אברהם אופק
אברהם אופק (14 באוגוסט 1935 – 13 בינואר 1990) היה צייר ופסל ישראלי.
 | |
| אברהם אופק | |
| לידה |
14 באוגוסט 1935 בורגס, בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
13 בינואר 1990 (בגיל 54) ירושלים, ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות  |
| לאום | ישראלי |
| תחום יצירה | ציור ופיסול |
| זרם באמנות | ריאליזם חברתי, אמנות מושגית, אמנות סימבולית, אמנות אדמה |
| פרסים והוקרה |
פרס נורמן, קרן תרבות אמריקה-ישראל, 1959 פרס ירושלים, 1969 פרס ירושלים, עיריית ירושלים, 1975 פרס איש שלום למפעל חיים באמנות, 1990 |
  | |
עד לשנות השמונים נתפשה יצירתו של אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל בעיסוקה בנושאים חברתיים, בשפה פיגורטיבית ובשימוש שעשתה בנושאים ובדימויים הלקוחים מן המסורת היהודית. אופק נשאר נאמן לדרכו האמנותית האופיינית לו במשך כל שנות פעילותו האמנותית. שפתו האמנותית מכילה דימויים פיגורטיביים של אב-טיפוסים אייקונים, שפשטו ולבשו צורה במשך השנים: נופים עירוניים וכפריים, דמויות אנושיות, בית, משפחה, עקידה. אך היסוד הרישומי נשאר מרכזי ביצירתו לאורך שנות יצירתו.[1] על יצירתו זכה אופק בפרס ירושלים לציור בשנת 1969.
ביוגרפיה עריכה
אברהם אופק נולד בשנת 1935 בעיר בורגס שבבולגריה, בן שלישי לדינה ויעקוב רובנוב. אביו, שעבד כפועל נמל, נפטר סמוך ללידתו של אברהם. אמו, שהייתה בת למשפחת מהגרים מאיסטנבול, חלתה לאחר הלידה ולא יכלה לטפל באברהם ולכן נמסר, בהיותו בן שבעה חודשים, לבני הזוג ליאון ומרים אלג'ם. בני הזוג אימצו את אברהם כשהיה בן שנתיים, לאחר מות האם. הוא גדל בסופיה ולמד בבית הספר היהודי בעיר. בילדותו השתתף אופק בפעילות במסגרת תנועת השומר הצעיר בבולגריה.[2] בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה שלוש שנים עם משפחתו בעיר פרדיננד.
ב-10 בפברואר 1949 עלתה המשפחה לישראל באוניה והתגוררה במחנה עולים בפרדס חנה. בראיון מאוחר תיאר אופק את הגעתה של משפחתו לנמל חיפה, ב-10 בפברואר 1949, ואת פרץ הרגשות הציוניים של אביו המאמץ. על פי עדותו של אופק, שימשה חוויית ההגירה כחוויה מעצבת באישיותו ובאמנותו.[3]
על פי בקשתו שהה אופק במחנה "עליית הנוער" בקריית ביאליק.[4] לאחר מכן עבר, למורת רוחם של הוריו, לקיבוץ עין המפרץ שבגליל המערבי, שם שהה בחברת נוער בולגרי. בקיבוץ למד ציור אצל הצייר אריה רוטמן (1921–2007), בעצמו מהגר יליד אוסטריה. אצל רוטמן התנסה אופק בעיקר בהעתקה של יצירות מופת וברישום בטבע.
בשנת 1952 מת אביו המאמץ, לאון אלג'ם[דרוש מקור]. בשנת 1954 התגייס אופק לנח"ל ושהה עם הגרעין בקיבוץ בית זרע. בזמן שירותו הצבאי שימש אופק כחבר בהנהגה הראשית של השומר הצעיר ואף אייר לעיתון "על החומה" של התנועה.[5]
בשנת 1957 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון עכו. בעקבות התערוכה הוזמן אופק להציג באולם התערוכות המכובד של בית הנכות בצלאל. רוב יצירותיו בשנים אלו ועד לראשית שנות השישים עשויות בטכניקה של גואש וטמפרה על נייר.[6] מבחינה איקונוגרפית מאופיינים הציורים בשימוש בדימויים ממשיים כגון פרות, מכונות חקלאיות ונופי הארץ (נעדרי אדם ברובם), המתוארים תוך שימוש בצבעוניות מצומצמת וכהה, השונה מן הניסיון לשיקוף ה"אור הארץ ישראלי" הבהיר שהיה מקובל באותה תקופה בקרב האמנים המקומיים.[7] מאוחר יותר הופיעו בעבודותיו של אופק דימויים של פועלים ערבים ושכונות עוני, אותן צייר בעת ביקוריו בחיפה, בעכו וביפו.[8]
ב-1957 נשא אופק לאישה את תלמה ספיר. בשנת 1958 גילה אופק – בדרך מקרה – את עובדת היותו מאומץ. באותה שנה נסע אופק לאיטליה ולמד באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. שם שהה יותר משנה, והשתלם בציור ובציורי קיר ובטכניקות הדפס שונות, בעיקר בתחריט ובאקווטינטה, ובטכניקת "שעווה רכה".[9] בתקופת שהותו באיטליה נחשף אופק לאמנות האיטלקית על גווניה השונים. בנוסף להשפעות ציוריהם של ג'וטו וביאטו אנג'לו, נחשף אופק גם לאמנים מודרניים כגון גואסטי, ג'וספה גאטוסו לומונטה ואחרים. יצירותיו מאותה עת חושפת את העניין הגדל של אופק בתיאור ריאליסטי-סמלי, שישקף את המציאות הפוליטית של ארץ ישראל. עניין זה היה מנוגד לציור הצרפתי-המופשט, שהיווה מקור ההשפעה המרכזי על האמנים הארץ-ישראלים באותה עת.[10] בשנים 1960–1961 נסע לספרד, בליווי רעייתו, שם יצר לראשונה סדרה של כ-50 ציורים קטני ממדים, העשויים בטכניקה של ציור שמן.[11] בסוף הביקור בספרד נסע אופק ללונדון ופריז ואחרי כן גם לבולגריה ולאיטליה.[12]
בשנים אלו בולט עיסוקו של אופק בחוויית ההגירה, אובדן הזהות ותחושת הזרות בחברה הישראלית. חוויה המקבלת משנה תוקף בעבודתו בסגנון הריאליזם החברתי שהתחרה בסגנון המופשט ששלט אז באמנות הישראלית. בספר "בית" (עמ' 10) מספר אופק למחבר עפרת על השפעת גילוי היותו מאומץ על עבודתו האמנותית: "...עד גיל 22 לא ידעתי מכל זאת. אז גיליתי במקרה על הורי האמתיים ועל אחי. הייתי אז בעין המפרץ. שנה לפני נסיעתי לאיטליה. עד איטליה כמעט לא ציירתי אנשים. ב -1958 באיטליה התחלתי לרשום בני אדם. ולמעשה, רק ב-67–1966 התייצבתי ביחסי כלפי דמות האדם. ואז בא המפנה: ב-68–1967 התחלתי בציורי השמן הגדולים. למעשה, זנחתי את התורה שהייתה לי כ"צייר נוף". אם בעבר ראיתי את עצמי בעיקר כצייר נוף, הרי שעתה ציירתי בני אדם..."[13]
ב-1962, עם שובו לישראל, חזר אופק אל קיבוץ עין המפרץ, שם נולדה אפרת, בתו הבכורה. לאחר מכן עבר להתגורר בירושלים, וב-1966 החל ללמד ב"בצלאל". הוא הציג, בפעם השנייה, במסגרת ה"ביאנלה הבינלאומית לצעירים" בפריז. יצירותיו של אופק מתחילת שנות השישים הציגו את המעבר של אופק מציור נופים שוממים אל עיסוק בדמות האדם בצבעי שמן. עיצוב הדמויות של אופק הושפע מיצירותיהם של אמנים כיענקל אדלר ואהרון כהנא.[14] ב-1963 שימש אופק כאחד מנושאי הארון בלווייתו של יצחק בן-צבי, נשיא המדינה השני. בנובמבר 1964 הוצגה תערוכה מעבודותיו ב"גלריה דוגית" בתל אביב. בתערוכה הציג אופק סדרה של רישומים ותחריטים שנושאם הוא פרים. יואב בראל ציין בביקורת שפרסם ב"הארץ" כי יצירותיו של אופק מציגות "גוון מיוחד ואישי של ריאליזם לירי".[15] סדרת ליטוגרפיות נוספת הודפסה על ידי אופק באמצעות גלריה "בינט". נושאם של הדפסים אלו היו סצנות כפריות.[16]
לאומיות וזרות 1966–1976 עריכה
בשנת 1966 נפטרה אמו של אופק. באותה שנה עבר ניתוח כיב קיבה.[17] תחת השפעות אלו שבו והופיעו ביצירתו התייחסויות ישירות למוות וללוויות. בראיון משנת 1972 תיאר אופק את מסע הלוויה כמעין "שיבה הביתה".[18] גדעון עפרת קושר אירועים אלו להופעתה של סדרת רישומים שנושאם הוא עקדת יצחק.[17]
איקונוגרפיה תנ"כית שבה והופיע אצל אופק לאורך יצירתו. בשנת 1969, לדוגמה, יצר אופק סדרה של ציורים שנושאם הוא חלום יעקב, יונה הנביא, ביקור שלושת המלאכים אצל אברהם ועוד.[19]
בשנת 1968 נסע אופק לפריז ושהה שם כחצי שנה במסגרת "מרכז האמנויות הבינלאומי". באותה עת שהה במרכז גם מרדכי ארדון, והשניים בילו זמן רב במשותף. לאחר תקופה זו בילה אופק כחודשיים נוספים בפריז ביחד עם אשתו ובתו.[20] בעקבות שהותו בפריז הפכה יצירתו של אופק לאקספרסיבית יותר. הוא הפך את צבע השמן לכלי הביטוי העיקרי שלו באותה עת, ויצר על גבי פורמטים גדולים יותר. בציור "פרימאוורה" (1969), לדוגמה, יצר אופק חיזיון אקספרסיבי ומרובה דמויות המכיל עירום נשי, חמור ודמויות גברים שונים (חלקם חשופי חזה).[21]
ב-1968 הציג אופק את עבודתו בשלוש תערוכות של "קבוצת משקוף" שנערכו בשנה זו. באחת התערוכות הציג יצירה משותפת לו ולמשורר יהודה עמיחי. בעוד עמיחי רשם שיר על אבן, אופק עיטר אותה בדמויות. בתערוכה נוספת, שהתקיימה בבית האמנים בירושלים, הציג אופק ציור נוף גדול ממדים ובו דמויות לצד עצים.[22]
מאז שובו מאיטליה חיפש אופק מקום לבצע בו ציורי קיר. ב-1970 התאפשר לו לצייר ציורי קיר בבית העם של מושב כפר אוריה. עבודתו שם נמשכה כשמונה חודשים. ציור הקיר כלל עיטור של שלושה קירות שכל אחד מהם באורך של 12.5 מטרים ובגובה של 3 מטרים. אופק בחר ליצור עבור הציור מסגרת סיפורית שנושאה הוא שיבת ציון וגאולה בארץ-ישראל.[23] הקומפוזיציה של הציור מעידה על הניסיון לתיאור אפי, אולם בתוך מסגרת זו התמקד אופק בתיאורים משפחתיים של ילד אל מול עולם המבוגרים. "המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי", טען אופק, "הייתה של אנשים הולכים, צועדים... הכול מתרחש בהליכה, במסע... כך צויר הקיר המזרחי. בעצם גם בניית הסירה, בקיר הצפוני היא כזאת. הסירה נבנתה כדי להשיט אותה, וכדי שתתור אחר איזה שהוא חוף, כמו הצועדים"[24]
ב-1972 התאפשר לאופק לצייר על קיר בבית הדואר המרכזי בירושלים. לאחר מכן חיפש אופק אתרים נוספים לציור קיר. מספר הצעות שהגיש, ביניהן ציור קיר עבור חדר האוכל של מחנה פיקוד מרכז, הספרייה העירונית באשדוד (1974) לא בוצעו לבסוף. ב-1972 הציג אופק תערוכה ביחד עם הפסל ישראל הדני ובה 26 ציורי שמן בביתן הישראלי ביאנלה של ונציה וב-1973 הציג תערוכת יחיד הכוללת 80 ציורי שמן במוזיאון היהודי בניו יורק.
בשנים 1973–1974 זכה אופק בשתי הזמנות נוספות לציורי קיר. האחת בבית הספר אגרון והשנייה בבית ספר סטון (שני בתי הספר ממוקמים בקריית יובל בירושלים). שטח הקירות שהוקצה לציורים בשני בתי הספר מצומצם יחסית. בעוד הציורים בבית הספר ע"ש סטון מתמקדים בדמויות נשיות בעיקר, הרי הציור בבית הספר אגרון מאוכלס בדמויות גבריות. גם בציור זה שילב אופק בין דימוים תנ"כיים (יונה הנביא) וציוניים-היסטוריים ("חומה ומגדל") לבין דימויים מהווי הילדים. ציור נוסף הוזמן מאופק בשנת 1976 עבור הקיר המערבי של חלל הכניסה לספריה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. אופק השתמש במוטיבים אשר הופיעו קודם בציוריו, כגון הסירה, וסמלים נוספים של גאולה.
לוויתן, 1976–1980 עריכה
לאחר תקופת מלחמת יום הכיפורים החל אופק בתהליך של חיפוש זהות עצמית מחודשת. הוא אימץ מחדש את שם המשפחה שלו – "אלג'ם". באותה עת נחשף אופק לאירועים שונים שהעמיקו את חיפושי הזהות העצמית שלו. ב-1975 נהרג בנו של הצייר נפתלי בזם בפיגוע בירושלים ודניאל כפרי, פסל וידיד קרוב של אופק, חזר בתשובה.[25] בנוסף, פוטר אופק ממשרת ההוראה שלו בבצלאל.
ב-1976 הקימו אופק, שמואל אקרמן ומיכאל גרובמן את "לוויתן". תנועה זו ביקשה לשלב בין סימבוליזם, מטאפיזיקה ויהדות לידי "סגנון לאומי כולל".[26] במניפסט שפרסמו חברי הקבוצה קראו שלושת האמנים ליצירת אמנות שתשקף שילוב בין ציונות ומיסטיקה יהודית: "שלושת יסודות קובעים את עמדתנו האמנותית: 1. פרימיטיביות. 2. סמל. 3. אות." ב-1977 החל אופק ללמוד יהדות ב"ישיבת מרכז הרב".
יצירותיהם של חברי הקבוצה שיקפו את השפעת האמנות המושגית ואמנות האדמה הבינלאומית על האמנות הישראלית, והקבילו בהיבטים שונים לפעולות מושגיות של יצחק דנציגר ושל אמני "פרויקט מצר-מסר" (1972). בקיץ 1978 יצרו חברי הקבוצה פעולות מושגיות במדבר יהודה ובים המלח. בין הפעולות שיצר אופק היו הקרנה של אותיות עבריות וצורות נוספות על גבי הנוף המדברי בעזרת השתקפות אור ממראות.[27]
ב-10 באוקטובר, בפעולה של הקבוצה שנערכה קרוב לעין-פשחה, רשם אופק בסיד צורה של אייל או פרה על אדמת המדבר ונעץ בה מוטות עץ. בפעולה בשם "קישוט לנוף", שהתרחשה ב-12 בפברואר 1979, פרש אופק משולשי בד על האדמה באופן המרמז על מעין חיות. עבודה מושגית נוספת הייתה יצירת הבגד "גלימה לסקילה", שהיה מעין פסל גוף מודולרי העשוי בד לבן, שנתפר על ידי תלמה אופק ובו שובצו כיסים לחפצים סמליים שונים.[28] אברהם אופק שיתף פעולה עם הרקדנית והכוריאוגרפים רות אשל לה מסר את "גלימת הסקילה" לאינטרפרטציה תנועתית וקולית, וכן ביצירה "זמנים" שבה צייר עבור הרקדנית/כוריאוגרפיות ארבע ציורים להנחיות פעולה לאינטרפרטציה כוריאוגרפית שלה. האחרונה הועלתה בפסטיבל ישראל ב-1986.
שנים מאוחרות עריכה
ב-1978 החל אופק ללמד בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, ושימש כיושב ראש אגודת אמני ישראל. במהלך העשור עסק אופק בצורות חדשות של ביטוי יצירתי, כשהוא זונח בהדרגה את האמנות האוונגרדית שאפיינה את יצירתו במסגרת קבוצת "לוויתן". בסוף שנת 1980 יצר אופק תפאורה ותלבושות עבור הבלט "יוסף ואשת פוטיפר" שבוצע על ידי להקת בת שבע. הוא עסק במגוון אמנויות דקורטיביות כגון ציור על זכוכית או עיצוב מגזרות נייר. עבודות אלו שילבו סמלים האופייניים לעבודתו הציורית של אופק. בנוסף עסק אופק גם בעיצוב ריקמה, טקסטיל ושטיחי קיר שבוצעו על ידי אשתו ועל ידי בתו אפרת.
בין השנים 1981–1983 שימש אופק כיועץ לענייני תרבות ומדע בשגרירות ישראל ברומא. באיטליה נחשף אופק לאמנות הפוסט-מודרנית, שהייתה קרובה ברוחה אל הסמליות האקספרסיבית של אופק.[29] עם שובו ארצה ב-1983, חזר לאוניברסיטת חיפה ומונה לפרופסור חבר בה. ציורי הקיר היו הנדבך המרכזי בתוכנית ההוראה שלו. ב-1984 הוזמן אופק לצייר את קירות חלל הכניסה בבנין המרכזי של אוניברסיטת חיפה. הוא עבד על הציורים במשך 4 שנים.
הציור, המכונה "ישראל, החלום ושברו" מכיל דימויים סמליים מתולדות הציונות. באחד מחלקי הציור מופיע תיאור של יוסף חיים ברנר העומד על רקע שיחי צבר, אוחז טלית אדומה ולצידו מראות מלחמה. בחלק אחר של הציור מופיע תיאור של שיעור באמנות. במרכזור מופיע פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939) וברקע מופיע תיאור של ציור מאת מארק שאגאל. בשנת 1986 נערכה במשכן לאמנות על שם חיים אתר תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של אופק בשם "בית, אברהם אופק, עבודות 1956–1986". התערוכה לוותה בספר בהוצאת ספריית פועלים ובו הציג גדעון עפרת פרשנות ביוגרפית ופסיכולוגית לעבודותיו של אופק. עפרת תיאר את רבים מציוריו של אופק כעוסקים ביחסים שבין זכריות ונקביות ומבטאים תשוקה, לצד ביטויים של ערגה וכמיהה למשפחתיות.
בשנת 1983 עבר אופק ניתוחים להסרת כיס המרה ולטיפול בקרום הלב. בשנת 1986 התאבדה אפרת, בתו הראשונה. יצירותיו מתקופה זו מציגות ניתוק גובר מן האמנות האוונגרדית שאפיינה את קבוצת "לוויתן", וחזרה לציור מסורתי יותר, בעל מאפיינים מטאפיזיים.
בציור "האם אתה רואה מה שאני רואה?" תיאר אופק דמות אנונימית, העומדת ומשקיפה על הר הבית ואל אזור גת שמנים. היא אוחזת במעין מקל מדידה או מוט החוצה את הציור ומחבר בין שמים לארץ. לצידה של הדמות מוצג תיש. הציור הוצג בתערוכה שהציג אופק בשנת 1989 בבית האמנים בירושלים.
ב 13 בינואר 1990 נפטר, לאחר מחלה קשה, בירושלים.
לאחר מותו עריכה
ב 15 נובמבר 2016 נחנך שיקום ציור הקיר של אופק בבית העם בכפר אוריה, עם השקת ספרו של גדעון עפרת " אברהם אופק"
ב31 מאי 2018 הוצגה התערוכה" אברהם אופק: גוף עבודה" במוזאון תל אביב לאמנות, באצירת גליה בר אור. בתערוכה הוצגו גם רישומים של אופק משנים 1985–1987, המתייחסים למיצג הידוע של יוזף בויס "I Like America and America Likes Me" (1974). במיצב זה הסתגר בויס במשך שלושה ימים בגלריה, כשלגופו שמיכת לבד בלבד, עם מקל הליכה וזאב ערבות. על התערוכה נכתב באתר המוזאון: "אופק מוצג כאמן פעולה המתחקה אחר חידת היצירה ומקומו של היוצר, הנוגע ברפלקסיביות של מעשה האמנות ובאמצעותה גם בחיים." על התערוכה כתב מבקר האמנות גדעון עפרת שעמד מופתע ומאותגר מול סדרת הרישומים שהציגו את גרסתו היהודית והאוטוביוגרפית למיצג של בויס. עוד ציין עפרת את הפתעתו מכך שרישומים אלה חמקו מעיניו במשך כל השנים הללו, במהלך "חיטוטיו" בשפע יצירותיו של אופק שרובן עדיין נמצאות בבית האמן.[30]
גלריה עריכה
השכלה עריכה
- ציור אצל אריה רוטמן
- 1959- 1960 - האקדמיה לאמנויות יפות, פירנצה
- 1961 - סיור לימודים בספרד ואנגליה
- 1968 - סיטה, פריז.
הוראה עריכה
- 1962-1975 - בצלאל, ירושלים
- 1975 - מנהל מחלקת האמנות, הטלוויזיה, ירושלים
- 1978-1981 - החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה, חיפה
- 1984-1990 - פרופסור בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
פרסים עריכה
- 1959 – פרס נורמן, קרן תרבות אמריקה – ישראל
- 1969 – פרס ירושלים, לציור
- 1990 – פרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש-שלום
תערוכות יחיד עריכה
|
תערוכות יחיד לאחר מותו של אברהם אופק עריכה
|
עבודות במרחב הציבורי עריכה
- 1970 – ציור קיר, בית העם, כפר אוריה
- 1972 – ציור קיר, בית הדואר המרכזי, ירושלים
- 1973 – ציור קיר, בית ספר אגרון, ירושלים
- 1975 – "ירושלים הרים סביב לה", ציור קיר, בית ספר תל"י, בית וגן (לשעבר "סטון"), ירושלים (עבר רסטורציה ב-2016)
- 1976 – "שיבת ציון", ציור קיר, ספריית אוניברסיטת תל אביב
- 1982 – "הלל בן שחר", פסל אבן, גן הרכבת (גן וולבולסקי קרני), תל אביב (לא במצב המקורי שלו)
- 1986 – "עקדת יצחק", פסל אבן, גן דניאל, ירושלים (הוצב בעבר בהרצליה)
- 1986 – "מחווה לאשר", פסל אבן, המוזיאון הפתוח, תפן
- 1986-1987 – "ישראל, חלום ושברו", ציור קיר אוניברסיטת חיפה
- 1987 – פסל אבן, גן הפסלים במוזיאון תל אביב לאמנות.
קטלוגים עריכה
- אברהם אופק: אשמורת אחרונה: ציורי הגואש האחרונים, אוניברסיטת חיפה, 1991
- א. אופק- תחריטים, 1976
- א. קמפף, א. אופק, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, 1972
- א. קמפף (עורך), אברהם אופק ציור קיר באוניברסיטת חיפה, חיפה 1987
- א. רונן, אברהם אופק, בית נכות בצלאל, ירושלים, 1958.
- א. רונן, אברהם אופק, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989
- א. רונן, אברהם אופק, ציורי קיר בכפר אוריה, מועצה אזורית מטה יהודה, ירושלים, 1971
- א. רונן, אברהם אופק – שיבת ציון, ציור קיר בספרייה המרכזית ע"ש שוורסקי, אוניברסיטת תל אביב, 1984
- א. ברזל. אברהם אופק, בית האמנים, ירושלים, 1971
- ב. תמוז, אופק. גלריה אורית, ירושלים, אפריל 1966
- גלריה רוזנפלד, אברהם אופק (1935-1990), 1993
- הצהרת לוויתן, ירושלים, 1976
- לוויתן, מוזיאון נחושתן, אשדות יעקב, 1978
- מחברת רישומים ("אין איש אדמה" וכו'), ירושלים, 1977
- קבוצת לוויתן, בית האמנים, ירושלים, 1979
- אופק, אברהם, ' נופי געגוע : מוקדם ומאוחר ביצירתו של אברהם אופק', ירושלים, מוזאון ישראל, 2007
- L.Baldacci, ofek, palazzo strozzi, Florence,1959
- A.Kampf. A. Ofek. The Jewish Museum' new York, 1973
- A. Ronen/ Israel, 36 biennale' venice' 1972, pp,88-89.
לקריאה נוספת עריכה
- אולמן, מיכה, 'קרוב רחוק', סטודיו 18, ע' 38, 1991
- אופק, רותי, אברהם אופק – מקיר לקיר, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה, תפן ועומר, 2001.
- בר אור, גליה, 'אופק רחב', סטודיו, 7: ע' 6, 1990
- דורית קדר, "לזכר אברהם אופק", מוזות 8: עמ' 15.
- רחל אליאור, "אברהם אופק וראשית הדברים", דימוי 23 (תשסד) 75-78, 80
- https://benyehuda.org/read/24756
- כץ, אורי (עורך), אברהם אופק: הדפסים, סדנות הדפס, ירושלים, 1990
- מנדלסון, אמיתי, שולחן לשניים. אברהם אופק ומיכה אולמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999
- מנדלסון, אמיתי, נופי געגוע, מוקדם ומאוחר ביצירתו של אברהם אופק, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007
- עומר, מרדכי וגורדון, מיכאל, תיקון. היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר. 1998
- עפרת, גדעון, אברהם אופק: הבית והמשכן, ירושלים, 2016
- עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
- עפרת, גדעון, אברהם אופק, תל אביב, גלריה רוזנפלד, תל אביב, 1993
- עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008
- צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 158, 201-202
- צלמונה, יגאל, מיכה אולמן: 1988-1980, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988, טקסט מאת אופק, אברהם וצלמונה, יגאל.
- רונן, אברהם, אברהם אופק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989.
קישורים חיצוניים עריכה
- אברהם אופק, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- אברהם אופק באתר סדנת ההדפס ירושלים
- מידע לאספנים אודות אברהם אופק, באתר עסקי אמנות
- אברהם אופק בארופיאנה
- אברהם אופק באתר מקראנט
- איציק שוויקי ואורית אופק פיידמן, "בניין הדואר המרכזי וציור הקיר של האמן אברהם אופק (אורכב 12.10.2008 בארכיון Wayback Machine)" באתר המועצה לשימור אתרים, דצמבר 2007
- אריאל בולשטיין, תקווה בקצה האופק, באתר ישראל היום, 7 ביוני 2018
- "אברהם אופק – 'מִתְווים' 2010(הקישור אינו פעיל)" באתר בסיס, בית הספר לציור ופיסול
- גליה גוטמן, "כפר אוריה, הכתובת על הקיר", אתר מסע אחר (פורסם בגיליון "מסע אחר" מס' 147)
- דורון בר-אדון, הרישומים של אברהם אופק, יחידך אשר אהבת, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2008
- דנה גילרמן, אופק חדש, באתר הארץ, 13 במרץ 2007
- דנה גילרמן, עכבר העיר אונליין, עד שהמכחול נשמט, באתר הארץ, 07 באוגוסט 2008
- מיכאל יעקובסון, סקירה על ציור הקיר שיצר אברהם אופק בבית העם ובית החווה הישן, באתר 'חלון אחורי', 6 במרץ 2015
- עפרת, גדעון, "אברהם אופק: רישומי עקידה", באתר המחסן של גדעון עפרת
- עפרת, גדעון, "אברהם אופק: השיעור האחרון", באתר המחסן של גדעון עפרת
- עפרת, גדעון, "האם אתה רואה מה שאני רואה?", אתר המחסן של גדעון עפרת
- עפרת, גדעון, "ארוך ואופק", אתר המחסן של גדעון עפרת
- עפרת, גדעון, "אברהם אופק עונה לג'וטו ולפיירו", אתר המחסן של גדעון עפרת, 2011
- עפרת, גדעון, "מה נחלתי מאברהם אופק?", אתר המחסן של גדעון עפרת, 2018
- עפרת, גדעון, "למי הכוונה בדיוק", אתר המחסן של גדעון עפרת, 2018
- עפרת, גדעון, "משלי שועלים: double bind", אתר המחסן של גדעון עפרת, 2018
- סמדר שפי, משא של כאב, באתר הארץ, 3 ביוני 2007
- רחל אליאור, "אברהם אופק וראשית הדברים", דימוי 23 (חורף תשס"ד): 75-78, 80
הערות שוליים עריכה
- ^ רונן, אברהם, אברהם אופק (מתוך הסדרה: אמנים ישראלים בעריכת מרדכי עומר)
- ^ ראו: כל העיר, 1.2.1985. מצוטט אצל: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, 1956–1986.
- ^ ראו: ברוך, אדם, "התיאטרון הפרטי של אברהם אופק", הארץ, 6 בינואר 1970.
- ^ ראו: התמונה מקדשת את האמצעים, דבר, 18 ביולי 1958
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987, עמ' 14-21
- ^ ראו: רונן, אברהם, אברהם אופק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, עמ' 8
- ^ ראו: מנדלסון, אמיתי, נופי געגוע, מוקדם ומאוחר ביצירתו של אברהם אופק, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007, עמ' 10
- ^ ראו: עפרת, גדעון, "הדיאלקטיקות של שנות החמישים: הגמוניה וריבוי", בתוך: בר אור, גליה; עפרת, גדעון, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות עין חרוד, 2008
- ^ ראו: רוטמן, אריה, "התחריטים של אברהם אופק" בתוך: אברהם אופק: הדפסים, סדנת ההדפס ירושלים, 1990, עמ' 11.
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987, עמ' 30-31.
- ^ ראו: רונן, אברהם, אברהם אופק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, עמ' 9
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 39
- ^ צלמונה, יגאל. "100 שנות אמנות ישראלית", עמ' 158,201-202, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956–1986, עמ' 31–39
- ^ הארץ, 13 בנובמבר 1964, ראו גם: עומר, מרדכי (עורך), בראל, יואב, בין פיכחון לתמימות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 2004, עמ' 352
- ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 19
- ^ 1 2 ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 20
- ^ ראו: "להשתייך דרך מאבק", ידיעות אחרונות, 1 בדצמבר 1972
- ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 24.
- ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 24, הערה מס' 3
- ^ לפרשנות על הציור ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 89-94
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 43
- ^ ראו: רונן, אברהם, ציורי הקיר בכפר אוריה, מועצה אזורית מטה-יהודה, ירושלים, 1971.
- ^ ע. לוייתן, "שורשי – במקום שבו אני נמצא", על המשמר. מצוטט אצל עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 98
- ^ ראו: עפרת, גדעון, ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקדה, בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 25
- ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 238–239
- ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 2391.
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, עמ' 132-135
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בית, אברהם אופק, עבודות 1956-1986, ספרית פועלים, תל אביב, 1987, עמ' 153
- ^ גדעון עפרת, משלי שועלים: double bind, באתר המחסן של גדעון עפרת, 2018