ויקיפדיה

אדווין סטנטון

אדווין מק'מסטרס סטנטון (באנגלית: Edwin McMasters Stanton;‏ 19 בדצמבר 1814 – 24 בדצמבר 1869) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשלו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן במהלך רובה של מלחמת האזרחים האמריקנית. ניהול המערכת הצבאית על ידי סטנטון סייע לארגן את המשאבים הצבאיים העצומים של האיחוד ולהובילו לניצחון. עם זאת, הוא ספג ביקורת מצדם של רבים מהגנרלים של צבא האיחוד על זהירות יתר כביכול ועל ירידת יתר לפרטים.[1] הוא גם ארגן את המצוד אחר רוצחו של הנשיא לינקולן, ג'ון וילקס בות'.

אדווין סטנטון
Edwin Stanton
אדווין סטנטון
אדווין סטנטון
לידה 19 בדצמבר 1814
סטובנוויל, אוהיו, ארצות הברית
פטירה 24 בדצמבר 1869 (בגיל 55)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא אדווין מק'מסטרס סטנטון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות אוק היל, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
השכלה קניון קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר המלחמה של ארצות הברית ה־27
20 בינואר 1862 – 12 באוגוסט 1867
(5 שנים ו־29 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית אברהם לינקולן
אנדרו ג'ונסון
יוליסס ס. גרנט
(מזכיר בפועל) ←
14 בינואר 1868 – 28 במאי 1868
(19 שבועות ו־3 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון
→ יוליסס ס. גרנט
(מזכיר בפועל)
התובע הכללי של ארצות הברית ה־25
20 בדצמבר 1860 – 4 במרץ 1861
(10 שבועות ו־5 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית ג'יימס ביוקנן
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לאחר רצח לינקולן נשאר סטנטון בתפקידו כמזכיר המלחמה תחת הנשיא החדש אנדרו ג'ונסון במהלך תקופת השיקום. הוא התנגד למדיניותו הסלחנית של ג'ונסון כלפי מדינות הקונפדרציה לשעבר. ניסיונו של ג'ונסון לפטר את סטנטון הוביל בסופו של דבר למשפט ההדחה של ג'ונסון על ידי הרפובליקנים הרדיקליים בבית הנבחרים. לאחר סיום תפקידו כמזכיר המלחמה, שב סטנטון לעסוק בעריכת דין וב-1869 הוצגה מועמדותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית על ידי יורשו של ג'ונסון, יוליסס ס. גרנט, אך סטנטון נפטר ארבעה ימים לאחר שמועמדותו אושרה על ידי הסנאט.

ראשית חייו ומשפחתו עריכה

ייחוסו המשפחתי עריכה

לפני מלחמת העצמאות של ארצות הברית עברו אבותיו של סטנטון מצד אביו, משפחות סטנטון ומייסי, שתיהן משפחות קווייקרים, ממסצ'וסטס אל קרוליינה הצפונית. ב-1774, נשא סבו של סטנטון, בנג'מין סטנטון, את אביגיל מייסי לאישה. בנג'מין סטנטון מת ב-1800. שנה לאחר מכן עברה אלמנתו אל הטריטוריה הצפון-מערבית, כשהיא מלווה ברוב בני משפחתה. עד מהרה התקבלה אוהיו כמדינה בארצות הברית,[2] ומייסי הוכיחה את עצמה כאחת מאלו שדאגו לפיתוחה של המדינה החדשה. היא רכשה חלקת אדמה מהממשלה במאונט פלזנט, אוהיו והתיישבה בה.[3] אחד מבניה, דייוויד, היה לרופא בסטובנוויל שבאוהיו ונשא לאישה את לוסי נורמן, בתו של בעל חוות מטעים מווירג'יניה. נישואיהם נתקלו בתגובה שלילית מצד הקהילה הקווייקרית של אוהיו, שכן לוסי הייתה מתודיסטית ולא קווייקרית.[4] בשל כך נאלץ דייוויד סטנטון לנטוש את אמונתו הקווייקרית.[5]

ראשית חייו ולימודיו עריכה

 
הבית בו נולד אדווין סטנטון, סטובנוויל, אוהיו

הבכור מבין ארבעת ילדיהם של דייוויד ולוסי סטנטון, אדווין מק'מסטרס סטנטון, נולד ב-19 בדצמבר 1814 בסטובנוויל.[6] חינוכו הפורמלי של אדווין כלל בראשיתו לימוד בבית ספר פרטי ובסמינר לכמרים בסמוך לבית המשפחה שנקרא "האקדמיה הישנה" (Old Academy).[7] בגיל 10 הוא עבר ללמוד בבית ספר פרסביטריאני. ובאותה שנה הוא חווה את התקף האסתמה הראשון שלו, מחלה שממנה הוא יסבול כל ימי חייו. בשל מחלת האסתמה היה ברור שהוא לא יהיה מסוגל לבצע עבודות פיזיות קשות, והוא מצא עניין בספרים ובשירה. סטנטון השתתף בקביעות בתפילות בכנסייה המתודיסטית ובשעורי בית הספר של יום ראשון שלה. בגיל 13 הוא היה לחבר מן המניין בכנסייה.

עיסוקו ברפואה של אביו של סטנטון אפשרה לו ולמשפחתו קיום בכבוד. כאשר מת דייוויד סטנטון באופן פתאומי בביתו בדצמבר 1827, נותרה המשפחה בחוסר כל. אמו של אדווין סטנטון פתחה חנות בחדר שבחזית הבית, ומכרה בו ציוד רפואי שבעלה הותיר אחריו, וכן ספרים, מכשירי כתיבה ומוצרי מכולת. אדווין הצעיר הפסיק את לימודיו ועבד בחנותו של מוכר ספרים מקומי.[8]

ב-1831 הוא החל את לימודיו בקניון קולג' שהיה משויך לכנסייה האפיסקופלית. שם הוא היה מעורב בחברה הספרותית של הקולג'. הוא היה חבר בכמה ועדות של החברה ולעיתים קרובות נטל חלק בפעילויות ובדיבייטינג שלה. הוא נאלץ לעזוב את הקולג' בתום הסמסטר השלישי שלו שם בשל מצוקה כלכלית. בתקופת לימודיו שם, תמיכתו בפעולותיו של הנשיא אנדרו ג'קסון במהלך "משבר הביטול" (אנ') של שנת 1832, סוגיה לוהטת בקרב חבריו לחברה הספרותית, סללה את דרכו לשורות המפלגה הדמוקרטית. המרת דת נוספת של סטנטון לכנסייה האפיסקופלית וסלידתו מהעבדות התגבשו באותה תקופה.[9] לאחר הפסקת לימודיו בקניון קולג' עבד סטנטון כמוכר ספרים בקולומבוס, אוהיו. הוא קיווה לחסוך מספיק כסף כדי להשלים את שנת לימודיו האחרונה בקניון קולג, אך המשכורת הדלה שהוא קיבל בחנות הספרים מנעה זאת. זמן קצר לאחר מכן הוא שב לסטובנוויל כדי להמשיך בלימודי משפטים.[10]

ראשית הקריירה ונישואיו הראשונים עריכה

סטנטון למד משפטים בהדרכתו של דניאל קולייר כהכנה לקבלתו ללשכת עורכי הדין. ב-1835 הוא החל לעסוק בעריכת דין במשרד עורכי דין מרכזי בקדיז, אוהיו בניהולו של צ'ונסי דיואי, עורך דין נודע, שם הוא נודע בחריצותו.[11]

בגיל 18 הכיר סטנטון את מרי אן למסון בכנסיית טריניטי האפיסקופלית בקולומבוס, ועד מהרה הם התארסו.[12] לאחר שרכש בית בקדיז, הוא שב לקולומבוס שם חיכתה לו ארוסתו. סטנטון ולמסון קיוו להינשא בכנסיית טריניטי האפיסקופלית, אך מחלתו של סטנטון שמה לאל תקווה זו. תחת זאת הטקס התקיים בביתו של הרקטור של הכנסייה ב-31 בדצמבר 1836. לאחר החתונה נסע סטנטון לווירג'יניה, שם התגוררו אמו ואחיותיו והוא ליווה אותן בחזרה לקדיז, שם הן התגוררו יחד עמו ורעייתו.[13]

לאחר נישואיו נכנס סטנטון לשותפות עם עורך הדין והשופט הפדרלי בנג'מין טאפן. אחותו של סטנטון גם נישאה לבנו של טאפן. בקדיז השתלב סטנטון היטב בקהילה המקומית. הוא עבד בשיתוף פעולה עם התנועה לביטול העבדות המקומית ועם העיתון המקומי, Sentinel, בו הוא פרסם מאמרים והיה שותף לעריכה.[14] ב-1837 נבחר סטנטון כתובע של מחוז הריסון, מטעם המפלגה הדמוקרטית. בהמשך, אפשר לו העושר שצבר לרכוש שטח אדמה נרחב ליד מחוז וושינגטון וכמה מגרשים בקדיז עצמה.[14]

קריירה משפטית עריכה

שובו לסטובנוויל עריכה

מערכת היחסים בין סטנטון לבין טאפן התרחבה כאשר זה האחרון נבחר לסנאט ארצות הברית מטעם אוהיו ב-1838. טאפן ביקש מסטנטון לדאוג לפעילותו המשפטית שמרכזה היה בסטובנוויל. עם סיום כהונתו כתובע המחוזי, שב סטנטון לעיירה יחד עם רעייתו.[14][15] פעילותו הפוליטית של סטנטון התרחבה. הוא שימש כנציג בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית ב-1840 שהתקיימה בבולטימור ובלט במערכת הבחירות של מרטין ואן ביורן בבחירות לנשיאות של 1840, בהן הוא הפסיד.[16]

בסטובנוויל נולדו לבני הזוג סטנטון שני ילדים, בת שנולדה במרץ 1840 ושנקראה לוסי למסון ובן שנולד באוגוסט 1842 ושנקרא אדווין למסון. תוך חודשים מלידתה של לוסי היא נתקפה במחלה בלתי מזוהה. סטנטון הניח בצד את עיסוקיו ובילה את הקיץ לצד מיטתה. בסוף 1841 נפטרה לוסי. הילד אדווין, מאידך, היה ילד בריא ופעיל. לידתו של הילד לאחר פטירת אחותו הכניסה רוח חיים בחייה של משפחת סטנטון.[17] עם זאת, היגון שב לחיי המשפחה ב-1844. מרי סטנטון רותקה למיטתה בשל דלקת כיס המרה. מצבה המשיך להחמיר עד שבמרץ אותה שנה היא נפטרה. צערו של סטנטון היה כבד מאוד.[18] הוא דאג שהיא תיקבר בלבוש זהה לזה שהיא לבשה בחתונתם שבע שנים קודם לכן. בערבים הוא היה יוצא מחדרו כשעיניו דומעות כשהוא משוטט בבית בטירוף ומחזיק בידו מנורה ושואל כל העת "היכן מרי?".[18] בקיץ אותה שנה החל סטנטון להתאושש והתרכז בטיפול בתיקים המשפטיים בהם הוא טיפל. אחד מהתיקים הללו היה הגנתו של קיילב ג'. מק'נאטי, שסטנטון כינה אותו קודם לכן "בחור נפלא". מק'נאטי, חבר המפלגה הדמוקרטית, פוטר ממשרתו כפקיד הראשי של בית הנבחרים בהצבעה פה אחד והואשם במעילה בעקבות העלמות של סכום נכבד מקופת הבית. הדמוקרטים, שחששו מפני השם הרע שיצא למפלגה, הרימו קול צעקה ודרשו שמק'נאטי יבוא על עונשו והרשעתו נראתה ככזו שנגזרה מראש. על פי בקשתו של טאפן, נרתם סטנטון להגנתו של מק'נאטי. הוא עתר לביטול האישום ועשה שימוש במספר רב של טיעונים טכניים לתדהמת הקהל בבית המשפט שהריע לו וההאשמות נגד מק'נאטי בוטלו. בשל העובדה שכל פרטי הפרשה סוקרו בעיתונות בכל רחבי ארצות הברית, זכה סטנטון לפרסום נרחב.

לאחר פרשת מק'נאטי נפרדו דרכיהם המקצועיות של סטנטון וטאפן. סטנטון הקים שותפות עם אחד ממתלמדיו לשעבר, ג'ורג' וייט מק'קוק. עם פרוץ מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, מיהרו גברים רבים בכל רחבי ארצות הברית להתגייס לצבא ארצות הברית ומק'קוק היה ביניהם. אלמלא חששות הרופא שלו בנוגע למחלת האסתמה שלו, היה גם סטנטון מתגייס. תחת זאת הוא התרכז בעבודתו המשפטית. פעילותו זו לא התקיימה עוד רק באוהיו והיא התרחבה לווירג'יניה ולפנסילבניה. הוא הגיע למסקנה שסטובנוויל לא תוכל לשמש כמקום ראוי למטה העסק שלו והחליט שפיטסבורג תהיה המקום המתאים ביותר לכך. בסוף שנת 1847 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין שם.[19]

עורך דין בפיטסבורג עריכה

 
הדפס אבן של גשר וילינג

בפיטסבורג הקים סטנטון שותפות עם השופט לשעבר צ'ארלס שלר, אך במקביל עדיין נמשכה שותפותו עם מק'קוק שנשאר בסטבונוויל לאחר ששב משירותו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו. בפיטסבורג ניהל סטנטון מספר תיקים בעלי פרופיל גבוה. אחד מהם היה התיק "מדינת פנסילבניה נגד חברת גשר ויליניג ובלמונט ואחרים" בבית המשפט העליון. התיק נגע לגשר התלוי של וילינג, שהיה הגשר התלוי הארוך ביותר בעולם באותה תקופה וקישור חשוב ל"כביש הארצי" (אנ') הגשר התנשא לגובה של 27 מטרים במרכזו אך היווה מטרד לספינות בעלות ארובה גבוהה. בשל כך הופנתה תנועת סחר עצומה לוויליניג (כיום בווירג'יניה המערבית, אז בתחומי וירג'יניה). ב-16 באוגוסט 1849 עתר סטנטון לבית המשפט העליון שיחייב את חברת וילינג ובלמונט, שכן הגשר חסם את תנועת הספנות לתוך פנסילבניה. שופט בית המשפט העליון, רוברט קופר גרייר, הנחה את אלו שפעולותיהם נפגעו בשל הגשר לפנות לבית משפט בדרג נמוך יותר, אך הותיר בידי סטנטון את האפשרות להגיש בקשה לצו מניעה בבית המשפט העליון, וכך הוא אכן עשה.[20]

הדיונים בתיק החלו ב-25 בפברואר 1850, אז קיבל סטנטון את ההסמכה להופיע בפני בית המשפט העליון. החברה טענה שלבית המשפט אין את הסמכות השיפוטית לדון במקרה והשופטים לא קיבלו טענה זו. הדיון נמשך וכך התאפשר לסטנטון לבצע תכסיס נועז שזכה לדיווח נרחב והדגים את המכשול שהיווה הגשר – הוא דאג שאוניית הקיטור "היברנייה" תתנגש בגשר עם הארובה שלה, שהתנשאה לגובה של 26 מטרים.[21] חודש מאי 1850 עמד בסימן העברתו של התיק לידי ראובן ה. ולוורת', לשעבר שופט בית המשפט לצדק של מדינת ניו יורק, שבפברואר 1851 השיב חוות דעת מלומדת על התיק ובה הוא ציין שהגשר היה "חסימה בלתי מוצדקת ובלתי חוקית לתנועת הספנות ועליו להיות מפורק או מוגבה כדי לאפשר תנועה חופשית וסדירה של ספינות". בית המשפט הסכים עם הטענה. במאי 1852 הורה בית המשפט העליון ברוב של 7 מול 2 שיש להגביה את הגשר לגובה של 34 מטרים. חברת וילינג ובלמונט לא הייתה שבעת רצון מההחלטה וביקשה מהקונגרס להתערב. לחרדתו של סטנטון, הצעת חוק שקבעה שהגשר תקין עברה כחוק ב-31 באוגוסט ובכך עקפה את סמכותו של בית המשפט העליון. סטנטון היה ממורמר על כך שמטרתו של בית המשפט, להחליט וליישב בדרכי שלום סכסוכים בין מדינות, סוכלה בידי הקונגרס.[22]

"מק'קומריק נגד מאני" ונישואיו השניים עריכה

 
סיירוס מק'קומריק

תוצר לוואי של הופעתו של סטנטון בתיק "פנסילבניה נגד וילינג ובלמונט" הייתה שאיפתו להופיע לאחר מכן בתיקים משמעותיים נוספים, כמו זה של הממציא סיירוס מק'קומריק. ב-1831 יצר מק'קומריק הצעיר מקצרה. המתקן היה שימושי במיוחד בשדות החיטה של מערב ארצות הברית. הדרישה להמצאתו של מק'קומריק גדלה במהירות וגרמה לתחרות עזה, במיוחד מעמיתו הממציא ואיש העסקים, ג'ון הנרי מאני. ב-1854 הגישו מק'קומריק ושני עורכי הדין שלו, רברדי ג'ונסון ואדוארד מ. דיקינסון, תביעה כנגד מאני בטענה שהוא הפר את הפטנטים של מק'קומריק. מק'קומריק דרש הטלת צו מניעה על המכונה של מאני. זה האחרון יוצג גם הוא על ידי שני עורכי דין מוערכים, ג'ורג' הרדינג ופיטר ה. ווטסון. בתחילה היה אמור התיק "מק'קומריק נגד מאני" להתדיין בשיקגו, ושני עורכי הדין חיפשו עורך דין מקומי שיצטרף אליהם. הבחירה המומלצת הייתה אברהם לינקולן. כאשר פגש ווטסון את לינקולן בספרינגפילד, אילינוי, לא היה לו רושם ברור בנוגע אליו, אך לאחר שיחה עמו, הבין ווטסטון שתהיה זו בחירה טובה. אף על פי כן, כאשר הועבר מקום הדיון משיקגו לסינסינטי, והצורך בלינקולן התייתר, בחרו הרדינג ווטסון בסטנטון. לינקולן לא היה מודע לכך שהוא הוחלף, ועדיין הופיע לדיונים בסינסינטי עם טיעונים מוכנים.[23] חששו של סטנטון מפני לינקולן היה מידי וחזק והוא עשה כמיטב יכולתו להבהיר ללינקולן שעליו לפרוש מהייצוג בתיק. הדיונים נמשכו עם הרדינג, ווטסון וסטנטון. לינקולן לא השתתף בדיונים, אך נשאר בסינסינטי כדי לצפות בהם.

תפקידו של סטנטון בשלישייה שייצגה את מאני היה ביצוע עבודת המחקר המכינה. אף על פי שהרדינג, עורך-דין פטנטים מבוסס, היה מיומן יותר בהיבטים המדעיים של התיק, עסק סטנטון בסיכום החומר הרלוונטי. כדי להשיג ניצחון למאני, היה על שלושת עורכי הדין לשכנע את בית המשפט שלמק'קומריק לא הייתה שום טענה לבלעדיות על השימוש במחיצה שהייתה במקצרה שלו, מנגנון שניצב על הקצה של קוצר השיבולים שהפריד את הגרעינים. המקצרה לא הייתה פועלת כיאות ללא המחיצה וצוות ההגנה של מאני ידע זאת. עם זאת, כדי להבטיח את ניצחונם, בחר ווטסון להשתמש בתחבולה – הוא העסיק בונה דגמים בשם ויליאם פ. וודס ששחזר דגם ישן של המקצרה של מק'קומריק שיוצג בבית המשפט. וודס מצא בווירג'יניה מקצרה שיוצרה ב-1844, שנה לפני קבלת הפטנט של מק'קומריק. הוא נתן לנפח ליישר את המחיצה המעוקלת, ביודעו שהמחיצה המעוקלת במקצרה של מאני לא תעמוד בסתירה עם המחיצה הישרה במקצרה של מק'קומריק. לאחר פעולת טשטוש עבודתו של הנפח באמצעות מלח וחומץ כדי להבטיח את אי הטלת הספק בעתיקותה של המכונה, שלח וודס את המקצרה לסינסינטי. סטנטון התמלא שמחה כאשר הוא בחן את המקצרה המוסבת וידע שהניצחון בתיק מונח בידיהם. הטיעונים בתיק החלו להישמע בספטמבר 1855. במרץ 1856 פסקו השופטים ג'ון מקלין ותומאס דארמונד לטובת מאני. מק'קומריק עתר לבית המשפט העליון ועד מהרה הפך התיק לסוגיה פוליטית והעניינים שנגעו אליו מצאו את דרכם לאולם הקונגרס.[24]

בעת שבית המשפט העליון והקונגרס דנו בתיק, עסק סטנטון בכמה עניינים אישיים. בפברואר 1856 הוא התארס עם אלן הטצ'ינסון, שהייתה צעירה ממנו ב-16 שנים. השניים הכירו בכנסייה בפיטסבורג. אלן הגיעה ממשפחה מכובדת בעיר. אביה, לואיס הטצ'ינסון, היה סוחר ובעל מחסנים אמיד וצאצא של מריווד'ר לואיס. על אף חששותיה של אמה של אלן שבתה בת ה-26 עומדת להינשא לסטנטון שהיה אז בן 41, התקיימה חתונתם של השניים ב-25 ביוני 1856 בבית אביה של הכלה. את ירח הדבש הם בילו במפלי ניאגרה, במונטריאול, בהרי ווייט שבניו המפשייר ובנהנט שבמסצ'וסטס. במערכת היחסים שלו עם אלן השיב סטנטון לעצמו את מה שהוא היה סבור שהוא איבד לנצח עם מותה של מרי, "אהבה נצחית". לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בוושינגטון די. סי.. חלק מהשיקולים להחלטה זו נבעו מהאמונה של סטנטון שחלק ניכר מעבודתו כעורך דין תהיה בבית המשפט העליון. הם שכרו בית ברחוב C בבירה.[25]

עליית כוחו בוושינגטון עריכה

 
ביתו של סטנטון בוושינגטון

בפנסילבניה הכיר סטנטון בהיכרות אישית את ג'רמיה בלאק, נשיא בית המשפט העליון של המדינה. ידידות זו הועילה לסטנטון כאשר במרץ 1857 מינה הנשיא הנבחר ג'יימס ביוקנן את בלאק לתפקיד התובע הכללי.[26] עד מהרה היה בלאק עסוק בסוגיית תביעת אדמות בקליפורניה. בהסכם גואדלופה אידלגו ששם קץ למלחמת ארצות הברית–מקסיקו והעביר את קליפורניה לידי ארצות הברית, הסכימה ארצות הברית להכיר במענקי קרקעות שניתנו על ידי הממשלה המקסיקנית. אחת מתביעות קרקע אלו הייתה של ז'וזף איב לימנטור, סוחר יליד צרפת שתבע בעלות על שטחי קרקע כולל חלקים חשובים של קליפורניה, למשל חלק ניכר משטחה של סן פרנסיסקו. כאשר הוכרה תביעת הבעלות שלו על ידי נציבי הקרקעות ערערה על כך ממשלת ארצות הברית. בינתיים, ניהל בלאק תכתובת עם אדם בשם אוגוסט חואן שטען שתביעותיו של לימנטור חסרות כל תוקף, ושהוא, כמי שהועסק על ידי לימנטור, זייף את התאריך שהיה רשום על אחד ממסמכי הענקת הקרקע. בלאק היה זקוק לאדם הנאמן למפלגה הדמוקרטית ולממשל ביוקנן שיוכל לייצג בנאמנות את האינטרסים של הממשל בקליפורניה והוא בחר בסטנטון.[27]

אלן סטנטון לא הייתה מרוצה כלל מרעיון זה. בקליפורניה יהיה בעלה במרחק של אלפי קילומטרים ממנה למשך זמן של חודשים ויותיר אותה לבדה בוושינגטון, שם היו לה ידידים מעטים. יותר מכך, ב-9 במאי 1857 ילדה אלן ילדה שנקראה אלינור אדמס. לאחר הלידה חלתה אלן במחלה שהפחידה את אדווין סטנטון ועכבה את החלטתו לצאת לקליפורניה. באוקטובר נפלה לבסוף החלטתו לייצג את האינטרסים של הממשל בקליפורניה. לאחר שהוסכם על שכר של 25,000 דולר, הפליג סטנטון מניו יורק ב-19 בפברואר 1858 על סיפון הספינה Star of the West יחד עם בנו אדי, הנשיא ביוקנן, אחינו של הנשיא ולוטננט ה. נ. הריסון שמונה על ידי צי ארצות הברית כמאבטחו של סטנטון.[28] לאחר מסע לא קל עגנה החבורה בקינגסטון, ג'מייקה, שם הייתה העבדות אסורה. מזג האוויר באי היה נוח מאוד לסטנטון וכשהשתתף בתפילה בכנסייה שם הוא הופתע לראות שחורים ולבנים יושבים בצוותא. לאחר מכן הגיעה החבורה לפנמה ושם עלו על ספינה גדולה פי שלושה מזו שהגיעו אתה לשם, ה-Sonora. ב-19 במרץ הם עגנו סוף סוף בסן פרנסיסקו והתאכסנו במלון אינטרנשיונל.[29]

סטנטון פעל בזריזות. לצורך סיוע בטיפול בתיק, בנוסף לכל הפמליה ושני פקידים, הוא ארגן תיקים שהיו באי-סדר ושנגעו לתקופה שקליפורניה הייתה תחת שלטון מקסיקו. "אינדקס ג'מינו" שאותו הוא חשף סיפק מידע על מענקי הקרקעות עד 1844 ובסיוע חוק של הקונגרס הוא חשף תיקים מכל רחבי המדינה הקשורים להענקות הקרקעות של מקסיקו.[30] סטנטון וצוותו עמלו חודשים למיין את החומר שהיה מצוי בארכיונים. בינתיים, הגעתו לקליפורניה סיפקה חומר לרכילות וללעג מצד המקומיים, בעיקר מצד אלו שתביעות הקרקע שלהם עלולות היו להיות בסכנה אם עבודתו תנחל הצלחה.[31] בהמשך נאבקו ביניהם הנשיא ביוקנן והסנאטור דאגלס על השליטה בקליפורניה וסטנטון נלכד בין הצדדים הנאבקים וכתוצאה מכך הוא הושמץ על ידי תומכיו של דאגלס. מסע ההשמצות ריפה את ידו אך לא הסיח את דעתו ממשימתו.[32]

הטיעונים של למינטור היו מוצקים במיוחד. ברשותו היו הוכחות שלכאורה הקנו לו יתרון, כמו עדויות בעל פה, כתבי הענקת קרקעות חתומים על ידי מנואל מיצ'לטורנה המושל האחרון של קליפורניה מטעם מקסיקו ומסמך עם חותמת מיוחדת של ממשלת מקסיקו. עם זאת, המידע שהיה בידיו של אוגוסט חואן הועיל מאוד לסטנטון. על פי חואן, קיבל למינטור לידיו עשרות מסמכים ריקים החתומים על ידי המושל מיצלטורנה שאותם הוא יכול היה למלא כראות עיניו. בהמשך ניקב חואן חור באחד המסמכים כדי להסוות פרט כלשהו. סטנטון גם השיג מכתבים שהוכיחו במפורש את ההונאה וחותמות שהיו בשימוש של פקידי המכס, אחת מקורית והשנייה מזויפת. בזו המזויפת נעשה שימוש 11 פעמים, כולן על מסמכיו של למינטור. כאשר ערך סטנטון בירור במשרד החוץ במקסיקו סיטי, הם לא יכלו לאתר תיקים הקשורים למענקי הקרקעות של למינטור. בסוף 1858 נדחו תביעות הבעלות על הקרקע של למינטור והוא נעצר בחשד למרמה. הוא הפקיד ערבות של 35,000 דולר ועזב את המדינה.[33]

באותה עת, כאשר התכונן סטנטון לשובו הביתה, חלה בנו אדי. כאשר התקדמו ההכנות לנסיעה החמיר מצבו עוד יותר.[34] סטנטון כתב לאלן בתדירות הגבוהה ביותר האפשרית, שכן בדידותה בוושינגטון והדאגה ליקיריה במרחק הלכו וגברו. היא מתחה עליו ביקורת על כך שעזב אותה לבד עם אלינור הקטנה.[32] ב-3 בינואר 1859 עזבה הפמליה את סן פרנסיסקו ובראשית פברואר הם שבו לוושינגטון. ענייניו של סטנטון בוושינגטון התגמדו בהשוואה לחוויות המסעירות שהיו מנת חלקו בחוף המערבי, לפחות עד אשר הוא מצא את עצמו במשימת הגנה על אדם שהיה מטרה לחיצי הרכילות בכל רחבי הארץ.[35]

משפט דניאל סיקלס עריכה

 
איור של הרצח שבוצע על ידי דניאל סיקלס

דניאל סיקלס (אנ') היה חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת ניו יורק. הוא נשא לאישה את תרזה בג'יולי סיקלס, בתו של המלחין אנטוניו בג'יולי. רעייתו של סיקלס ניהלה רומן עם פיליפ ברטון קיי, התובע הכללי של מחוז קולומביה ובנו של פרנסיס סקוט קיי, מחברו של המנון ארצות הברית. ביום ראשון, 27 בפברואר 1859, התעמת סיקלס עם קיי בכיכר לה פאייט שבוושינגטון, בהכריזו, "קיי, אתה בן בליעל, חיללת את כבוד ביתי, אתה בן מוות", ואז ירה בקיי למוות. לאחר מכן הוא הגיע לביתו של התובע הכללי ג'רמיה בלאק והתוודע על פשעו. ביום חמישי באותו שבוע הוא הואשם ברצח בפני חבר מושבעים גדול. פרשת סיקלס משכה את תשומת הלב של העיתונות ברמה הלאומית, הן בשל טבעה השערורייתי והן בשל קרבת האירוע אל הבית הלבן. עד מהרה העלתה העיתונות השערה שהעניין קשור לרומן בין רעייתו של סיקלס לבין הנשיא ביוקנן. עורך הדין הפלילי הבולט, ג'יימס ט. בריידי ושותפו, ג'ון גרהם, התייצבו להגנתו של סיקלס והפצירו בסטנטון להצטרף לצוות ההגנה.[35]

הדיונים בתיק החלו להישמע ב-4 באפריל. התביעה רצתה לקדם את התאוריה שסיקלס ביצע מעשי ניאוף גם בעצמו ולא הקדיש מחשבה רבה לאשתו או למעשיה. כאשר השופט לא אפשר זאת, בחרה התביעה תחת זאת להבליט את אופיו המתועב של מעשה הרצח ולא להתייחס למניעי הפשע. צוות ההגנה של סיקלס טען מנגד שהוא סבל מהתקף אי שפיות זמנית. מקרה זה היה הראשון בהיסטוריה המשפטית האמריקאית בו הוצג טיעון של הגנת אי שפיות. האירועים באולם בית המשפט היו מעל הכול דרמטיים. כאשר נשא סטנטון את נאום הסיכום שלו, בציינו שהנישואים הם מוסד מקודש ולגבר צריכה לעמוד הזכות להגן על נישואיו מפני אלו הבוחרים לחלל את קדושתם, המה אולם בית המשפט מתשואות. סטודנט למשפטים שנכח בדיון תיאר את טיעוניו של סטנטון במהלך המשפט "רטוריקה ויקטוריאנית טיפוסית, אוצר מילים שנון של אמרות על קדושת מוסד המשפחה". חבר המושבעים קיים את דיוניו במשך שעה אחת ולאחר מכן פסק שסיקלס זכאי. השופט הורה שסיקלס ישוחרר ממעצרו. מחוץ לבית המשפט התקבלו סטנטון וצוותו בקריאות הערצה של הקהל.[36]

ראשית הקריירה הפוליטית עריכה

חבר בקבינט של ביוקנן עריכה

בסוף 1860 עסק הנשיא ג'יימס ביוקנן בהכנת נאום מצב האומה והוא ביקש מהתובע הכללי בלאק לעזור לו לגבש את התובנה שבחוסר החוקיות והחוקתיות של פרישת מדינות הדרום. בלאק פנה לסטנטון לעזרה ועצה. סטנטון הכין לו טיוטה מנוסחת בחריפות כתשובה לנשיא, שבה הוגדר רעיון הפרישה כבלתי חוקי. ב-3 בדצמבר נאם הנשיא בפני הקונגרס.[37] בינתיים היו חברי הקבינט של ביוקנן חסרי שביעות רצון יותר ויותר מטיפולו בסוגיית הפרישה וכמה מהם סברו שהוא חלש מדי כדי לטפל בה. ב-5 בדצמבר התפטר מזכיר האוצר האוול קוב. ב-9 בדצמבר הביע מזכיר המדינה לואיס קאס התמרמרות על כישלונו של ביוקנן בהגנת האינטרסים הממשלתיים בדרום, והגיש גם הוא את התפטרותו. ב-12 בדצמבר מונה בלאק להחליף את קאס. שבוע לאחר מכן סטנטון, שבאותה עת שהה בסינסינטי, נקרא לשוב מידית לוושינגטון לאחר שהסנאט אישר את מינויו לתפקיד התובע הכללי החדש. ב-20 בדצמבר הוא הושבע לתפקידו.[38]

עם כניסתו לקבינט מצא סטנטון כי קיים אי סדר בנוגע לסוגיית הפרישה. ביוקנן לא חפץ לעורר את חמתן של מדינות הדרום יתר על המידה וגילה אהדה למטרתם.[39] ב-9 בדצמבר סיכם הנשיא עם חברי הקונגרס מקרוליינה הדרומית שמתקני הצבא בתחום מדינתם לא יתוגברו, אלא אם כן יופעל כלפיהם כוח. עם זאת, באותו יום בו נכנס סטנטון לתפקידו, העביר מייג'ור רוברט אנדרסון את יחידתו אל פורט סאמטר, צעד שנציגי קרוליינה הדרומית ראו כהפרת הבטחה מצדו של הנשיא. זמן קצר לאחר מכן חוקקה קרוליינה הדרומית חוק לפרישתה והכריזה עצמה כעצמאית מארצות הברית.[40] אנשי קרוליינה הדרומית דרשו שהכוחות הפדרליים יעזבו את נמל צ'ארלסטון עד האחרון שבהם ואיימו בטבח אם דרישתם לא תענה.[41] ביום המחרת הציג הנשיא ביוקנן טיוטה לתגובתו לקרוליינה הדרומית. מזכיר האוצר פיליפ פרנסיס תומאס סבר שתגובתו של הנשיא הייתה תוקפנית, סטנטון, בלאק, והמנהל הכללי של הדואר ג'וזף הולט סברו שהיא פייסנית מדי. מזכיר הצי אייזק טוסי היה היחידי שתמך בנוסח תגובתו של ביוקנן.[42]

סטנטון לא היה שבע רצון מתגובתו הסותרת של ביוקנן כלפי משבר הפרישה של קרוליינה הדרומית וחפץ שהוא יקשיח את עמדתו כלפי דרישות המדינה הפורשת.[43] ב-30 בדצמבר הגיע בלאק לביתו של סטנטון והשניים הסכימו לנסח בכתב את התנגדויותיהם להוראתו של הנשיא לנסיגה מפורט סאמטר. השניים, יחד עם הולט, הסכימו שאם תתבצע נסיגה כאמור, הם יגישו את התפטרותם. ביוקנן נעתר להם.[44] בערב ראש השנה נמסרה לנציגי קרוליינה הדרומית תגובתו של הנשיא שהוא לא יורה על נסיגת הכוחות מנמל צ'ארלסטון.[45]

עד 1 בפברואר כבר הלכו בעקבותיה של קרוליינה הדרומית שש מדינות דרומיות נוספות שפרשו מן האיחוד והכריזו שהן כבר לא חלק מארצות הברית.[46] ב-18 בפברואר הושבע ג'פרסון דייוויס כנשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה.[47] בינתיים רווחו בוושינגטון דיבורים על מזימות והפיכות. סטנטון חשש שב-13 בפברואר, יום התכנסות חבר האלקטורים, יערערו חילוקי הדעות את השלווה בוושינגטון, אך דבר לא אירע. בהמשך, הביע סטנטון את חששו שיתחוללו מעשי אלימות ביום השבעתו של אברהם לינקולן ב-4 במרץ וגם חששו זה נתבדה. טקס ההשבעה של הנשיא החדש נתן לסטנטון שביב של תקווה שהמאמצים להגן על פורט סאמטר לא יהיו לשווא ושהתוקפנות הדרומית לא תעמוד בפני כוחו של הצפון. בנאום ההשבעה שלו לא ציין הנשיא לינקולן שהוא ידאג להוצאתה מחוץ לחוק של העבדות בכל רחבי ארצות הברית, אך הוא אמר שהוא לא יתמוך בפרישה בשום צורה שהיא ושכל ניסיון לפרוש מהאיחוד הוא חסר תוקף חוקי. מבחינתו של סטנטון היו מילים אלו ביטוי של אופטימיות זהירה.[48] ב-5 במרץ בחר לינקולן את חברי הקבינט החדש שלו, ובסוף אותו יום סטנטון כבר לא היה התובע הכללי. הוא נשאר בתפקידו לזמן מה כדי לסייע למחליפו, אדוארד בייטס, להתמקם ולקבל ממנו הדרכה.[49]

יועצו של קמרון עריכה

 
סיימון קמרון, קודמו של סטנטון בתפקיד מזכיר המלחמה

ב-21 ביולי חוו הצפון והדרום את ההתנגשות העיקרית הראשונה ביניהם בקרב בול ראן הראשון. אנשי הצפון חשבו שהקרב יסיים את המלחמה וינחיל לקונפדרציה תבוסה מוחלטת. תחת זאת, מרחץ דמים זה הסתיים בנסיגת צבא האיחוד אל וושינגטון. לינקולן ביקש להגדיל את מספר הלוחמים של הצפון לאחר הקרב, ורבים בצפון האמינו שהמלחמה תהייה מפרכת יותר בהשוואה למה שהם ציפו בהתחלה ויותר מ-250,000 איש התגייסו ולרשות הממשלה הפדרלית לא היה מספיק ציוד עבורם. מחלקת המלחמה הודיעה למדינות שהם ירכשו את האספקה בהבטיחה להן שהוצאותיהן יוחזרו. זה הוביל למכירת ציוד לממשלה הפדרלית על ידי המדינות שבדרך כלל היה פגום או חסר ערך במחירים גבוהים מאוד. אף על פי כן, רכשה הממשלה ציוד זה.[50]

עד מהרה הואשם, סיימון קמרון, מזכיר המלחמה בקבינט של לינקולן, בניהול בלתי תקין של ענייני המחלקה והיו שקראו להתפטרותו. קמרון ביקש את עזרתו של סטנטון בייעוץ בסוגיות משפטיות שבין השאר נגעו לענייני הרכש של מחלקת המלחמה.[51] הקריאות להתפטרותו של קמרון הלכו וגברו כאשר הוא הגיב לנאומו המליצי של קולונל ג'ון קוקריין בנובמבר בפני חיילי יחידתו. בנאום זה אמר קוקריין "עלינו לקחת את ידו של העבד, להניח בה רובה מוסקט, ולצוות עליו בשם האל להילחם בשם החירות של המין האנושי".[52] קמרון תמך בדעתו של קוקריין שיש לחמש את העבדים, אך הרעיון לא זכה לתמיכה בקבינט של לינקולן. מזכיר הפנים קיילב סמית' גער בקמרון על תמיכתו בקוקריין.

קמרון כלל את קריאתו לחימוש העבדים בדיווח שהיה אמור להיות מוגש לקונגרס ושנשלח יחד עם פנייתו של לינקולן לבית המחוקקים. את הדוח העביר קמרון לסטנטון שהכניס בו פסקה שבה נדרש חימוש העבדים ביתר תוקף,[53] בציינו שאלו שמרדו נגד הממשלה איבדו את בעלותם על כל סוג של רכוש, כולל עבדים, ושזה "ברור וצודק שהממשלה תחמש את העבדים כאשר זה יהיה נחוץ כמו שימוש באבקת שרפה ובתותחים שיילקחו מהאויב".[54] קמרון מסר את הדוח לנשיא לינקולן והעביר כמה עותקים ממנו לקונגרס ולעיתונות. הנשיא ביקש שהחלקים בדוח שכללו קריאה לחימוש העבדים יושמטו, בעוד שהעיתונות קיבלה את הגרסה שכללה אותם. כאשר המסמך פורסם בעיתונים בשלמותו, נמתחה ביקורת על הנשיא על ידי הרפובליקנים, שטענו שהוא לא נחוש דיו בסוגיית העבדות והיו ממורמרים על כך שהוא ביקש להסיר את הבקשה לחימוש העבדים.[53]

כאשר עוררו מתנגדי העבדות בצפון את המחלוקת, היה לינקולן נחוש בדעתו לפטר את קמרון. קמרון מצדו לא היה מוכן להתפטר עד שיהיה ברור מי יירש אותו בתפקידו ועד שיהיה ברור שהוא יעזוב את תפקידו ללא פגיעה בשמו הטוב. כאשר התפנתה משרת שגריר ארצות הברית ברוסיה, הסכימו לינקולן וקמרון שהוא יקבל את התפקיד לאחר התפטרותו. בנוגע ליורשו של קמרון, הנשיא לינקולן חשב שג'וזף הולט יתאים לתפקיד, אך מזכיר המדינה ויליאם סיוארד רצה שסטנטון יירש את קמרון. סלמון צ'ייס, מזכיר האוצר וידידו של סנטון, הסכים לכך. באותה עת התכונן סטנטון לייסד שותפות עסקית עם סמואל ברלאו בניו יורק, אך וויתר על כך כאשר שמע על מינויו המתוכנן.[55] ב-13 בינואר מינה הנשיא לינקולן את סטנטון כמזכיר המלחמה ומספר ימים לאחר מכן אושר מינויו על ידי הסנאט.

מזכיר המלחמה בממשל לינקולן עריכה

ימיו הראשונים בתפקיד עריכה

 
סטנטון כמזכיר המלחמה

תחת קמרון, זכתה מחלקת המלחמה בכינוי "בית המשוגעים" (lunatic asylum).[56] המחלקה זכתה לכבוד מועט מאנשי הצבא ומפקידי הממשל ובאופן שגרתי הייתה התעלמות מסמכויותיה. הגנרלים של הצבא החזיקו בידיהם את עיקר נטל הסמכות המבצעית בצבא בעוד שהנשיא ומחלקת המלחמה התערבו רק במקרים יוצאים מן הכלל.[57] למחלקת המלחמה היו גם יחסים מתוחים עם הקונגרס, במיוחד עם ג'ון פוקס פוטר, יושב ראש "הוועדה לנאמנות העובדים הפדרליים" של בית הנבחרים, ששאפה לסלק את אוהדי הקונפדרציה במוסדות הממשלה. פוטר דרבן את קמרון לסלק כחמישים עובדים שנחשדו באהדה לקונפדרציה, אך זה לא הקדיש לו שום תשומת לב.[58]

ב-20 בינואר הושבע סטנטון לתפקידו. מיד לאחר מכן הוא פעל לשיקום היחסים בין הקונגרס לבין מחלקת המלחמה. ביומו הראשון לכהונתו הוא קיים פגישה עם פוטר ובאותו יום פוטרו ארבעה עובדים מהמחלקה. היה זה מספר נמוך לאין ערוך מחמישים האנשים שפוטר דרש את פיטוריהם קודם לכן, אך עדיין הוא היה שבע רצון. סטנטון נפגש גם עם הסנאטור בנג'מין וייד ועם הוועדה המשותפת של הקונגרס לניהול המלחמה שהוא עמד בראשה. הוועדה הייתה בעלת ברית חיונית ופורייה מבחינתו של סטנטון. הייתה לה סמכות לזמן עדים, ולפיכך היא הייתה מסוגלת להשיג מידע שסטנטון לא היה מסוגל לקבלו וכך התאפשר סילוקם של עובדים בעייתיים של מחלקת המלחמה. וייד והוועדה שמחו למצוא בעל ברית ברשות המבצעת והם קיימו פגישות עם סטנטון באופן תדיר מכאן והלאה.[59] סטנטון ערך מספר שינויים ארגוניים במחלקת המלחמה. הוא מינה את ג'ון טאקר, שהיה מנהל בחברת הרכבת "פילדלפיה ורידינג" ואת פיטר ה. ווטסון, שותפו בתיק מק'קומריק נגד מאני, למזכיריו האישיים והרחיב את סגל המחלקה ביותר משישים עובדים.[56] יותר מכך, סטנטון פנה לסנאט להשהות את המינויים לתפקידי קצונה בצבא עד שהוא יוכל לבחון יותר מ-1,400 איש שהיו מועמדים לקידום. עד אז, מערכת הקידומים בצבא הייתה מושחתת ואנשים שמצאו חן בעיני הממשל זכו בקידום, ללא קשר לסגולותיהם האישיות. שיטה זו הופסקה על ידי סטנטון.[60]

ב-29 בינואר הורה סטנטון שכל החוזים עם יצרני ציוד עבור הצבא שמחוץ לארצות הברית יבוטלו ויוחלפו בחוזים עם יצרנים מקומיים. הוא גם הורה שלא יחתמו יותר חוזים עם יצרנים מחברות זרות. הוראה זו עוררה חששות בקבינט. הממלכה המאוחדת וצרפת רק חיפשו סיבה להכיר בקונפדרציה ולתמוך בה וההוראה הזאת של סטנטון סללה את הדרך לכך. מזכיר המדינה סיוארד סבר שהוראה זו תגרום ל"סיבוכים ביחסי החוץ". סטנטון התעקש והוראתו נותרה על כנה.

בינתיים, פעל סטנטון ליצור מערכת תחבורה ותקשורת יעילה בכל רחבי הצפון. מאמציו התמקדו במערכת הרכבות ובקווי הטלגרף. הוא פעל בשיתוף פעולה עם וייד לקדם את קבלת הצעת החוק בקונגרס שתגדיר את יכולותיהם של הנשיא ושל הממשל לתפוש בכוח קווי רכבת וטלגרף לצורכיהם. חברות הרכבות בצפון התאימו לצרכיה של הממשלה הפדרלית ברוב המקרים והחוק הופעל במקרים נדירים בלבד.[61] סטנטון גם דאג להבטחת השימוש של הממשלה בטלגרף. הוא העביר את פעילות הטלגרפיה הצבאית ממפקדת הארמייה של מק'קלן למחלקת המלחמה, החלטה שלא הייתה לסבירות רצונו של הגנרל. צעד זה נתן לסטנטון שליטה הדוקה יותר על פעילות התקשורת של הצבא והוא ניצל זאת. הוא כפה על כל נציגי העיתונות לעבוד דרך עוזרו ווטסון, ולעיתונאים בלתי רצויים לא התאפשרה גישה לתכתובות ממשלתיות רשמיות. אם אחד מהעיתונאים הללו פנה לגורם אחר במחלקת המדינה הוא הואשם בריגול.[62]

טרם כניסתו של סטנטון לתפקיד חילק הנשיא לינקולן את האחריות על ביטחון הממשלה כנגד בגידה ומעשים דומים לכמה מחברי הקבינט, בעיקר מזכיר המדינה סיוארד, שכן הוא לא בטח בתובע הכללי בייטס ובמזכיר המלחמה הקודם קמרון. תחת סטנטון, קיבצה מחלקת המלחמה לאחריותה את כל הסמכויות הנוגעות לביטחון הפנים. חלק מרכזי באסטרטגיה של סיוארד לשמירת ביטחון הפנים, היה ביצוע מעצרים שרירותיים וסטנטון המשיך בכך. הדמוקרטים מתחו על כך ביקורת חריפה, אך הנשיא לינקולן קבע שזו אחריותו העיקרית לשמור על טוהר המידות ועל ביטחון הממשלה, ושההמתנה עד שיבוצעו בפועל מעשי בגידה תגרום נזקים.[63] בהוראתו של סטנטון החזיק סיוארד במעצר רק את העצירים שמהם נשקפה הסכנה הברורה ביותר ושחרר את האחרים.[64]

הגנרל המפקד עריכה

בסופו של דבר עייף הנשיא לינקולן מחוסר המעש של הגנרל ג'ורג' מקללן, בעיקר לאחר שהוראתו מ-27 בינואר 1862 לקדם מתקפה כנגד הקונפדרציה בחזית המזרחית הובילה לתגובה צבאית מועטה מצדו של מקללן. ב-11 במרץ שחרר הנשיא את מקללן מתפקידו כגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, הותיר בידיו רק את הפיקוד על ארמיית הפוטומק והחליפו בסטנטון. צעד זה גרם לתהום עמוקה ביחסים בין סטנטון לבין מקללן והוביל את תומכיו של מקללן לנסות לשכנעו לטעון שסטנטון "חטף" את תפקיד הגנרל המפקד ושמזכיר המלחמה צריך להיות כפוף למפקדים הצבאיים.[65] לינקולן התעלם מקריאות אלו והותיר את הסמכויות הצבאיות בידיו ובידי סטנטון.[66]

בינתיים ביצע מקללן הכנות לפעולה הצבאית העיקרית הראשונה בחזית המזרחית, מערכת חצי האי. ב-17 במרץ החלה ארמיית הפוטומק בתנועה אל חצי האי וירג'יניה.[67] הפעולה הראשונה במערכה הייתה ביורקטאון, וירג'יניה. לינקולן רצה שמקללן יתקוף את העיירה באופן מידי, אך סקירתו של מקללן את הביצורים של הקונפדרציה שם אילצה אותו להחליט על הטלת מצור על העיירה.[68] הפוליטיקאים בוושינגטון זעמו על החלטתו של מקללן לדחות את המתקפה. מקללן מצדו ביקש תגבורות לצורך המצור, 11,000 איש מהדיוויזיה של ויליאם פרנקלין מהגיס של אירווין מקדואל. סטנטון רצה שהגיס של מקדואל יישאר כיחידה אחת ויצעד לריצ'מונד, אך מקללן התעקש ובסופו של דבר נעתר לו סטנטון.[69]

המערכה שהוביל מקללן נמשכה כמה חודשים. אף על פי כן, לאחר שהגנרל רוברט אדוארד לי היה למפקד של כוחות צבא הקונפדרציה המקומיים ב-1 ביוני, הוא שיגר סדרה של מתקפות כנגד ארמיית הפוטומק, שבאותה עת הייתה ממוקמת קילומטרים אחדים מבירת הקונפדרציה, ריצ'מונד. בנוסף, סטנטון הורה למקללן להעביר את אחד הגיסות שלו מזרחה לטובת הגנתה של וושינגטון. מקללן והארמייה שלו נדחקו לנסיגה לכוון נקודת הנחיתה של האריסון בווירג'יניה, שם הם הגנו על ספינות התותחים של האיחוד. בוושינגטון, האשים סטנטון את מקללן בתבוסה בפני העיתונות והציבור. ב-3 באפריל השעה סטנטון את מאמצי הגיוס לצבא על סמך התרשמות שגויה שמערכת חצי האי של מקללן תגרום לסיום המלחמה. כאשר נסוג מקללן והאבדות במערכה החלו להיות כבדות, הצורך ביותר ויותר אנשים עלה באופן משמעותי. ב-6 ביולי, כאשר תבוסתו של מקללן בחצי האי הייתה ברורה, חידש סטנטון את מבצעי הגיוס, אך הנזק כבר נעשה. העיתונות, שזעמה על צעדיו הקיצוניים של סטנטון בנוגע לדיווח העיתונאי, שחררה את נחשול הביקורת כלפיו, והוסיפה את הסיפור על כך שהוא היה המכשול היחידי לניצחונו של מקללן.[70]

מתקפות אלו הכאיבו לסטנטון, והוא שקל להתפטר, אך הוא נשאר בתפקידו על פי בקשתו של לינקולן.[71] כשהתגבר הצורך בהגנה יעילה, ביקש לינקולן לתת פקודות לדיוויזיות המפורדות בווירג'יניה. הוא החליט לאחד את הפיקוד של כוחותיהם של הגנרלים אירווין מקדואל, ג'ון פרימונט ונתניאל בנקס לארמיית וירג'יניה, שעליה פיקד מייג'ור גנרל ג'ון פופ.[72] לינקולן עצמו גם השתכנע שצבא הצפון זקוק לרפורמות בדרגות הגבוהות. הוא וסטנטון היו מפקדי צבא האיחוד בפועל ונשאו על כתפיהם יותר מדי, והיה ברור שלינקולן יזקק למפקד מיומן. הוא בחר בהנרי האלק. האלק הגיע לוושינגטון ב-22 ביולי וביום המחרת אושר מינויו לתפקיד הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית.[73]

התרחבות הלחימה עריכה

בימים האחרונים של אוגוסט 1862 הנחיל הגנרל לי לאיחוד את תבוסתו השנייה בצומת מנסס בקרב בול ראן השני. הפעם ניצבו נגדו מייג'ור גנרל פופ וארמיית וירג'יניה. כמה אנשים, כולל מייג'ור גנרל האלק וסטנטון, סברו שלי ישים פעמיו לוושינגטון. תחת זאת פתח לי במערכת מרילנד. המערכה נפתחה ב-4 בספטמבר בקרב מייל היל, והמשיכה בקרב הארפרס פיירי. לינקולן, מבלי להתייעץ עם סטנטון, כנראה בשל ידיעתו שהוא יתנגד, מיזג את ארמיית וירג'יניה של פופ עם ארמיית הפוטומק של מקללן. עם 90,000 איש שעמדו לפקודתו, שיגר מקללן את הארמייה שלו לקרב אנטיאטם, בו הוא נחל הצלחה ודחק את ארמיית וירג'יניה הצפונית בחזרה לווירג'יניה ושם קץ ביעילות למתקפת מרילנד של לי.[74] הצלחתו של מקללן בקרב אנטיאטם עודדה אותו לדרוש שלינקולן והממשלה יחדלו להפריע לתוכניותיו, שהאלק וסטנטון יפוטרו ושהוא ימונה לגנרל המפקד של צבא האיחוד. בינתיים, הוא סירב לפעול באגרסיביות כנגד לי וכנגד ארמיית וירג'יניה הצפונית, שביצעו נסיגה לכוון ריצ'מונד. בקשותיו הבלתי הגיוניות של מקללן המשיכו, כפי שהמשיכה הנרפות שלו, ועד מהרה פקעה סבלנותו של הנשיא כלפיו.[75] ב-5 בנובמבר הוא הדיח אותו מהפיקוד על ארמיית הפוטומק וכמה ימים החליפו מייג'ור גנרל אמברוז ברנסייד.[76] ברנסייד, לבקשתו של האלק, הגיש תוכנית לביצוע הסחה בקלפר ובגורדונסוויל שבווירג'יניה, בעוד שעיקר הכוח כבש את פרדריקסבורג, ואז נע לכוון ריצ'מונד. תגובתו של האלק נשלחה ב-14 בנובמבר: "הנשיא זה עתה נתן את הסכמתו לתוכניתך. הוא סבור שהיא תצליח, אם תנוע במהירות. ואם לא תעשה כן, היא תיכשל".[77] קרב פרדריקסברג שבא אחר כך היה אסון, וארמיית הפוטומק הובסה בקלות.[78]

ב-26 בינואר 1863 החליף מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר את ברנסייד. סטנטון לא גילה עניין רב בהוקר, שבפומבי מתח ביקורת על ממשל לינקולן ובעת שפיקד תחת ברנסייד, היה בלתי צייתן. הוא העדיף את מייג'ור גנרל ויליאם רוסקרנס. לינקולן חלק על דעתו של סטנטון. לינקולן בחר בהוקר בשל המוניטין שיצא לו כלוחם שזכה לאהדה באותה עת יותר מאשר כל גנרל אחר בזירה המזרחית.[79] הוקר הקדיש זמן רב לחיזוק ארמיית הפוטומק, בייחוד בשיפור המוראל שלה. הפעולה הקרבית הראשונה שניהל הוקר מול ארמיית וירג'יניה הצפונית של לי הייתה בקרב צ'נסלורסוויל בראשית מאי 1863. לי שלח את תומאס ג'ונתן ג'קסון להתעמת עם המשמר האחורי של הוקר בפעולת איגוף פזיזה. התמרון של ג'קסון בוצע במיומנות וכתוצאה ממנו נחלה הקונפדרציה ניצחון בקרב שהסתיים ב-6 במאי ובו איבדו את חייהם 17,000 איש.[80]

נסיונותיו של סטנטון להעלות את המוראל לאחר תבוסה זו כשלו עם הגיע הידיעות על ירידת משמעת חדה בארמיית הפוטומק תחת פיקודו של הוקר. אכן, המחנות של הארמייה תוארו כ"שילוב של בר ובית בושת". סטנטון דרש שתאסר הכנסת משקאות חריפים ונשים אל המחנות.[81] בינתיים, שוב התקדם לי צפונה. תמרוניו של לי מרטו עצבים רבים בוושינגטון באמצע יוני, ויותר מכך, כאשר דיווחים מטרידים הגיעו מפקודיו של הוקר, כמו זה של בריגדיר גנרל מרסנה פטריק: "[הוקר] פועל כמו אדם ללא תוכניות והוא אובד עצות לחלוטין, או שאין לו מושג כיצד להתמודד עם האויב או כיצד להגיב על פעולותיו".[82] בהמשך, כמו מקללן, המשיך הוקר להעריך יתר על המידה את סדרי הגודל של כוחותיו של לי וטען שלממשל לינקולן אין אמון מלא בו. ב-27 ביוני התפטר הוקר וסטנטון ולינקולן החליטו להחליפו במייג'ור גנרל ג'ורג' מיד שנכנס לתפקידו ביום המחרת.[83]

ההתנגשות הראשונה בין לי לבין מיד התרחשה בקרב גטיסברג ב-1 ביולי. החדשות על הניצחון ועל הנסיגה רבתי של צבא הקונפדרציה הגיעו ב-4 ביולי. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה הידיעה על ניצחונו של מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט במצור על ויקסבורג. בצפון הייתה אווירה של התרוממות רוח. סטנטון אף נשא נאום נדיר בפני קהל רב בחזית משרדי מחלקת המלחמה.[84] עד מהרה תמו החגיגות, כאשר סירב מיד לשגר מתקפה כנגד לי כאשר ארמיית וירג'יניה הצפונית שלו נתקעה על גדות נהר הפוטומק. ב-14 ביולי, כאשר חצה לי את הנהר ללא הפרעה, היו סטנטון ולינקולן מודאגים.[85] במכתב ששלח לידיד, אישר סטנטון שהוא יעניק את תמיכתו למיד ללא סייג, אך "מאחר שמאז נוצר העולם לא החמיץ אף אדם הזדמנות כה גדולה לשרת את ארצו כפי שהוא איבד את ההזדמנות להכות ביריבו". אף על פי כן, סטנטון ידע שמיד סירב בעצתם של מפקדי הדיוויזיות שלו שדרגותיהם היו גבוהות משלו.[86]

בשעה שהפעילות בזירה המזרחית דעכה, הפעילות בזירה המערבית התחממה. לאחר שני ימי קרב צ'יקמאוגה בסוף ספטמבר, נותר מייג'ור גנרל רוסקרנס, מפקד ארמיית קמברלנד, לכוד בצ'טנוגה, טנסי ומותקף מכל הצדדים על ידי כוחותיו של גנרל ברקסטון בראג מצבא הקונפדרציה. רוסקרנס שלח מברק לוושינגטון: " נתקלנו באסון כבד, בהיקף שטרם הוברר". המצב בצ'טנוגה היה נואש. הצפון היה זקוק לעיירה. על פי העיתונאי צ'ארלס אנדרסון דנה, שהיה עוזרו של סטנטון מאז מרץ 1863,[87] רוסקרנס היה מסוגל להילחם עוד 15–20 ימים בלבד ומבלי שיעמדו לרשותו 20,000 עד 25,000 איש, צ'טנוגה תאבד.[88] סטנטון ארגן את העברתם באמצעות רכבת של אלפי חיילים של צבא האיחוד. לינקולן וסטנטון הסכימו למנות את הגנרל גרנט כמפקד של רוב הכוחות במערב, ולשחרר את רוסקרנס מהפיקוד על ארמיית קמברלנד ולהחליפו במייג'ור גנרל ג'ורג' הנרי תומאס.[89] בסוף נובמבר פרצו גרנט ומייג'ור גנרל ויליאם שרמן את המצור על צ'טנוגה. לוטננט גנרל ג'יימס לונגסטריט מצבא הקונפדרציה ניסה לצור על הארמייה של הגנרל ברנסייד בנוקסוויל, אך שרמן תקף את כוחות הקונפדרציה וגרם להם לסגת.[90]

סוף המלחמה עריכה

גרנט, שהועלה לדרגת לוטננט גנרל וקודם לתפקיד הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, חצה ב-4 במאי 1864 את נהר רפידן. ביום המחרת הוא וצבאותיו של לי התנגשו בקרב השממה. תוצאת הקרב לא הייתה חד משמעית, אך גרנט, שלא כמו קודמיו בתפקיד, סירב לעצור את התקדמותו. "לא תהיה שום נסיגה", הוא אמר לנשיא לינקולן.[91] גרנט נלחם שוב מול לי בקרב בית המשפט של ספוטסילבניה, בו הוא ניצח.[92] כמה ימים לאחר מכן, נלחמו השניים שוב בקרב קולד הרבור, שם שיגר גרנט אין ספור מתקפות בשדה הפתוח וגרם לאויב אבדות כבדות. גרנט המשיך הלאה, והעביר את צבאו לשטח שמדרום לריצ'מונד, ליד פיטרסבורג. כך החל המצור על העיר.[93] "קווים ארוכים של חפירות מקבילות התעקלו דרומה ומזרחה מריצ'מונד ושני הצבאות החלו להתחפר. גרנט תקף את הביצורים של לי ותמיד הקפיד לקיים לחץ מתמיד ובה בעת הביט מזרחה כדי לבחון את הרכבות שהביאו את האספקה של לי.[94]

בבחירות לנשיאות של 1864 נחלו לינקולן וסגנו אנדרו ג'ונסון ניצחון בהתמודדות מול יריביהם הדמוקרטים, ג'ורג' מקללן וג'ורג' פנדלטון. הרפובליקנים נחלו ניצחונות חשובים בקונגרס ובבחירות למושלי המדינות באוהיו, אינדיאנה, קנטקי וניו יורק.[95] לסטנטון היה חלק לא מבוטל בניצחונו של לינקולן. ימים ספורים לפני הבחירות, הוא הורה לחיילים ממדינות המפתח, כמו אילינוי, מדינת הבית של לינקולן, לשוב לבתיהם כדי להצביע. הוא גם עשה שימוש בסמכויותיו במחלקת המלחמה להבטיח שהמצביעים לרפובליקנים לא יוטרדו או יאוימו בקלפיות. ניתן לזקוף את הניצחון הרפובליקני בבחירות לחופשות שהעניק סטנטון לחיילים ולצעדים נוספים שהוא נקט.[96]

ב-3 במרץ 1865, יום לפני השבעתו השנייה של לינקולן, שיגר גרנט מברק לוושינגטון בו הוא הודיע שלי שלח אליו שליחים עם בקשה לשלום. בתחילה אמר לינקולן לגרנט שעליו להגיע לשלום עם מדינות הדרום בכל דרך אפשרית. עם זאת, סטנטון הכריז שזו חובתו של הנשיא לבקש שלום, ואם לא הנשיא הוא חסר ערך וקצת יותר מבובה. זה הוביל לשינוי מידי בטונים מצדו של לינקולן. סטנטון, בדחיפתו של לינקולן, אמר לגרנט "שאל לו לקיים שום היוועדות עם הגנרל לי, למעט למטרת כניעה". בהמשך הוא הודיע שאל לגרנט ל"החליט, לדון או להיוועד בשום שאלה פוליטית. עניינים אלו היו בידיו של הנשיא והם לא יכולים להיות נדונים על ידי שום גוף צבאי". כמה ימים לאחר מכן, ביקר לינקולן את גרנט במפקדת המצור על פיטרסבורג (שעדיין נמשך). כאשר מייג'ור גנרל פיליפ שרידן הצטרף עם הארמייה שלו שהגיעה מעמק שננדואה, היה גרנט מוכן לבצע את המהלך האחרון שלו בדרך לריצ'מונד.[97] ב-1 באפריל 1865 הביס שרידן את כוחותיו של לי בקרב פייב פורקס ואילץ אותו לסגת מפיטרסבורג. סטנטון, שבמשך ימים רבים היה צמוד למכשיר הטלגרף במשרדו, אמר לרעייתו בערב יום המחרת: "פיטרסבורג פונתה וככל הנראה גם ריצ'מונד. הניפי את הדגלים".[98] סטנטון היה מודאג מכך שהנשיא לינקולן, שנשאר בסביבה כדי לצפות בגרנט מתקדם אל ריצ'מונד, היה בסכנת נפילה בשבי והזהיר אותו. לינקולן לא הסכים עמו, אך היה מרוצה מדאגתו של סטנטון. במכתב שהוא שלח אליו כתב לינקולן לסטנטון: "כעת ברור שריצ'מונד בידינו, ואני חושב שאגיע לשם מחר".[98]

ב-3 באפריל הגיעו הידיעות על נפילתה של ריצ'מונד, וגרמו להתרגשות רבתי בכל רחבי הצפון. "החדשות התפשטו במהירות והאנשים זרמו במהירות מהחנויות ומהמשרדים ומילאו את הרחובות. התותחים החלו לרעום, המשרוקיות צפצפו, הצופרים רעמו, הכרכרות אולצו לעמוד וההמון הריע".[99] סטנטון היה מאושר. בהוראתו, הודלקו נרות בחלונות של כל מבני המחלקה שלו, ותזמורות ניגנו את המנון ארצות הברית. בהמשך קושט מטה המחלקה בדגלי ארצות הברית, יחד עם דמות של עיטם לבן-ראש שאחז בטפריו מגילה שעליה נכתב "ריצ'מונד".[99] בלילה בו נפלה ריצ'מונד, נשא סטנטון נאום מאולתר שדמעות בעיניו בפני הקהל שהתאסף מחוץ למשרדי מחלקת המלחמה.

לי וכוחותיו חמקו מריצ'מונד לפני נפילתה.[99] גרנט צעד מערבה כדי לחסום את נסיגתו של לי, בעוד שלינקולן נשאר בריצ'מונד. החדשות על ניצחונותיו של גרנט על צבא הקונפדרציה הנסוג העסיקו את מכשירי הטלגרף בוושינגטון שוב ושוב. צבא האיחוד הפעיל לחץ על חיל המאסף של לי ושבה אלפים מחיילי צבא הקונפדרציה. ב-9 באפריל נכנע לי ובכך תמה המלחמה.[100] ב-13 באפריל השעה סטנטון את גיוס החובה ואת מאמצי הרכש של הצבא.[101]

רצח לינקולן עריכה

 
הנשיא לינקולן על ערש דווי מוקף במשפחתו ובבכירי הממשל
  ערך מורחב – רצח לינקולן

ב-13 באפריל 1865 הזמין לינקולן את סטנטון וגרנט ואת נשותיהם להצטרף אליו לתיאטרון פורד בערב המחרת. לינקולן הזמין את סטנטון לתיאטרון כבר כמה פעמים קודם לכן, הזמנות שנדחו על ידיו. יתר על כן, אף אחת מנשות שני האישים לא הגיעה אלמלא בני הזוג השני היו מגיעים. בני הזוג גרנט תירצו את אי הגעתם בביקור אצל ילדיהם בניו ג'רזי. לבסוף, החליט לינקולן ללכת לתיאטרון יחד עם מייג'ור הנרי רת'בון ועם ארוסתו. סטנטון פרש לביתו באותו לילה לאחר שערך ביקור חולים אצל מזכיר המדינה סיוארד. הוא עלה למשכבו בשעה עשר בערב לערך. זמן קצר לאחר מכן הוא שמע את רעייתו אלן צועקת מן הקומה התחתונה: "מר סיוארד נרצח!". סטנטון מיהר למטה. כאשר שמע שייתכן שגם לינקולן מת, הוא התרגש מאוד. הוא רצה לצאת מביתו מיד והוזהר על ידי מי שבישר לו את החדשות: "אתה לא חייב לצאת... כאשר הגעתי הביתה ראיתי אדם מתחבא מאחורי תיבת עץ, אך הוא נמלט ולא עקבתי אחריו". סטנטון לא הקדיש תשומת לב רבה לאיש. הוא השיג כרכרה ומיהר לביתו של סיוארד.[102]

עם הגעתו לשם, נאמר לסטנטון שמי שנורה היה הנשיא לינקולן. הוא נתן הוראה שכל בתיהם של חברי הקבינט ושל סגן הנשיא יושמו תחת משמר.[103] הוא פילס את דרכו דרך הקהל שנאסף בחזית ביתו של מזכיר המדינה ומצא את סיוארד מחוסר הכרה מטופל על ידי רופא בחדר בקומה השלישית של הבית שהיה מגואל בדם. בנו של סיוארד, פרדריק, נותר משותק מהמתקפה. סטנטון ומזכיר הצי גדעון ולס, שהגיע לביתו של סיוארד כמה דקות קודם לכן, החליטו לגשת לתיאטרון פורד לראות את הנשיא. השניים יצאו למקום בכרכרה, שלוותה בקצין האפסנאות הראשי, גנרל מייגס ודייוויד ק. קרטר, שופט בבית המשפט של מחוז קולומביה.[104]

סטנטון מצא את הנשיא לינקולן בבית פיטרסון הסמוך לתיאטרון פורד. הנשיא שכב על מיטה בתנוחה אלכסונית, בשל קומתו הגבוהה.[104] על פי כמה דיווחים, כאשר הוא ראה את הנשיא הגוסס, החל סטנטון להתייפח. בכל אופן, בספרו "השליט היחיד של לינקולן: חייו של אדווין סטנטון", ציין ויליאם מרוול ש"ההתנתקות הרגשית של סנטון ואופיו השתלטני הפכו אותו לאדם בעל ערך באותו לילה, שכן האחרים שקעו בייסורים". בנג'מין תומאס והרולד היימן ציינו: "כמו בפעמים קודמות, קרבה למוות ערערה אותו, עד לנקודה של חוסר איזון. כעת הוא נראה רגוע, זועף, החלטי וכלפי חוץ בשליטה מוחלטת בעצמו". ב-15 באפריל בשעה 11 בבוקר, לאחר שהנשיא לינקולן מת מפצעיו, הושבע אנדרו ג'ונסון כנשיא ארצות הברית ה-17, כשסטנטון ורוב רובה של האומה האמריקאית, לא ידעו עליו הרבה. בכול אופן, סטנטון, שתכנן לפרוש בתום המלחמה, "היה זה ששלט למעשה בממשלה. הוא היה האחראי על הצבא, ג'ונסון הושבע זה עתה, הוא היה חסר ביטחון והקונגרס היה בפגרה".[105]

סטנטון הורה על גביית עדויות מאלה שראו את הרצח. העדים הצביעו על השחקן ג'ון וילקס בות' כמי שביצע את מעשה הרצח.[106] סטנטון העמיד בכוננות את כל החיילים שהיו בוושינגטון, עוצר הוטל על הבירה, תנועת הרכבות דרומה נחסמה וסירות דיג על נהר הפוטומק לא הורשו להגיע אל החוף.[107] סטנטון גם שלח הוראה לגרנט לשוב לוושיגנטון מניו ג'רזי.

ביום מותו של הנשיא לינקולן הייתה וושינגטון, כפי שאמר העיתונאי ג'ורג' א. טאוזנד, "מלאה בבלשי משטרה". לבקשתו של סטנטון הצטרפו השירות החשאי של ארצות הברית ומשטרת העיר ניו יורק לבלשי מחלקת המלחמה כדי לקחת חלק בחיפוש האינטנסיבי אחר בות' ושותפיו האפשריים.[108] הוא דאג שהסיפון התחתון של המוניטור USS Montauk, שעגנה ליד מספנת הצי של וושינגטון,[109] ישמש להחזקתם של כמה מהקושרים, לואיס פאוול, מייקל או'לוגלן, אדמן ספנגלר, וג'ורג' אצרודט. הקושרים האחרים, למעט בות' עצמו ומרי סוראט, הושמו במשמורת על סיפון ה-USS Saugus. האסירים בשתי הספינות נכבלו בשלשלאות. סטנטון גם הורה על כיסוי ראשיהם בשקים שבהם נוקבו חורים שיאפשרו להם לנשום ולאכול.[110] סוראט הוחזקה בבית הסוהר הישן של וושינגטון. בות', אחרון הקושרים, נורה באסם בווירג'יניה ומת זמן קצר לאחר מכן וגופתו הועלתה על סיפון המונטאק. לאחר שבוצעו בגופתו נתיחה שלאחר המוות וזהותו אושרה מעבר לכל ספק, הוא נטמן ב"קבר סודי, בלתי מסומן ובלתי רשמי", על פי הוראתו של סטנטון. סטנטון היה מודע לכך שבות' יזכה להערצה בדרום והוא היה נחוש בדעתו לא לתת לאף אחד את ההזדמנות לכך.[111] שאר הקושרים הועמדו למשפט וכולם, להוציא שלושה מהם, הוצאו להורג בתליה.[112]

מזכיר המלחמה בממשל ג'ונסון עריכה

שביתת הנשק של שרמן עריכה

 
ויליאם שרמן

בערב 21 באפריל 1865 חיפש לוטננט גנרל ויליאם שרמן את סטנטון במשרדי מחלקת המלחמה ולא מצאו. הוא שלח הודעה בידי שליח לביתו של סטנטון בעניין הדחוף שלשמו הוא פנה אליו.[113] שרמן, שהקים את מפקדת הארמייה שלו בראלי, קרוליינה הצפונית, ניהל משא ומתן לשלום עם מפקד כוחות הקונפדרציה, הגנרל ג'וזף א' ג'ונסטון, בברכתו של מזכיר המדינה של הקונפדרציה, ג'ון ברקינרידג'. לשרמן אושר לנהל את המשא והמתן עם הדרומיים רק בסוגיות צבאיות, כפי שגרנט ניהל משא ומתן עם לי, והוא בהחלט היה מודע לכך, אך בז למגבלות אלו. ההבנה שאליה הגיע שרמן כללה, כמצופה, הפסקה של מעשי האיבה בדרום, אך גם הגדירה שממשלות מדינות הדרום שמרדו בארצות הברית יזכו להכרה מהממשלה הפדרלית מיד לאחר שיישבעו אמונים לארצות הברית. בהמשך, פורט בהבנות שבתי המשפט הפדרליים יושבו למעמדם במדינות המורדות, לצד השבת הזכות על הרכוש וזכות ההצבעה עבור הדרומיים ותוענק חנינה לאנשי הדרום שמרדו בממשלה. העסקה הרחיקה לכת עוד יותר ואפשרה לכוחות הדרום להניח את נשקיהם בידי ממשלות מדינותיהם, כך שלמעשה מדינות הדרום חומשו מחדש. שביתת הנשק של שרמן גם נתנה את הסמכות בידי בית המשפט העליון ליישב חילוקי דעות משפטיים בין הממשלה הפדרלית לבין ממשלות מדינות הדרום, שהיו חילוקי דעות פוליטיים ולא משפטיים, ובכך העניק לבית המשפט סמכות חוקתית שלא הייתה מוקנית לו.[114]

השליח מטעמו של שרמן הגיע לביתו של סטנטון כשנשימתו הייתה קצרה ונכנס בעיצומה של ארוחת הערב. כאשר שמע סטנטון את החדשות, הוא מיהר בהתרגשות רבה אל משרדי מחלקת המלחמה. בשמו של הנשיא הוא שלח לקרוא לכל חברי הקבינט. הקבינט של הנשיא החדש ג'ונסון, בהשתתפות גרנט ופרסטון קינג, יועצו של הנשיא, התאסף בשעה שמונה בערב. מעשיו של שרמן נתקלו בגינוי מפי הנוכחים. הנשיא ג'ונסון הנחה את סטנטון לומר לשרמן שהעסקה שגיבש נדחית וש"יש לחדש את מעשי האיבה לאחר שיוצג אולטימטום שיימסר לקונפדרציה ושיפקע לאחר 48 שעות". גרנט נשלח לראלי מידית כדי ליידע את שרמן על הוראתו של סטנטון ולקבל על עצמו את הפיקוד על הכוחות בדרום.[115]

סטנטון הביא את העניין לידיעת העיתונות. בנוסף לפרסום פרטי העסקה של שרמן, אמר סטנטון ששרמן המרה במכוון הוראות ישירות הן מהנשיא לינקולן המנוח והן מהנשיא החדש ג'ונסון, והוא נתן תשע סיבות לדחיית העסקה. בהמשך האשים סטנטון את שרמן בפזיזות שתאפשר פתיחת נתיב מילוט לג'פרסון דייוויס עם אוצר מטבעות שהוא לכאורה לקח עמו כאשר נמלט מריצ'מונד.[116] האשמה זו התבססה על כך ששרמן העביר את כוחותיו של מייג'ור גנרל ג'ורג' סטונמן מקו הרכבת של גרינסובורו שהייתה המקום אליו נמלטו דייוויס ושאר בכירי הקונפדרציה.[115] מילותיו של סטנטון היו מלאות גינוי. הן הסתכמו בנזיפה בשרמן והוא כמעט האשים אותו בחוסר נאמנות. יותר מכך, שרמן היה אחד הגנרלים המכובדים בארצות הברית ויציאתו בפומבי של סטנטון נגדו סיכנה את מעמדו בממשל.[116]

מבלי להיות מודע לפנייתו של סטנטון לעיתונות, כתב לו שרמן מכתב פייסני, בו הוא כינה את ההסכם שהוא הוביל "שטות", ואמר שאף על פי שהוא עדיין חש שעסקה זו עם ג'ונסטון ועם ברקינרידג' הייתה מבוססת, אין זה תפקידו להתעמת עם החלטות הממונים עליו ושהוא יציית להוראות שיימסרו לו. בינתיים, יצר מייג'ור גנרל הנרי האלק קשר, על פי בקשתו של גרנט, עם כמה מפקודיו של שרמן שעליהם להניע את כוחותיהם אל קרוליינה הצפונית, ללא קשר לדבריו של שרמן. האלק שלח איגרת נוספת לגנרלים של שרמן בה הוא הורה להם לא לציית כלל להוראותיו של שרמן. לאחר הגעתה של הוראה זו, ולאחר שקרא את ההודעה שמסר סטנטון לעיתונות, בערה בו חמתו של שרמן. הוא היה סבור שסטנטון קבע שלא בצדק שהוא בלתי נאמן. "אני רוחש כבוד למשרתו של סטנטון, אך איני יכול לסבול אותו באופן אישי, עד שיחזור בו ממעשיו הקודמים", אמר שרמן לגרנט.[117] אחיו של שרמן, סנאטור ג'ון שרמן, סבר שאחיו ראוי לגינוי על מעשיו, אך עדיין נהג בו בהגינות. שרמן עצמו ומשפחתה רבת העוצמה של רעייתו, משפחת יואינג, טענו שעל סטנטון לחזור בו בפומבי מהצהרותיו, אך הוא סירב לעשות כן.[118]

בסוף מאי נערך מצעד גדול של הארמיות של צבא האיחוד ברחובותיה של וושינגטון. האלק הציע לשרמן להתארח בביתו, אך זה סירב בבוטות. הוא הודיע לגרנט על כך וציין גם שהוא יישמע לפקודות מסטנטון רק אם אלה יאושרו במפורש על ידי הנשיא. בהמשך הצהיר שרמן ש"חרטה או התפייסות הססנית" כבר לא ירצו אותו. מבחינתו של שרמן האפשרות הקבילה היחידה כלפי סטנטון הייתה שהוא יכריז על עצמו כ"מסית פשוט". "אתייחס למר סטנטון בבוז, אלא אם כן יש לך סיבות אחרות, שכן אני רואה את הקריירה הצבאית שלי כבאה לסיומה ואני מפקיד בידיך את הארמייה שלי".[119]

שרמן עמד בהבטחתו. במצעד הגדול הוא הצדיע לנשיא ג'ונסון ולגרנט, אך התעלם מסטנטון כאשר עבר לידו מבלי ללחוץ את ידו, וכל זאת לנוכח פני הקהל. סטנטון לא הגיב מידית. העיתונאי נוח ברוקס כתב ש"פניו של סטנטון, שאף פעם לא היו מלאי הבעה, נותרו ללא ניע". אירוע זה עורר את ההשערות שהוא עומד להתפטר. סטנטון עצמו שקל לפרוש מתפקידו, אך לבקשתו של הנשיא ורבים אחרים, כולל קציני צבא, הוא חזר בו. במאמצי פיוס, קנתה רעייתו של שרמן פרחים למשפחת סטנטון ובילתה זמן מה בביתם, אך שרמן המשיך לשמור לסטנטון טינה.[120]

תקופת השיקום עריכה

  ערך מורחב – תקופת השיקום

המלחמה תמה וסטנטון לקח על עצמו את המשימה המשמעותית של עיצוב מחדש של מבנה הצבא האמריקאי, כך שיתאים לתקופת השלום, כפי שהוכיח את עצמו בעת המלחמה. עד לכאן ארגן סטנטון מחדש את הצבא בשני חלקים. האחד עסק ב"אימונים ובמטלות טקסיות" והשני טיפל באינדיאנים במערב, שהיו נסערים מתוצאות המלחמה. בדרום ניתנה עדיפות לאיחוי הריק שנותר במדינות הדרום לאחר המלחמה.[121] סטנטון הציג את תוכנית הממשל הצבאי שלו, שאושרה על ידי לינקולן לנשיא החדש ג'ונסון: שני מרכזי ממשל צבאי יוקמו בווירג'יניה ובקרוליינה הצפונית, עם מפקדים צבאיים שיאכפו את החוק וישליטו סדר, משימות שהמפקדים הצבאיים שמונו לכך ביצעו במיומנות בשבועות שלאחר תום המלחמה.[122][123][124]

הנשיא ג'ונסון הבטיח לחברי הקבינט שלו בישיבתם הראשונה ב-15 באפריל שהוא יבצע את תוכניותיו של קודמו לשיקום, תוכניות שהנשיא לינקולן המנוח דן בהם עם סטנטון באריכות.[125] ב-29 במאי 1865 אישר ג'ונסון שני מנשרים: באחד הוא מינה את ויליאם וודס הולדן כמושל הזמני של קרוליינה הצפונית ובשני הוא העניק חנינה לכל אלו שהיו מעורבים במרד מדינות הדרום, עם כמה יוצאים מן הכלל, וזאת בתנאי שהם יסכימו להביע נאמנות ולקבל את החוקים והצווים שנגעו לעבדות. ג'ונסון גם הכיר בממשלתו של פרנסיס הריסון פיירפונט בווירג'יניה, וכן בממשלות של ארקנסו, לואיזיאנה וטנסי, שהוקמו על פי "תוכנית עשרת האחוזים" (אנ') של לינקולן. בהמשך הציע ג'ונסון את יישומה של תוכנית זו בכמה מדינות דרומיות נוספות.[126]

בנאום מצב האומה של 1865 טען ג'ונסון, שהיה חבר המפלגה הדמוקרטית, שההוכחה היחידה לנאמנות הנדרשת לכל אחת מהמדינות הייתה אשרור התיקון ה-13. הרפובליקנים בקונגרס חלקו עליו. סנאטור צ'ארלס סאמר וחבר בית הנבחרים תדיאוס סטיבנס סברו שמתן זכות בחירה לשחורים חיוני לביטחונה של האומה ולהמשך שליטתה של המפלגה הרפובליקנית. הרפובליקנים עשו שימוש בהליכים הפרלמנטרים כדי להבטיח שאף אחד מנציגי הדרום, שברובם היו מנהיגי הקונפדרציה לשעבר, לא יקבל מושב בקונגרס, והקימו ועדה משותפת שרוב חבריה היו רפובליקנים ושתחליט בסוגיות השיקום.[127][128]

בנוגע לשיקום, הנשיא והקונגרס היו חלוקים ביניהם עמוקות. ג'ונסון, גם כאשר מדיניות החנינה שלו ספגה ביקורות קשות, המשיך ליישם אותה בעקשנות. בכל אופן, הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס העדיפו את הצעת הממשל הצבאי של סטנטון.[129] התמיכה של הרפובליקנים המתונים בג'ונסון דעכה לאחר המהומות נגד השחורים שהתרחשו ב-1866 בממפיס ובניו אורלינס וגם נראה היה שהאהדה הציבורית כלפי ג'ונסון נחלשה. בבחירות לקונגרס שהתקיימו באותה שנה, נחלו הרפובליקנים ניצחונות סוחפים על יריביהם הדמוקרטים. הן בבית הנבחרים והן בסנאט השיגו הרפובליקנים שני שלישים מהמושבים. עם פרוש השנה החדשה, שקלו כמה מהרפובליקנים לעשות שימוש ברוב שלהם כדי להדיח את ג'ונסון. הם הגישו את הצעת "חוק הקביעות במשרה" (אנ'), שנכתבה בעצה אחת עם סטנטון. הנשיא שקל זמן רב לפטר את סטנטון ולהחליפו בשרמן. על פי החוק המוצע, צעד כזה לא יכול היה להתקיים ללא "העצה והאישור" של הקונגרס, שסביר להניח שלא הייתה ניתנת לצעד כזה כלפי סטנטון, שזכה לתמיכה ולשיתוף פעולה עם הרפובליקנים הרדיקלים. כאשר הגיע החוק לשולחנו של הנשיא הוא הטיל עליו וטו, אך הקונגרס ביטל וטו זה עוד באותו היום.[130]

בזכות ההגנה שהעניק לו החוק, הפכה יריבותו של סטנטון כלפי ג'ונסון לגלויה הרבה יותר. בחודשים הבאים התגבר כעסו של הנשיא יותר ויותר כלפי מזכיר המלחמה שלו. ג'ונסון אמר לגרנט שבכוונתו לפטר את סטנטון ולמנותו במקומו. גרנט התנגד לרעיון. הוא טען לטובתו של סטנטון ושחוק הקביעות במשרה מגן עליו. בהמשך, אמר גרנט, שהחוק יוכח כעקר ושדעת הקהל תופנה כנגד הממשלה. סיוארד, שעדיין רחש כבוד רב לסטנטון, חלק גם הוא על הצורך להדיחו. דבריהם של שני האישים הללו גרמו לג'ונסון להסס. אף על פי כן, הוא קיבל תמיכה ממזכיר הצי וולס ומסלמון צ'ייס, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון. וולס תיאר קודם לכן את סטנטון כ"אנוכי, צבוע, מעמיד פנים ובוגדני", וצ'ייס חדל להיות ידידו של סטנטון מתוך שיקולים פוליטיים.[131] ב-12 באוגוסט 1867 שלח ג'ונסון הודעה לסטנטון בה נאמר שהוא מושעה מתפקידו כמזכיר המלחמה ושעליו להעביר את ניהול המחלקה לידיו של גרנט. בהתאם לחוק הקביעות במשרה הוא גם הודיע על כך באי רצון לסנאט.[132]

משפט ההדחה עריכה

 
אנדרו ג'ונסון
  ערך מורחב – משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון

ב-13 בינואר 1868 הצביע הסנאט באופן גורף על השבתו של סטנטון לתפקידו כמזכיר המלחמה. גרנט, מתוך חששו מהעונש שנקבע בחוק של קנס בן 10,000 דולר וחמש שנות מאסר – ומתוך הסבירות שהוא יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות הבאות לנשיאות – ויתר על מינויו כמזכיר המלחמה באופן מידי. סטנטון שב למחלקת המלחמה מיד לאחר מכן. שובו למשרתו לווה במבול של מסרי ברכה, שבהם הוא זכה לתודות על התנגדותו לג'ונסון. בינתיים הנשיא החל לתור אחר מועמד מוסכם שייקח את המושכות במחלקת המלחמה, אך כעבור שבועות אחדים דומה היה שהוא מקבל את חזרתו של סטנטון לתפקיד. הוא ניסה לצמצם את סמכויותיו של סטנטון ולמדרו מקבלת ההחלטות. בכל אופן, עם יכולתו לחתום על מסמכים כספיים ועם גיבויו של הקונגרס, עדיין הייתה בידיו של סטנטון סמכות רחבה.[133]

ג'ונסון התמקד אך ורק בדרכים להפלתו של סטנטון. "הוא לא היה יכול יותר לשאת את העלבון של הקונגרס שכפה עליו יריב בסביבתו הקרובה... ג'ונסון החל לשקול את הדחתו של סטנטון והחלפתו באדם שהוא יצליח לקבל את אישורו של הסנאט למינויו". ג'ונסון ביקש למנות כמחליפו של סטנטון, את לורנצו תומאס, השליש הראשי של הצבא, שהביע את הסכמתו לכך. ב-21 בפברואר הודיע ג'ונסון לקונגרס שהוא מפטר את סטנטון וממנה במקומו את תומאס כממלא מקום מזכיר המלחמה. סטנטון, בתמיכתם של הסנאטורים הרפובליקנים, סירב לוותר על תפקידו. באותו לילה קיבלו הרפובליקנים בסנאט, מול התנגדותם של הדמוקרטים, החלטה המכריזה על הדחתו של סטנטון כבלתי חוקית. בבית הנבחרים הוגשה הצעה להדחתו של ג'ונסון. ב-24 בפברואר אושרה ההדחה ברוב של 126 תומכים ו-47 מתנגדים.

משפט ההדחה של ג'ונסון החל בסוף מרץ. עם הרוב הרפובליקני בסנאט, נראה לרבים שאישור ההדחה היא עובדה מוגמרת. אף על פי כן, במשך כל התהליך החלו כמה סנטורים להסס בהחלטתם להדיח את הנשיא. בינתיים לא יצא סטנטון מתחומי משרדי מחלקת המלחמה במשך שבועות ורק מדי פעם חמק לביתו. כאשר הוא הבין שהנשיא לא יוציא אותו ממשרדו בכוח, הוא החל לבלות זמנים ממושכים יותר בביתו. סטנטון עקב בעניין רב אחר משפט ההדחה, שהוא היה סמוך ובטוח שהוא יסתיים בהדחתו של הנשיא ושנמשך כמה חודשים. כאשר הגיע זמן ההצבעה תמכו בהדחה 35 סנאטורים והתנגדו לה 19, כאשר היה צורך ברוב מיוחס של 36 תומכים. שאר שלבי ההליך עוכבו לכמה ימים בשל ועידת המפלגה הרפובליקנית. ב-26 במאי, לאחר שג'ונסון זוכה בכל שאר עשרת הסעיפים, הגיש סטנטון את התפטרותו לנשיא.[134]

שנותיו האחרונות עריכה

בחירות 1868 עריכה

לאחר זיכויו של ג'ונסון במשפט ההדחה והתפטרותו של סטנטון, נאחז ממשל ג'ונסון בטענה שאלו שרצו בהדחתו היו אוהדי השחורים, במיוחד סטנטון עצמו. בכל אופן, סטנטון עזב את תפקידו כשהוא נהנה מתמיכה רחבה הן בציבור והן במפלגה הרפובליקנית. עם זאת, במובנים אחרים גורלו שפר עליו פחות. בריאותו החלה להתרופף, תוצאה של עבודתו הקשה במהלך המלחמה ולאחריה, ובנוסף הוא סבל מקשיים פיננסיים. לאחר התפטרותו נותר בידיו חלק קטן ממשכורתו. הוא דחה הצעות מעמיתיו למפלגה להתמודד על מושב בסנאט ותחת זאת בחר לשוב לעיסוקו בעריכת דין.[135]

סטנטון קטע את עיסוקו המשפטי כאשר הוא נקרא לדגל באוגוסט 1868 על ידי רוברט שנק, שהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לאחד המושבים של אוהיו בבית הנבחרים. יריבו של שנק, הדמוקרט קלמנט ולנדיגהאם, היה ידוע בחוגי המפלגה הרפובליקנית כמתנגד למלחמת האזרחים וסטנטון סלד ממנו.[136] בהאמינו שניצחון דמוקרטי בכל דרג יעמיד בסיכון את הישגי המלחמה, יצא סטנטון לסיור באוהיו לתמיכה בשנק, במועמדים רפובליקנים אחרים במדינה ובגרנט, שהיה מועמד המפלגה לנשיאות.[137] בינתיים המשיכה בריאותו של סטנטון להתדרדר. רופאו הזהיר אותו שלא יישא נאומים ארוכים מדי, שכן מחלת האסתמה שהוא סבל ממנה הטרידה אותו יותר ויותר. מחלתו זירזה את שובו לוושינגטון בראשית נובמבר. בריאותו הלקויה התחלפה בהתרגשות כאשר התברר ששנק גבר על ולנדיגהאם ושגרנט נבחר לנשיאות.[138]

החרפת מחלתו עריכה

לאחר הבחירות לקח סטנטון על עצמו תיק משפטי בבית המשפט הפדרלי של פנסילבניה שנגע לאדמות של וירג'יניה המערבית ושהיו מעורבים בו סכומים של מיליוני דולרים בשל מרבצי הפחם של הקרקעות ושפע העצים שבהם. באותה עת מחלתו של סטנטון כבר השפיעה עליו מבחינה חיצונית. מצבו היה כה קשה עד כי המסמכים הקשורים לתיק זה הועברו אליו לביתו. בית המשפט פסק נגד הלקוח שלו, אך סטנטון זכה בערעור לבית המשפט העליון שהורה על החזרת התיק לבית המשפט קמא. בחג המולד של אותה שנה כבר לא היה סטנטון מסוגל לרדת במדרגות ביתו אל קומת הקרקע והמשפחה חגגה בחדרו.[139]

רבים שיערו באותה עת שגרנט, שהתעלם מסטנטון במשך מספר חודשים, יגמול לו על הסיוע שהגיש לו במהלך מסע הבחירות. בכל אופן, סטנטון ציין שאם תוצע לו משרה בממשל גרנט, הוא יידחה את ההצעה. חבר הקונגרס מאוהיו, סמואל שלרברגר, כתב: "[סטנטון] אומר שלא נותר לו זמן רב לחיות ועליו להקדיש את זמנו למשפחתו...".[140] בראשיתה של שנת 1869 עשה סטנטון הכנות למותו. עם זאת, בהגיע האביב השתפר מצבו. כאשר הוא הופיע בישיבת הקונגרס התחדשו הדיבורים על צעד גמול כלשהו של הנשיא גרנט כלפיו. היו שסברו שמצב בריאותו של סטנטון היה מספיק טוב כדי שהוא ימונה כשגריר בלונדון. תחת זאת הציע גרנט לסטנטון את משרת השגריר במקסיקו, הצעה שנדחתה על ידו.[141]

מצבו הבריאותי של סטנטון עלה וירד במשך רוב שנת 1869.[142] במחצית השנייה של השנה החליט סטנטון לנסות לשכנע את הנשיא גרנט למנותו כשופט בבית המשפט העליון לאחר שהגיעה לאוזניו הידיעה על כוונתו של רוברט גרייר לפרוש. סטנטון הפעיל את ידידו הקרוב של גרנט, הבישוף מתיו סימפסון כשליחו לדבר על ליבו של הנשיא על התאמתו לתפקיד.[143] לצד מאמציו של סימפסון, תמכו חברי קונגרס וסנאטורים רבים במועמדותו של סטנטון בעצומה שהם הגישו לגרנט. ב-19 בדצמבר, יום הולדתו ה-55 של סטנטון, אושרה מועמדתו רשמית.[144]

מותו עריכה

 
בול הדואר עם דמותו של סטנטון

בליל 23 בדצמבר התלונן סטנטון על כאבים בראשו, בצווארו ובעמוד השדרה שלו. רופאו, הרופא הראשי של הצבא, ג'וזף ברנס, נקרא אליו. כפי שאירע בלילות רבים לפני כן, גרמה האסתמה ממנה סבל סטנטון לקשיים בנשימתו. ריאותיו וליבו הגיעו למצב של התכווצויות ולצד מיטתו שהו כל העת רעייתו, ילדיו וברנס.[145] מצבו של סטנטון החל להשתפר בחצות עד אשר הוא החל "[להתנשם בכבדות] במאמצים כה רבים עד אשר אחד הנוכחים יצא בבהילות להזעיק את הכומר של הכנסייה האפיסקופלית וזמן קצר לאחר הגיעו איבד סטנטון את הכרתו". בשעה 3 לאחר חצות לערך, בדק ברנס את הדופק ואת הנשימה של סטנטון ולא חש דבר. אדווין סטנטון מת ב-24 בדצמבר 1869, חמישה ימים לאחר יום הולדתו ה-55.[144]

גופתו של סטנטון הונחה בארון מתים שחור בחדרו שבקומה השנייה של ביתו. הנשיא גרנט ביקש שתערך לו הלוויה ממלכתית, אך אלן סטנטון ביקשה שיערך לו טקס הלוויה פשוט ככל האפשר. אף על פי כן, הנשיא הורה שכל המשרדים הציבוריים ייסגרו ושהבניינים הפדרליים ילבשו חזות של אבל. בכמה ערים ראשיות הורדו הדגלים לחצי התורן ומטחי כבוד נורו במתקני צבא ברחבי ארצות הברית.[146] ב-27 בדצמבר נישא ארונו של סטנטון על ידי אנשי חיל התותחנים לחדר האורחים של ביתו. הנשיא גרנט, סגן הנשיא סקיילר קולפקס, חברי הקבינט, כל שופטי בית המשפט העליון, סנאטורים, חברי בית הנבחרים, קציני צבא ופקידי ממשל, השתתפו בטקס ההלוויה. לאחר נשיאת הספד הונח הארון על עגלת תותחים ונגרר על ידי ארבעה סוסים לבית הקברות אוק היל שבוושינגטון במסע הלוויה באורך של קילומטר וחצי.

סטנטון נטמן לצד קבר בנו, ג'יימס הטצ'ינסון סטנטון, שמת בינקותו כמה שנים קודם לכן. ארונו נישא למקום מנוחתו האחרון על ידי חברי קבינט, גנרלים, שופטים וסנאטורים. אחד הפרופסורים שאצלם למד סטנטון בקניון קולג' ניהל את הטקס בבית הקברות ומטח כבוד נורה לסיום הטקס.[147]

הנצחתו עריכה

 
שטר של דולר אחד עם דמותו של סטנטון

סטנטון היה האמריקאי השני שלא היה נשיא שדמותו הופיעה על בול דואר של ארצות הברית. הראשון היה בנג'מין פרנקלין שבול עם דמותו הוצא ב-1847. הבול היחידי עם דמותו של סטנטון הוצא ב-6 במרץ 1871 והיה גם הבול היחידי שהונפק באותה שנה בארצות הברית.[148]

דמותו של סטנטון הופיעה גם על שטרות כסף שהונפקו ב-1890 וב-1891 וכיום שטרות אלו מהווים פריט אספנות נדיר. הם נחשבים על ידי רבים כאחת הדוגמאות הטובות ביותר לחריטה מדויקת על גבי שטרות. השטר בעריך של דולר אחד מדורג במקום ה-83 ברשימת "מאה שטרות הכסף האמריקאים הגדולים ביותר".[149] דמותו הופיעה גם על מעות נייר בעריך של 50 סנט.[150]

בוושינגטון, במרחק של ארבעה רחובות מהקפיטול משתרע פארק סטנטון הקרוי על שמו, בנוסף לפורט סטנטון שבעיר.[151] על שמו נקרא מחוז בנברסקה,[152] שכונה בפיטסבורג והרחוב הראשי שלה.[153]

על שמו קרויים בתי ספר תיכון בג'קסונוויל, פלורידה ובהמונדסוויל, אוהיו ובית ספר יסודי בפילדלפיה. בית ספר יסודי בוושינגטון נקרא על שם בנו.

ב-1862, עוד בחייו, נקרא לכבוד מינויו כמזכיר המלחמה קטר קיטור בשם "E. M. Stanton".[154]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אדווין סטנטון בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Sears, Steven. Chancellorsville: Chapter 1: Revolt of the General Washington Post. 1996.
  2. ^ "The Admission of Ohio as a State". House.gov. United States House of Representatives.
  3. ^ Gorham, George Congdon (1899). Life and Public Services of Edwin M. Stanton. Houghton, Mifflin, p. 6.
  4. ^ "Edwin M. Stanton". Ohio History Central.(הקישור אינו פעיל, 19.12.2023)
  5. ^ Gorham, George Congdon (1899). Life and Public Services of Edwin M. Stanton. Houghton, Mifflin, pp. 6-7.
  6. ^ Gorham, George Congdon (1899). Life and Public Services of Edwin M. Stanton. Houghton, Mifflin, p. 7.
  7. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 6.
  8. ^ Allison, Amy (2009). Edwin Stanton. Infobase Publishing, p. 9.
  9. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 12.
  10. ^ Gorham, George Congdon (1899). Life and Public Services of Edwin M. Stanton. Houghton, Mifflin, pp. 17–18.
  11. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 18.
  12. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 14.
  13. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 19–20.
  14. ^ 1 2 3 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing GroupThomas & Hyman 1962, p. 21.
  15. ^ Gorham, George Congdon (1899). Life and Public Services of Edwin M. Stanton. Houghton, Mifflin, p. 21.
  16. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 23-28.
  17. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 27–29.
  18. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 35.
  19. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 38–45.
  20. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 60–61.
  21. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 62.
  22. ^ "H.R. 297 (32nd): Declaring the Wheeling bridges lawful structures, and for other purposes". GovTrack.
  23. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 63.
  24. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 63–65.
  25. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 68-71.
  26. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 71-72.
  27. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 74.
  28. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 75.
  29. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 76.
  30. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 77.
  31. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 77-78.
  32. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 78.
  33. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 79-80.
  34. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 81.
  35. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 83.
  36. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 84-85.
  37. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 88-89.
  38. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 90-91.
  39. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 93.
  40. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 94.
  41. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 96.
  42. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 97-98.
  43. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 98.
  44. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 100-101.
  45. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 104.
  46. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 110.
  47. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 113.
  48. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 117-118.
  49. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 119.
  50. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 125-126.
  51. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 126.
  52. ^ BEAUFORT AND ABOLITION, New York Illustrated News 11/25/1861
  53. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 134.
  54. ^ Cabinet and Vice Presidents: Simon Cameron (1799-1889), Mr. Lincoln's White House.
  55. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 131.
  56. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 152.
  57. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 143.
  58. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 147.
  59. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 148.
  60. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 164-165.
  61. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 153.
  62. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 155.
  63. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 157.
  64. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 158.
  65. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 182.
  66. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 185.
  67. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 187.
  68. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 188.
  69. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 189.
  70. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 201-202.
  71. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 202.
  72. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 204-205.
  73. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 214.
  74. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 222-223.
  75. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 223-224.
  76. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 224-225.
  77. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 251.
  78. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 253.
  79. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 258.
  80. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 270.
  81. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 271.
  82. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 272.
  83. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 273.
  84. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 274.
  85. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 274-275.
  86. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 275.
  87. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 267.
  88. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 285-286.
  89. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 291.
  90. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 292.
  91. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 300.
  92. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 301.
  93. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 302-303.
  94. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 303.
  95. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 330-331.
  96. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 333-334.
  97. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 350.
  98. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 351.
  99. ^ 1 2 3 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 352.
  100. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 353.
  101. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 356.
  102. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 396.
  103. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 396-397.
  104. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 397.
  105. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 400-401.
  106. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 397-398.
  107. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 398.
  108. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 400.
  109. ^ Steers, Edward (2001). Blood on the Moon: The Assassination of Abraham Lincoln. University Press of Kentucky, p. 209.
  110. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 419.
  111. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 420-421.
  112. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 425-434.
  113. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 405.
  114. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 406.
  115. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 407.
  116. ^ 1 2 Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 408.
  117. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 410-411.
  118. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 412.
  119. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 414-415.
  120. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 416-417.
  121. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 436-438.
  122. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 357-358.
  123. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 438.
  124. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 444-445.
  125. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 402.
  126. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 446-447.
  127. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 452.
  128. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 464.
  129. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 465-466.
  130. ^ "On This Day: April 3, 1886". archive.nytimes.com.
  131. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 548.
  132. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 549-551.
  133. ^ Marvel, William (April 15, 2015). Lincoln's Autocrat: The Life of Edwin Stanton. University of North Carolina Press, pp. 436–438.
  134. ^ Douglas O. Linder, The Impeachment Trial of Andrew Johnson: An Account, Famous Trials.
  135. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 614-615.
  136. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 616-617.
  137. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 619.
  138. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 621.
  139. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 622-623.
  140. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 624.
  141. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 627-628.
  142. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 627-632.
  143. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 634-635.
  144. ^ 1 2 Marvel, William (April 15, 2015). Lincoln's Autocrat: The Life of Edwin Stanton. University of North Carolina Press, p. 462.
  145. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 638.
  146. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, pp. 639-640.
  147. ^ Thomas, Benjamin P.; Hyman, Harold M. (1962). Stanton: Life And Times of Lincoln's Secretary of War. New York: Knopf Doubleday Publishing Group, p. 640.
  148. ^ "Edwin M. Stanton issue of 1871". Smithsonian National Postal Museum.
  149. ^ 1891 Edwin Stanton Civil War Treasury $1 Banknote Design on Modern $1 Bill, Collector's Corner USA.
  150. ^ FOURTH ISSUE 50C CENT FRACTIONAL NOTE CURRENCY EDWIN STANTON XF, www.collectors.com.(הקישור אינו פעיל, 19.12.2023)
  151. ^ Stanton Park at US National Park Service website
  152. ^ Welcome To Stanton County Nebraska, part of the NeGenWeb Project!
  153. ^ BREANNA SMITH, Let's learn from the past: Edwin Stanton, Pittsburgh Post-Gazette, November 19, 2015.
  154. ^ Engine "E.M. Stanton," Alexandria, July 1864 - Getty Images.



אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אדווין_סטנטון&oldid=37802804"