא הרבנות במרגיטה לאחר עזיבתו של הרב שלמה זלמן מינצנט שהיה רב במקום בשנים [[תקפ"ה]]-[[תר"ה]], רצו ראשי הקהילה למנות כרב את הרב [[יהושע אהרן צבי ויינברגר]] (המהריא"ץ) שהכירוהו בהיותו חתנו של הגביר יעקב דב הלוי פלדמן מהכפר פטרי הסמוך למרגיטה. הרב ויינברגר, שגם הוא היה מגדולי תלמידי רבי [[משה סופר]], סירב אז לכהן כרב בגלל שחותנו ביקש מחתניו שלא יקבלו עליהם משרת רבנות בחייו, והוא פעל למינויו של חברו, הרב ליכטנשטיין שמונה לרבנותלראב"ד "[[מרגרטן]] והסביבהוהגליל" ב[[תר"י]] ([[1850]]).
 
שנה מאוחר יותר נבחר לרבה של [[קלויזנבורג]], וכבר אז התבלט בעמידה על עקרונותיו והתנגדות ל[[ניאולוגים]]. דבר זה הביא לסכסוך עם [[אברהם פרידמן]] ששימש בתפקיד [[רב ראשי|הרב הראשי]] של [[טרנסילבניה]] ב[[קרלסבורג]] לאחר שנתמנה לתפקיד בידי השלטונות לאחר פטירת הרב [[יחזקאל פאנט]]. הרב ליכטנשטיין לא הסכים לקבל את מרותו וחשד בו שהוא הולך בדרכו של אהרון חורין מ[[ארד (עיר)|ארד]] ושיא העימות ביניהם הייתה כשאברהם פרידמן נאם בקלוז' ב[[הונגרית]]. הוא התלונן אצל השלטונות שלא הוגשה בקשה רשמית מצד קהילת קלויזנבורג למינויו, והרב ליכטנשטיין נאלץ לעזוב את קלוז'. וכן נוצר סכסוך עם הרב [[עזריאל הילדסהיימר]] שניסה להנהיג דרשות בגרמנית המובנת לקהל המתפללים.
שורה 7:
לאחר שנאלץ הרב ליכטנשטיין לעזוב את קלויזנבורג עבר ל[[אורדאה]] ([[גרוסוורדיין]]) וישב שם בחיי דחקות אצל הנגיד לייב פרנקל. הרב ויינברגר ןהנגיד לייב פרנקל פעלו אצל ראשי קהילת מרגיטה שיסכימו שוב לקבל עליהם את הרב ליכטנשטיין כרבם. הפעם הייתה התנגדות של חלק מראשי הקהילה כיוון שחשו עלבון על כך שהרב ליכטנשטיין נטש אותם לאחר כשנה לטובת קהילה אחרת, אף שמדובר בעיר גדולה. המהריא"ץ ולייב פרנקל שכנעו את המתנגדים ובסופו של דבר מאמציהם נשאו פרי והרב ליכטנשטיין מונה שנית ב[[תרי"ט]] ([[1919]] לרבנות מרגיטה והסביבה.
לאחר שב[[תר"ך]] (([[1860]]) נפטר חותנו העשיר של ידידו, הרב יהושע צבי אהרן ויינברגר (שכונה מהריא"ץ) שגר בכפר פטרי סמוך למרגיטה ונותרשנותר בחוסר כל, הרב ליטנשטיין העביר אליו ב[[תרכ"ב]] את רבנות מרגיטה ועבר לכהן כרב בסיקסו (Szikszó). ב[[תרכ"ח]] ([[1868]]) נבחר כרבה של קהילת [[קולומיאה]] ב[[גליציה]], ומכאן כינויו "ר' הלל קולומעייר" (מקולומייאמקולומיה).
 
ב[[תרמ"ג]] ([[1883]]) היה מיוזמי כנס רבנים ב[[לבוב]] שבו נוסדה "חברת מחזיקי הדת". התנגד להשתלבות היהודים בתרבות המקומית בגולה ולכן התנגד שיהודים ילמדו את שפת המדינה בה הם גרים. וזאת מתוך הנחה שמשיח יבוא במהרה ויעלה את כל היהודים לארץ ישראל. השקפה זו הייתה בסיס ל[[הקרע ביהדות הונגריה#כנס מיכאלוביץ|כנס הרבנים במיכאלוביץ]] אותו ארגן יחד עם חותנו בו התקבל "פסק דין חקוק בעט עופרת לזיכרון לדורות עולם". סמוך לאותה תקופה נקלע למחלוקת חריפה עם הרבי מ[[חסידות ויז'ניץ|וויז'ניץ]] בנושאי שחיטה.