פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 3 בתים ,  לפני 8 שנים
מ
תקלדה
בסוף [[1782]] הוקמה ב[[קניגסברג]] "חברת דורשי לשון עבר", חבורה של משכילים צעירים ששמה לה למטרה להפיץ השכלה בעולם היהודי ולהרחיב את השימוש בשפה ה[[עברית]]. בראשה עמדו [[יצחק אייכל]], מנחם מנדל ברסלוי והאחים שמעון וזנוויל פרידלנדר. הפעילות המרכזית של החברה נועדה להיות הוצאת כתב עת עברי. לצורך זה הוציאה החברה ב-[[1783]] חוברת בשם "נחל הבשור", ובה הודיעו המייסדים על כוונתם להתחיל בהפצת העלון, תיארו את תוכנו ומטרתו והחלו להחתים מנויים בקהילות היהודיות ברחבי אירופה.
 
כמאתיים מנויים חתמו על כתב העת והוא החל לצאת ב-[[1784]]. בשלוש השנים 1784 - [[1786]] יצא בקניגסברג פעם בחודש. ה[[עורך]] היה יצחק אייכל, והתוכן כלל [[ביוגרפיה|ביוגרפיות]] של חכמי ישראל, ביאורים למקרא, שירים בעברית וכן תרגומים של יצירות של משוררים גרמניים. כן התפרסמו מזמן לזמן מאמרים בשאלות השעה וביקורת על ספרים חדשים - בעיקר ספרים הלכתיים שחיברו רבנים. בשלב מסוים נוסף לכתב העת חלק ב[[גרמנית]] שהלך וגדל עם הזמן. הכותבים קראו להפצת ה[[נאורות]] והתבונה הרציונלית, ביקרו את ההנהגה הרבנית ופרסמו חדשות [[אופטימיות]] על התמורות ההיסטוריות ברחבי אירופה. עורכיעורכיו הושפעו, ככל הנראה, מכתבי עת גרמניים שעסקו בנאורות שהחלו לצאת אז בברלין, ובראשם ה-Berlinische Monatsschrift שהחל לצאת ב-1783.
 
ב-1786 עבר אייכל ל[[ברלין]], מרכז ההשכלה היהודית באותן שנים. הוצאת כתב העת נפסקה לזמן קצר, ו"חברת דורשי לשון עבר" התמזגה עם "חברת שוחרי הטוב והתושיה" של משכילי ברלין. כתב העת יצא שוב בשנים [[1788]] - [[1790]] ונדפס בדפוס המשכילי "חינוך נערים". העריכה עברה לידיהם של [[יואל ברי"ל]] ו[[אהרון וולפסון]], שהחלו לבטא דעות יותר קיצוניות וביקורתיות כלפי העולם הרבני והמסורתי. היקפו של כתב העת הוכפל, ובכל שנה הודפסו כארבע-מאות עמודים של "המאסף".
 
מ-1790 החלה האטה ביציאת העלון והתעוררו קשיים כספיים ניכרים. ב-[[1791]] פסקה הוצאת העלון, והוא יצא שוב בתדירות נמוכה יותר ובהיקף נמוך יותר ב[[ברסלאו]] בין [[1794]] - [[1797]]. דמותו בשנות התשעים שקפה את המשבר שעבר על ההשכלה הברלינית באותו זמן: המשכילים הצעירים ועשירי ברלין הלכו ונעשו יותר ויותר חופשיים וביקורתיים ביחסם ליהדות, לעם היהודי ולעברית וחלק גדול מהם [[התנצרות|
התנצר]]. גם "המאסף" החל נוקט עמדה קיצונית ופרובוקטיבית ואף החל לדון בפולמוסים פנימיים בין המשכילים לבין עצמם. השמרנים שבין המשכילים לא ראו בעין יפה את התהליך הזה, וכך למשל חדל [[נפתלי הרץ וייזל]] לפרסם יצירות שלו בכתב העת. הוצאת "המאסף" פסקה לחלוטין בשנת 1797. בשנת [[1800]] כתב אייכל ל[[שלום הכהן]], שהציע לו לנסות להוציא שוב את "המאסף", כי לדעתו אפסו סיכויי ההצלחה למהלך כזה ותם זמנה ההיסטורי של תנועת ההשכלה.