הבדלים בין גרסאות בדף "רביעיית מיתרים"

אין תקציר עריכה
מ ([r2.6.5] בוט מוסיף: bs, ca, cs, da, de, eo, es, fa, fi, fr, gl, hu, id, is, it, ja, ko, nl, nn, no, pl, pt, ro, ru, scn, simple, sk, sv, uk, zh)
{{בעבודה}}
'''רביעיית כלי-מיתר קשת''' או "רביעיית כלי קשת" או '''רביעיית מיתרים''' היא הרכב [[מוזיקה קאמרית|קאמרי]] של ארבעה [[כלי קשת]], כשההרכב הנפוץ ביותר כולל שני [[כינור|כנורות]], [[ויולה]] ו[[צ'לו]]. השמותהמונח "רביעיית מיתרים" "רביעיית כלי-מיתר" ו"רביעיית כלי קשת" יכול להתייחס גם ליצירה, שנכתבה להרכב כזה.
[[Image:String quartet.JPG|left|thumb|400px|רביעיית מיתרים]]
 
== היסטוריה ==
מאז [[המאה ה-18]] הייתה רביעיית המיתרים לאחד ההרכבים הקאמריים החשובים ביותר, וה[[מלחין|מלחינים]] שכתבו מוזיקה קאמרית הרבו לכתוב להרכב זה. מבנה הרביעייה הקלאסית מחולק לפרקים, הקיצוטניים מהירים והפ]נימיים איטיים, דומה במידת מה למבנה של [[סימפוניה]]. ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]] רוב המלחינים זנחו את המבנה המוסדר של רביעיית המיתרים, ופנו למבנים חדשים, או ליצירות ללא מבנה. נטייה זו ניכרת כבר ברביעיות המיתרים האחרונות של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]]. "הפוגה הגדולה" של בטהובן היא יצירה בעלת פרק ארוך אחד. ה[[הרמוניה]] שלה וצליליה בלטו כל כך בייחודם והיו חריגים כל כך לזמנם, שבהופעת הבכורה שלה ביטא חלק מן הקהל את מחאתו ביציאה המונית מן האולם.
 
'''דייוויד וין ג'ונס''' (David Wyn Jones) מייחס את מקור רביעיית המיתרים ל[[טריו סונאטה]] של [[תקופת הבארוק]], שנכתבה לשני כלי סולו בלווי קבוצת [[באסו קונטינואו]], למשל [[צ'לו]] וכלי מקלדת, כגון ו[[צ'מבלו]]. מראשית [[המאה ה-18]] התקבל הנוהג להוסיף כלי סולו שלישי ובמקביל להשמיט את תפקיד כלי המקלדת ולהשאיר את התמיכה בקו הבס לצ'לו לבדו. כאשר [[אלסנדרו סקרלטי]] כתב שש יצירות בשם "סונאטה לארבעה כלים: שני כינורות ויולה וצ'לו, ללא צ'מבלו." ("Sonata à Quattro per due Violini, Violetta [viola], e Violoncello senza Cembalo") הייתה זו התפתחות טבעית ממסורת קיימת.
[[אלסנדרו סקרלטי]] היה כנראה אחד הראשונים שכתבו לרביעיית מיתרים, יצירתו הראשונה כללה שישה קטעים בשם: "סונאטות לארבעה כלים: שני כינורות ויולה וצ'לו.". [[יוזף היידן]] היה המלחין שדחף את רביעיית המיתרים לקידמת הבמה. הוא כתב את הרביעייה הראשונה שלו כמעט במקרה, כשבשנות החמישים של [[המאה ה-18]] ביקש ממנו הברון פורנברג להלחין לו יצירה, כשארבעת הנגנים היחידים שהיו פנוים באותו זמן היו צ'לן שני כנרים ונגן ויולה. מאחר שהיצירה הזו שלו זכתה לתשבחות הוא החל להשתמש בהרכב זה רבות.
 
ג'ונס גורס עוד מקור אפשרי לרביעיית המיתרים - הנוהג המקובל של נגינת יצירות ל[[תזמורת כלי קשת]] בידי ארבעה נגנים בלבד, כאשר הצ'לו אחראי לבדו לתפקיד הבס.
 
מאז [[המאה ה-18]] הייתה רביעיית המיתרים לאחד ההרכבים הקאמריים החשובים ביותר, וה[[מלחין|מלחינים]] שכתבו מוזיקה קאמרית הרבו לכתוב להרכב זה. מבנה הרביעייה הקלאסית מחולקהיה לפרקיםעל פי רוב בן ארבעה פרקים, הקיצוטנייםהראשון והאחרון מהירים והפ]נימייםוהפנימיים איטיים,כוללים דומהפרק במידתאיטי מהופרק למבנהבצורת שלמחול, כגון [[סימפוניהמינואט]]. באו [[המאה ה-20|מאה ה-20סקרצו]], רובבסדר המלחיניםבלתי זנחומחייב. אתמבנה המבנהזה המוסדרמזכיר שלאת רביעייתמבנה המיתרים,ה[[סימפוניה]]. ופנושינויים למבניםמרחיקי חדשים,לכת אולמבנה ליצירותזה ללא מבנה. נטייה זו ניכרתהופיעו כבר ברביעיות המיתרים האחרונות של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]]. "הפוגה הגדולה" של בטהובן היא יצירה בעלת פרק ארוך אחד. ה[[הרמוניה]] שלה וצליליה בלטו כל כך בייחודם והיו חריגים כל כך לזמנם, שבהופעת הבכורה שלה ביטא חלק מן הקהל את מחאתו ביציאה המונית מן האולם. מלחיני [[המאה ה-20]] התנערו ברובם מן המבנה המסורתי של רביעיית המיתרים, אם כי פה ושם קיימות דוגמאות הסותרות קביעה זו.
[[קטגוריה:הרכבים קאמריים]]
[[קטגוריה:הרכבים מוזיקליים]]