ויקיפדיה

אביגדור דגן

סופר ישראלי (1912–2006)

אביגדור דגן (במקור ויקטור פישל, בצ'כית: Viktor Fischl;‏ 30 ביוני 1912, הראדץ קרלובה – 28 במאי 2006, ירושלים, קריית משה) היה משורר וסופר ישראלי, ששירת כדיפלומט של משרד החוץ.

אביגדור דגן
Viktor Fischl
לידה 30 ביוני 1912
הראדץ קראלובה, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במאי 2006 (בגיל 93)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Viktor Fischl עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צ'כיה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הפקולטה לאמנות באוניברסיטת קארל בפראג, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת קארל בפראג, אוניברסיטת קארל בפראג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, צ'כית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אזרחות כבוד של הראדץ קראלובה (1992)
  • פרס ירוסלב סיפרט (2004)
  • עיטור ארטיס בוהמי אמיקיס (30 במאי 2002)
  • מסדר טומאש מסריק עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים עריכה

דגן נולד בעיר הראדץ קראלובה שבבוהמיה, אוסטרו-הונגריה (כעבור שנים ספורות במדינה החדשה צ'כוסלובקיה; כיום בצ'כיה) בשם ויקטור פִישְל (Viktor Fischl) ונשא שם זה עד שעיברת את שמו בשנת 1955. הוא למד באוניברסיטת קארל בפראג וקיבל תואר דוקטור למשפטים ומדע המדינה. נשאר בפראג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנותיו בפראג ערך שבועון ציוני והיה מזכיר הסיעה היהודית בבית הנבחרים הצ'כוסלובקי.

בשנת 1939 יצא ללונדון ועבד שם לצד שר החוץ הצ'כוסלובקי הגולה, יאן מסריק. ב-1948, בעצת מסריק, נמלט דגן מצ'כוסלובקיה, שעמדה בפני השתלטות קומוניסטית. עלה לישראל והתקבל לעבודה במשרד החוץ. במהלך הקריירה הדיפלומטית שלו כיהן ביפן ובבורמה, היה ציר ביוגוסלביה, שגריר בפולין, נורווגיה ואוסטריה, ושגריר שאינו תושב לאיסלנד[1]. ניהל את המשא ומתן לכינון יחסים עם נפאל ב-1962. ב-1977 פרש דגן ממשרד החוץ והחל מקדיש את כל זמנו לכתיבה.

אביגדור דגן התחיל לכתוב בפראג, שם הוציא לאור ספרי שירה אחדים. בנוסף, הוא תרגם משירת רחל לצ'כית[2]. ספרו "מנגינות עבריות" זכה בפרס ספרותי חשוב.[דרושה הבהרה] הוא המשיך בכתיבת שירה גם בלונדון. הפואמה שלו, "הכפר המת", המספרת על חורבן הכפר לידיצה בידי הנאצים, כגמול על רצח היידריך, תורגמה למספר שפות. הנובלה "ליצני החצר" עוסקת אף היא בשואה, והיא יצירה מטלטלת בעלת עומק תאולוגי ופילוסופי, שאף עובדה למחזה.

הרומן הראשון שלו, "שיר הרחמים", נאסר לפרסום בצ'כוסלובקיה אחרי שהקומוניסטים תפסו שם את השלטון בשנת 1948. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1951. הרומן השני של דגן, "בינת השכוי", יצא לאור בשווייץ בשפה הצ'כית, ודורג במקום הראשון במשאל שערך רדיו אירופה החופשית. דגן כתב גם שני ספרים לא-בדיוניים: "שיחות עם יאן מסריק" (1952), ו"מוסקבה וירושלים" (Moscow and Jerusalem: Twenty Years of Relations between Israel and the Soviet Union,‏ 1970), סקירה של יחסי ישראל והגוש המזרחי.

בשנת 1997 העניק לו נשיא הרפובליקה הצ'כית ואצלב האוול אות הצטיינות על כתיבתו. דגן קיבל גם תואר דוקטור לשם כבוד בתאולוגיה מאוניברסיטת קארל בפראג, כהוקרה על תרגום תהילים ושיר השירים לצ'כית מודרנית.

היה נשוי לסְטֶלה ברגר ואב לשני בנים.

אחיו הצעיר, גבריאל דגן, היה מחזאי ושחקן תיאטרון ידוע שעבד כפסיכולוג. שני האחים דגן כתבו והוציאו יחד את "השען מסמטת המזלות".

ארכיון אביגדור דגן מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.[3]

ספריו וכתביו עריכה

אביגדור דגן לא נהג לרוב לכתוב עברית במקור, ספריו תורגמו לעברית בידי מתרגמים שונים מצ'כית, גרמנית ואנגלית. להלן ספריו שראו אור בתרגום לעברית:

  • שיר הרחמים; תרגם מכתב-היד הצ'כי: גדעון פולאק; ערך: יעקב אליאב, תל אביב: עם עובד, תשי"ג 1953. (רומן)
  • בינת השכוי; תרגם מאנגלית צבי ארד, תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), תשל"ח 1978. (רומן), הוצאה מחודשת, עם עובד, 2016.
  • מינואט (תורגם מאנגלית), ירושלים – תל אביב: דביר, תשמ"ב 1982.
  • סיפורים ירושלמיים; מגרמנית: אברהם הוס, ירושלים: דביר, תשמ"ג 1983.
  • ליצני החצר, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ג 1982. (רומן)
  • אביגדור וגבריאל דגן, השען מסמטת המזלות; תרגם מאנגלית עופר גיא, תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), תשמ"ד 1984.
  • רחוב ושמו ממילא; עברית: אביבה גור, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ד 1984.
  • הקרוסלה הכחולה; תרגם מאנגלית יואב לביא, תל אביב: עם עובד (ספריית דן חסכן), תשמ"ה 1985. (לילדים)
  • מספורי עובדיה הסבל; עברית: תתי כדורי, ירושלים: כתר (ראשית קריאה), 1985. (לילדים)
  • כתב אישום: סיפורים; מצ’כית: יהודה להב, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ז 1987.[4] (סיפורים קצרים)
  • חתונת הזהב של פיגרו; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988. (סיפורים קצרים) (Figarova Zlata Svatba, 1987)
  • הרובע החמישי; תרגם מכתב-יד אברהם יבין, תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), תשמ"ט.
  • כולם היו דודי; מאנגלית: נורית לוינסון, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ט 1989.
  • כובע הצילינדר הישן; מאנגלית: נורית לוינסון, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"א 1991. (סיפוריו משנותיו כשגריר)
  • פגסוס; מאנגלית: רינה מרקס, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ב 1992. (רומן)
  • קפקא בירושלים; מצ’כית: אפרים פרויד, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ד 1994.
  • שלושה משלים; מאנגלית: אברם קנטור, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ז 1997. (התוכן: השרף נותר בגן עדן; מיומני החתול ג’ינגיס-חאן; חיי כלב)
  • פרידה מירושלים; מאנגלית: נתן יונתן, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ח 1998.
  • שיחות עם יאן מסריק: קשה להיות צ’כי; מצ’כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תש"ס 2000. (Hovory s Janem Masarykem, 1952)

מכתביו בעברית:

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אביגדור דגן בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Sendiherra ísraela í heimsókn: Flugvélaránin vitfirr ingslegt dæmi um vinnubrögð skæruliða, בעיתון Morgunblaðið‏, 17 בספטמבר 1970
  2. ^ המשורר היהודי צ'כי, דבר, 23 באפריל 1937
  3. ^ אוסף אביגדור דגן בספרייה הלאומית
  4. ^ ביקורת: אלכס זהבי, סיפורי מהפכה שהיתה לעריצות, מעריב, 27 בנובמבר 1987.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אביגדור_דגן&oldid=37663633"