פרקריה – הבדלי גרסאות

 

ברוב המקרים פרקריה הייתה מענק של אדמה מאת בעל אדמה אל מי שיעבד אותה (הפרקריסט), בלי שהבעלות תהייה בידי הפרקריסט אלא היא נשארה בידי המעניק. מהות המושג היא הארעיות. פרקריה הוענקה למספר שנים או למשך ימי חייו של הפרקריסט או המעניק. הוענקה עבור שירותים שניתנו, בעיקר בשדה הקרב ועבור שירותים שהנותן ציפה לקבל בעתיד. גם אם הפרקריה הוענקה למספר דורות זה אחרי זה, המושג פרקריה הגדיר את האדמה כמוחכרת בידי מחזיק האדמה (הפרקריסט) ולא הייתה לו זכות בעלות או קניין עליה, הפרקריסט נהנה מיבולה ומהכנסות מהחלקה.

 

היו איכרים שבבעלותם הייתה חלקת אדמה העוברת בירושה (אלודיום) אבל האדמה, בגלל ניצול יתר איבדה מפריונה ולא כילכלה יותר את המחזיק בה. במקרה כזה היה יכול האיכר לוותר על האדמה לטובת בעל הווילה ולקבל ממנו כפרקריה חלקת אדמה פוריה יותר או גדולה יותר בחלק אחר של הנחלה.

במשך הזמן, עם הפיחות במעמדם של האיכרים החופשיים והבאתם למעמד של צמיתים, גם איכר שהאלודיה שלו הפכה לפרקריה היה חייב בדמי חכירה ובנוסף על כך בשירותי עבודה. הן ימי עבודה לטובת הכלל (למשל תיקון דרכים) והן עבודה באדמות האדון (דומינוס) או עשיית חפצים או תיקונם בעבור האדון.

 

מקרה פרטי של פרקריה התפתח בתקופת [[קארל מארטל]] החל ב-[[716]]. הוא הגדיר סוג חדש של פרקריה, "פרקריה במצוות המלך", (preceria verbo regis) אלו היו אדמות מעובדות שהיו בבעלות כנסיות ומנזרים שאולצו בצו מלכותי לתת אותן לחיילים ופקידים שהמלך חפץ ביקרם והיה מעוניין להעניק להם נחלה. לעתים קיבל המנזר כפיצוי אדמת בור או אדמת יער במקום אחר, על מנת שיפתח אותה או יברא אותה. ההכנסות מנכסי הפרקריה במצוות המלך, אף כי הנכסים עצמם נשארו רשמית בידי הכנסייה או המנזר, ניתנו לפרקריסטים (מקבלי הנחלה). הפרקריסט היה אמור לשלם מס סמלי לבעלים והיה באופן רשמי בזיקת חסות אל בעלי הנחלה.