אדולף טייר

מארי-ז'וזף-לואי-אדולף טייר (בצרפתית: Marie-Joseph Louis-Adolphe Thiers;‏ 15 באפריל 1797 – 3 בספטמבר 1877) היה פוליטיקאי, עיתונאי והיסטוריון צרפתי, שהיה פעיל בעיצוב דמותה של צרפת ואף כיהן כראש ממשלה וכנשיא בגלגולים רבים של צרפת בשנים הסוערות שבין 1830 ל-1876.

אדולף טייר
Adolphe Thiers

אדולף טייר, צילום מאת נדאר (1872)
לידה	15 באפריל 1797 מרסיי, צרפת (הרפובליקה הראשונה)
פטירה	3 בספטמבר 1877 (בגיל 80) סן-ז'רמן-אן-לה, צרפת (הרפובליקה השלישית)
שם מלא	מארי-ז'וזף-לואי-אדולף טייר
שם לידה	Marie-Joseph-Louis-Adolphe Thiers
מדינה	צרפת
מקום קבורה	פר לשז
השכלה	התיכון הקיסרי של מרסיי (כיום תיכון טייר) אוניברסיטת אקס-אן-פרובאנס (כיום אוניברסיטת אקס-מרסיי)
מפלגה	מפלגת ההתנגדות (Parti de la Résistance) 1831-1836 אורליאניסט מרכז-ימין, בימי המונרכיה של יולי מפלגת התנועה (Parti du Mouvement) 1836-1848 מפלגת הסדר (Parti de l'Ordre) - ימין, בימי הרפובליקה הצרפתית השנייה 1848-1852 מקורב למפלגה השלישית (Le Tiers Parti) בימי האימפריה הצרפתית השנייה 1870-1852 עצמאי 1870–1873 רפובליקני מתון, מרכז-שמאל 1873–1877 בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית
דת	נצרות קתולית
בת זוג	אליז לבית דון (Dosne)
נשיא צרפת 31 באוגוסט 1871 – 24 במאי 1873 (שנה ו־38 שבועות) → הוא עצמו (ראש השלטון הפועל) פטריס דה מק-מהון ←
ראש השלטון האקזקוטיבי של צרפת (ראש מדינה וראש ממשלה) 17 בפברואר 1871 – 31 באוגוסט 1871 (28 שבועות) סגן ראש השלטון האקזקוטיבי של צרפת (ראש מדינה וראש ממשלה) ז'ול דיפור (סגן ראש הממשלה) → לא ישירות - נפוליאון השלישי לואי-ז'ול טרושי, ראש ממשלת ההגנה הלאומית הוא עצמו - נשיא הרפובליקה ←
ראש ממשלת צרפת ושר החוץ 22 בפברואר 1836 – 6 בספטמבר 1836 (28 שבועות ויומיים) מונרך בתקופה לואי פיליפ → ויקטור, דוכס ברוי הרוזן מתייה מולה ←
ראש ממשלת צרפת ושר החוץ 1 במרץ 1840 – 29 באוקטובר 1840 (34 שבועות ו־5 ימים) מונרך בתקופה לואי פיליפ → ז'אן-דה-דיה סולט, דוכס דלמטיה ז'אן-דה-דיה סולט, דוכס דלמטיה (ראש ממשלה) פרנסואה גיזו (שר החוץ) ←
פרסים והוקרה
צלב גדול של לגיון הכבוד (6 באפריל 1871) קצין גבוה בלגיון הכבוד מפקד בלגיון הכבוד קצין בלגיון הכבוד אביר בלגיון הכבוד עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ראש מסדר לגיון הכבוד Order of the Cross of July אביר במסדר גיזת הזהב מסדר גיזת הזהב
חתימה

בשנים 1836 ו-1840 (בימי המונרכיה של יולי) כיהן כראש ממשלת צרפת, וב-31 באוגוסט 1871 – 24 במאי 1873 כנשיא הנבחר השני בהיסטוריה של צרפת והנשיא הראשון של הרפובליקה הצרפתית השלישית. בשנים 1830–1851 ו-1863–1877 כיהן כחבר בפרלמנט הצרפתי על גלגוליו.

בחייו ופעילותו סימל טייר את דרכן של השכבות המנהיגות בצרפת בחיפוש אחרי סדר ממסדי חדש ויציב אחרי כישלון הרסטורציה של המונרכיה בצרפת בשנת 1830. כאקדמאי מן הפרובינציה, שהיה עורך דין בהכשרתו, ושבלט בצעירותו כעיתונאי ליברלי והיסטוריון של המהפכה הצרפתית, תרם טייר תרומת חשובה למהפכת יולי 1830 שהדיחה סופית את שושלת בורבון ולכינון המונרכיה של יולי היותר ליברלית שבמסגרתה שימש פעמיים כראש ממשלה.

בעת כהונתו בראש הממשלה ב-1840 דאג לסיום בניית שער הניצחון בפריז ולהחזרת שרידיו של נפוליאון הראשון מסנט הלנה לצרפת ודאג להכנות לקראת קבורתו בארמון האנוואליד. באותה שנה, התחוללה עלילת דמשק, טייר תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס מאיר רוטשילד אמר: ”אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?”.

אחרי שתמך בבית אורליאן ומתוך עמדה ליברלית, במונרכיה חוקתית שבה "המלך מולך אך אינו שולט", טייר התרחק מעמדות המלך בתחום מדיניות החוץ (המשבר ב-1840) והתנגד למדיניות הבלתי מתפשרת של גיזו שהביאה לפריצת מהפכת 1848. טייר הצטרף לרפובליקה השנייה וחתר לגישה של שמירת הסדר, שנועדה להכין את החזרה למונרכיה חוקתית. תחילה, תמך בלואי-נפוליאון בונפרטה (בעת כהונתו כנשיא הרפובליקה הצרפתית השנייה ואחר כך בעת ששלט כקיסר נפוליאון השלישי). בהמשך התנגד בחריפות במיוחד להפיכת 2 בדצמבר 1851 ואחריה נעצר וגורש לזמן קצר מצרפת. בשובו היה לאחד ממנהיגי האופוזיציה וב-1864 פנה לקיסר בפרלמנט עם דרישה להשכנת "החירויות ההכרחיות".

בפברואר 1871, אחרי נפילת האימפריה הצרפתית השנייה בעקבות התבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה, שאליה התנגד, הפך טייר לראש השלטון המבצע בממשל הצרפתי החדש (מעין נשיא זמני) ונשא ונתן בנוגע לסיום המלחמה.

במאי 1871 פיקדה ממשלתו על הדיכוי הצבאי של הקומונה הפריזאית שהשתלטה על פריז כחודשיים קודם, ובמהלך קרבות הרחוב בפריז נהרגו אלפי אזרחים.

ב-31 באוגוסט 1871 בגיל 74 נבחר על ידי האספה הלאומית הצרפתית לנשיא הראשון של הרפובליקה השלישית.

הישגו העיקרי כנשיא היה נסיגת החיילים הגרמנים מרוב שטחה של צרפת שנתיים לפני התאריך המתוכנן. בחירתו הסופית במחנה "הרפובליקה השמרנית" גרמה במאי 1873 לאבדן הרוב שהיה לו בפרלמנט מול המחנה המונרכיסטי (והרפובליקנים השמאליים), מה שהביא להתפטרותו ב-24 במאי 1873 ולבחירת פטריס דה מק-מהון המונרכיסט כנשיא הרפובליקה.

כשמת ב-1877 הפכה הלווייתו לאירוע פוליטי. בראש התהלוכה עמדו ראשי התנועה הרפובליקנית, ויקטור הוגו ולאון גמבטה שבסוף חייו היו בני בריתו נגד המונרכיסטים השמרנים.

כהיסטוריון כתב טייר ספר מקיף בעשרה כרכים על ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית שפורסם ב-1823–1827. לדברי ההיסטוריון רוברט טומבס היה זה "מעשה פוליטי אמיץ בימי הרסטורציה הבורבונית... והיווה חלק מההתקוממות האינטלקטאלית של הליברלים נגד מתקפת מהפיכת-הנגד של המלוכנים הקיצוניים". הוא כתב גם היסטוריה ב-20 כרכים של הקונסולט והאימפריה של נפוליאון בונפרטה, ועל סמך כתיבתו הפורה נבחר בגיל צעיר לחבר באקדמיה הצרפתית.

ביוגרפיה

ילדותו וצעירותו

אדולף טייר נולד ב-15 באפריל 1797 במרסיי, בימי שלטון הדירקטורט, כצאצא למשפחה בורגנית. הוא היה בן משותף יחיד, בלי אחים או אחיות, של פייר-לואי-מארי טייר (1759 - 1843) ושל אשתו השנייה, מרי-מדלן לבית אמיק (1852-1774) והוריו התחתנו ב-13 במאי, אחרי לידתו.

האב נטש את משפחתו אחרי 4 חודשי נישואים. הוא הסתבך בפלילים מנעוריו, היה בחייו מסגר, פקיד ארכיון ופקיד גבייה, אסיר פלילי, ובימי המהפכה הצרפתית אסיר פוליטי ולאחר מכן פרקליט ציבורי, ומאוחר יותר סוחר נשק, בעל אחוזות, ופושט רגל. לפייר טייר היו בסך הכל 8 בנים ו-4 בנות מלפחות שלוש מערכות זוגיות, כשאדולף היה למעשה בנו החמישי.

הסב מצד האב, לואי-שארל טייר, נודע כאדם מכובד, עורך דין של הפרלמנט באקס-אן-פרובאנס ואחר כך ארכיבר ראשי ומזכיר כללי של עיריית מרסיי, בעל מספנה ונדל"ן, שירד מנכסיו עקב פיטוריו, הפקעות וכליאה על ידי השלטונות המהפכניים. אשתו של לואי-שארל, סבתו של אדולף, הייתה זו שדאגה לתשלומי מזונות לאמו. מרי-מדלן אמיק, הייתה בעלת שורשים יווניים מצד אמה, מריה סאנטי לומאקה, קרובת משפחה של המשורר אנדרה שנייה.

טייר גדל בילדותו ביישוב בוק-בל-אר במקום שנקרא Plan de Marseille (פלאן דה מרסיי), כיום בשדרת ויולזי בשכונת ויולזי.

אף על פי שלאמו היו אמצעים דלים, קיבל טייר חינוך סולידי הודות לעזרתה כספית של אחת מדודותיו והסנדקית שלו.

בשנת 1806 הצליח להתקבל לתיכון בעיר הולדתו, מרסיי. בנובמבר 1815, שוב בעזרת סיוע מקרובי המשפחה, התחיל לימודי משפטים באוניברסיטת אקס-אן-פרובנאס. בעת הלימודים קשר קשרי ידידות אמיצה שנמשכה כל חייו עם פרנסואה מינייה, לימים עורך דין, היסטוריון ועיתונאי. בשנת 1820 קיבל את ההסמכה כעורך דין. הוא לא התלהב מהמקצוע וגילה כי נמשך יותר לספרות ולכתיבה. בגיל צעיר הקדיש את זמנו הפנוי בעיקר למחקרים היסטוריים.

באקס זכה בפרס אקדמי על נאום שכתב על אודות המרקיז דה וובנארג. שנה קודם לכן, נדחה כשהגיש אותו לראשונה, ככל הנראה עקב השקפותיו הליברליות. לעומת זאת בשנה שלאחר מכן כשהגיש את אותו נאום תחת שם עט - זכה בפרס.

פריז. עיתונאי והיסטוריון

"ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית" מאת טייר, על עשרת כרכיה

בשנת 1821 עבר טייר לפריז והתקבל ככותב מאמרים בעיתון "לה קונסטיטוסיונל" (Le Constitutionnel "החוקתי"). טייר אסף את מאמריו בכמה כרכים. חלקם עסקו בסלון פריז משנת 1822 וברשמי טיולים בהרי הפירנאים. אחד מבעלי עיתון "לה קונסטיטוסיונל", המו"ל יוהאן פרידריך קוטה משטוטגרט העריך מאוד את עבודתו ותיגמל אותו בנדיבות.

הודות לפרסומיו, הלך שמו של טייר לפניו בחוגים הליברליים ואצל הצעירים בפריז. זאת במיוחד הודות לספרו "ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית", שביסס את המוניטין שלו כסופר והיסטוריון ונתן דחיפה לקריירה הפוליטית שלו. שני הכרכים הראשונים יצאו לאור בשנת 1823, שני הכרכים הבאים הופיעו בהמשך השנה, והשניים האחרונים ב-1827. מהספר השלם נמכרו כעשרת אלפי עותקים והוא היה לרב מכר. הספר העריך בחיוב את העקרונות, המנהיגים וההישגים של מהפכת 1789 (לא כך לגבי תקופת הטרור) והוקיע את המונרכיה, את האצולה ואת הכמורה בגלל אי יכולתם לשינוי. הספר תרם בצורה משמעותית לחתירה תחת הלגיטימיות של משטר הבורבוני של שארל העשירי ולרוח מהפכת יולי. הספר יצא נשכר מעיתוי הופעתו - בדיוק כשהתגובה נגד המהפכה התחילה לפנות מקום למגמה חיובית כלפיה. הוא זכה לשבח מצד שאטובריאן, סטנדל וסנט בב ותורגם לאנגלית (1838) ולשפות אחרות, (מאוחר יותר לספרדית) וב-1834 הביא לטייר את בחירתו לאקדמיה הצרפתית.

באנגליה התקבל הספר בקרירות, במידה רבה בגלל הדעות החיוביות על המהפיכה ועל נפוליאון. ההיסטוריון הבריטי תומאס קרלייל, שכתב בעצמו ספר על המהפכה, טען הספר "רחוק ביותר מלהצדיק את המוניטין של מחברו" אם כי הסכים שטייר "הוא אדם נמרץ בהתנהלותו ויודע לספר לך הרבה דברים אם אינך יודע כלום". לדעתו של סיינטסברי, שכתב את הערך על טייר במהדורה מ-1911 של "האנציקלופדיה בריטניקה" ספרו "התאפיין באי-דיוקים קיצוניים, בדעות קדומות שהן מעבר לאי-הגינות אקראית, ובאדישות כמעט מוחלטת לשגיאות גיבוריו בהשוואה להצלחותיהם".

מהפכת יולי 1830

המשטרה מחרימה את מכונות הדפוס של העיתון "נסיונל" של טייר, יולי 1830

בשנת 1824 עלה לכס המלכות של צרפת מלך חדש, שארל העשירי, בעל אמונה עזה בזכותם האלוהית של המלכים ושסבר כי ממשל פרלמנטרי הוא חסר ערך. טייר תכנן קריירה ספרותית, כשבאוגוסט 1829 מתוך רצון להפגין משילות מינה המלך את הנסיך פוליניאק האולטרה-מלוכני, כראש ממשלה. טייר יצא בהתקפות יותר ויותר פרועות נגד הממשלה המלוכנית. במאמר שעורר הדים, הוא כתב:

Le roi n'administre pas, ne gouverne pas, il règne

המלך אינו מנהל, אינו מושל. הוא מולך

וקרא להשכנת מונרכיה חוקתית. אם המלך לא יסכים לכך, הוא הציע פשוט להחליפו, כפי שעשו האנגלים ב-1688. כשהיסס העיתון "Le Constitutionel" לפרסם כמה מהתקפותיו החריפות שלו נגד הממשלה, הקים טייר, יחד עם ארמאן קארל, מיניה, סטנדל ואחרים, את עיתון האופוזיציה החדש "לה נסיונל" ("Le National"), שגליונו הראשון יצא לאור ב-3 בינואר 1830. הממשלה הגיבה בתביעה נגד העיתון בבית המשפט, באשמת חילול שם המלך והמשפחה המלכותית, והשופטים קנסו את טייר בשלושת אלפים פרנק. הסופר למרטין היה עם טייר באותו זמן וכתב תיאור ריאליסטי של תגובתו לאירוע:

הוא זה שפתח בדיבור, הוא שדיבר האחרון; בקושי הקשיב לתשובות, אך דיבר כל כך במדויק, באומץ, משופע ברעיונות, שהדבר פיצה על שטף דיבורו. כאילו רוחו ולבו עצמם היו אלה שדיברו... היה באופיו מספיק אבק שריפה כדי לפוצץ שש ממשלות.

ב-19 במרץ 1830 חימם המלך את האווירה כשהזהיר את חברי הפרלמנט שאם ינסו להכשיל אותו בדרכו הוא "ימצא את הכוח לגבור עליהם מתוך נחישות לשמור על השלום הציבורי, מתוך אמונה מלאה בצרפתים והאהבה שגם הם הפגינו כלפי מלכם". המלך ארגן מסע צבאי מעבר לים לכיבוש אלג'יריה, שהוא היה בטוח שיעלה את הפופולריות שלו מבית, וקרא גם לעריכת בחירות חדשות, בהן היה משוכנע כי ינצח. דגל צרפת הונף מעל אלג'יר ב-5 ביולי 1830 והבחירות החדשות התקיימו ב-13-19 ביולי.

בסופו של דבר נתגלו הבחירות כאסון עבור המלך: האופוזיציה זכתה ב-270 מושבים, לעומת 145 תומכים של המלך. חברי האופוזיציה היו ברובם דווקא לא היו רפובליקנים, אלא חסידי המונרכיה החוקתית. המלך הגיב ב-25 ביולי על ידי צווים חדשים שפיזרו את בית הנבחרים, שינו את חוקי הבחירות והטילו מגבלות על העיתונות. מכיוון שהיה בטוח בפופולריות שלו, לא העמיד את הצבא במצב היכון ולא שלח חיילים על מנת לשמור על הסדר.

טייר הגיב מיד ובכוח. בעמוד הראשון של עיתונו "לה נסיונל" הכריז: המשטר החוקי נגמר; שלב הכוח מתחיל; במצב שאנחנו עומדים בו, הציות מפסיק להיות חובה". הוא שכנע את המו"לים של שאר העיתונים הליברליים החשובים לפרסם הצהרה משותפת של האופוזיציה, שפורסמה בבוקר ה-27 ביולי. מאוחר יותר באותו בוקר, הפרפקט של המשטרה הגיע לבניין המערכת של "לה נסיונל" עם צו לסגירת העיתון, החרים חלקי מפתח של מכונות הדפוס ונעל את הבניין. עם עזיבתו של הפרפקט את המקום, אותם הפועלים שנעלו את הבניין ושנטרלו את מכונות, פתחו אותו מחדש והפעילו מחדש את הדפוס.

הפגנות אנטי-מלוכניות פרצו במקומות רבים בפריז. טייר ובני בריתו עזבו לזמן קצר את פריז כדי למנוע את מעצרם, אולם במהרה שבו לבירה. טייר שם לב שהמפגינים נגד המלוכה תקפו חנויות שהיו בהן סימנים שהן בחסות שארל העשירי, אבל דילגו על אלו שבחסות בן דודו של המלך, לואי-פיליפ, דוכס אורליאן, שמשפחתו אהדה את המהפכה הצרפתית. מבלי להתייעץ עם לואי-פיליפ, אותו לא פגש מעולם, שלח טייר מודעות מודפסות שנתלו בכל רחבי פריז, שבהן הצהיר כי הדוכס אורליאן הוא ידיד העם ושעליו לעלות על כס המלכות.

יחד עם הצייר ארי שפר שהיה ידיד של לואי-פיליפ, רכב טייר אל ארמון הדוכס בנאי, אך בינתיים הדוכס יצא משם כדי להסתתר בטירה אחרת ברנסי. אז דיבר טייר אל לבן של רעיית הדוכס, מארי-אמלי, ושל גיסתו, מאדאם אדאילד. טייר הסביר כי רצויה מונרכיה ייצוגית ושושלת חדשה, ואמר שידוע שלואי-פיליפ אינו שאפתן ואינו מעוניין בכתר. טייר נקט בדרך שמרנית ומתונה שתאפיין אותו גם להבא: הוא לא רצה ברפובליקה, שהייתה קשורה בצרפת למהפכנות וקיצוניות; הוא ביקש להושיב על כס המלוכה אדם ממוצא מלכותי, שבד בבד יקבל את הסייגים שיושתו על שלטונו ואת העובדה שהשרים אחראים בפני הפרלמנט, ולא בפניו. במשטר החדש יהיה איזון בין נהטיות הסותרות שקרעו את צרפת מזה זמן רב.

הדוכס אורליאן מגיע לבניין העירייה

מאדאם אדלאיד הסכימה להעביר את ההצעות לידי הדוכס. לואי-פיליפ שב לנאי בשעה 10 בבוקר ולמד מה קרה מפי אשתו. הוא ענד סרט בצבעי הטריקולור, סמל האופוזיציה, ושם פעמיו על סוסו אל פאלה רויאל, שבו המתינו לו טייר, המרקיז דה לפאייט וז'אק לאפיט. ביחד שכנעו את הדוכס לעלות על כס המלכות ודנו באיזו דרך לארגן את המהפך. באותו אחר צהריים, הם נסעו לבית העירייה. לואי פיליפ, עטוף בדגל הטריקולור, שייצג את המהפכה, הוצג שם בפני ההמון הנלהב, על ידי לפאייט. המלך שארל העשירי ויתר על מינוי הממשלה החדשה והציע לפתוח במשא ומתן אך היה זה מאוחר מדי. הוא ובנו נאלצו לעזוב את ארמון סן-קלו ואחר כך את צרפת ויצאו לגלות באנגליה.

חבר פרלמנט ושר בממשלה בשנים 1830–1836

אדולף טייר בשנות ה-1830

אחרי הרכבת הממשלה החדשה, טייר, שהיה חסר ניסיון ממשלתי, התמנה לתפקיד זוטר, של תת-מזכיר מדיני במשרד האוצר, בממשלתו של ז'אק לאפיט. עם זאת קיבל את אות לגיון הכבוד ואת המעמד של ויועץ ממלכתי, עם שכר נאה לצידו. טייר מיקם את עצמו בין התומכים הרדיקליים של בית המלוכה החדש, באופוזיציה למפלגתם של פרנסואה גיזו ושל הדוכס ויקטור דה ברוי. הוא ידע שכדי לרכוש השפעה ועצמאות יכול להספיק לו מושב בבית הנבחרים ולא בהכרח תפקיד בממשלה. כדי להיות זכאי להיבחר היה צריך שברשותו יהיו נכסים שימוסו בלפחות אלף פרנקים לשנה. ידידתו הקרובה, מאדאם דון, ביקשה מבעלה, איש עסקים אמיד, לסדר לטייר הלוואה בשווי מאה אלף פרנק על מנת שיוכל לקנות לעצמו מגרש ולבנות בו בית באזור הנדל"ן שהתפתח באותם הימים בכיכר סן ז'ורז'. בתמורה קיבל דון תפקיד של גובה כללי בעיר ברסט. משהתפנה מושב בפרלמנט מטעם אקס-אן-פרובאנס, רץ טייר בבחירות ב-21 באוקטובר 1830 והצליח להיבחר. כך החלה הקריירה הפוליטית שלו, כעשור אחרי הגעתו לפריז.

חודש אחרי בחירתו הוא נשא נאום ראשון בבית הנבחרים על המצב הכלכלי של המדינה. לא היה לו ניסיון כנואם ועמדו בפניו מכשולים כמו קומתו הנמוכה שאפשרה בקושי לצופים להבחין בראשו מעל הבמה, וכן מבטאו הפרובנסלי הכבד, שגרם לפריזאים לחייך. הנאום, המוכן בקפידה, התקבל בסוף בשתיקה, אם כי תוכנו היה מקובל על רבים. טייר עמל קשות בהמשך על מנת לשפר את סגנון דיבורו ולבסוף הפך לנואם יעיל ביותר.

הממשלה החדשה נתקלה בקשיים רבים. בתוכה התעמתו שתי מפלגות בלתי רשמיות: זו שכונתה "מפלגת התנועה" אליה השתייך טייר, ושהציעה את המספר המרבי של רפורמות, והפלג השמרני - "מפלגת הסדר", שהעדיפה להימנע מזעזועים. המלך לואי-פיליפ מינה כראש ממשלה את ז'אק לאפיט, חסיד הרפורמות, מתוך צפייה שייכשל ויוחלף, מה שאכן קרה. כעבור ארבעה חדשים של אנדרלמוסיה, פיטר המלך את לאפיט ומינה במקומו את קזימיר פייר פרייה, שתמך בסדר. טייר הוצא מהממשלה ונשאר רק במעמד של חבר בית הנבחרים, ללא משכורת.

הלווייתו ביוני 1832 של הגנרל האופוזיציונר למארק, אותו הנציח מאוחר יותר ויקטור הוגו ברומן שלו "עלובי החיים", הידרדרה למרד של יוני נגד המלוכה, כשבריקדות הועלו בשכונת סן מרי.

אחרי דיכוי המרד התמנה טייר שוב לחבר בממשלה, הפעם כשר הפנים. הוא סייע בדיכוי מרד מזוין ודונקישוטי של הלגיטימיסטים בראשות הדוכסית ברי, שביקש להחזיר את בית בורבון לשלטון. הדוכסית הסתתרה בעיר נאנט בחדר סודי מאחורי קמין. ב-1833 הצהיר טייר שאינו רוצה להיות ה"ז'וזף פושה" של המשטר ועבר להיות שר המסחר והבינוי הציבורי. כחבר בפרלמנט הוא התנגד להצעה להטיל מס הכנסה על העשירים, בטענה שזה רעיון יעקוביני מימי המהפכה הצרפתית. עמדה זו הביאה לו את אהדת אנשי העסקים. ב-9 ביולי 1833 באמצעות "חוק טייר" על העבודות הציבוריות הגדולות עשה טייר צעד ראשון בשיקום רשת הדרכים של צרפת בשנת 1833 הגיש את מועמדותו למושב פנוי באקדמיה הצרפתית, תוך הסתמכות על ספר ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית שכתב בעשרה כרכים ועל ספרים נוספים שכתב בנושאי משפטים והפיננסים הציבוריים, וכן על המונרכיה בשנת 1830 ועל קונגרס ורונה. הוא נבחר בסיבוב ההצבעה הראשון, עם 25 קולות בעד. כך, בגיל 36, היה טייר חבר האקדמיה הצרפתית השני בצעירותו בין הנבחרים במוסד זה במאה ה-19. ביולי 1833 חנך טייר סמל חדש לעיר פריז, העמוד בכיכר ונדום. אחרי 1833 מצאה הקריירה שלו חיזוק בנישואיו עם בתה של מאדאם דון, מה שאפשר לו להחזיר לחמיו את ההלוואה של מאה אלף פרנק ולהשיג ביטחון כלכלי. מצד שני נישואיו גרמו לו לצרות בקשרים עם האריסטוקרטיה הפריזאית שסירבה לקבל את אשתו, שלא הייתה בת אצולה.

בשנים 1834–1836 שב טייר למשרד הפנים ובתוקף התפקיד נאלץ להתמודד עם תנועת המחאה של הפועלים שהתעצמה ברחובות הערים הגדולות של צרפת. ב-9 באפריל 1834 פרץ מרד פועלים בליון בעקבות הפחתות שכר. בעימותים עם כוחות הסדר נהרגו 170 פועלים ו-130 שוטרים וחיילים. כעבור זמן קצר נערמו בריקדות ברובע המארה בפריז. גויסו כוחות צבא ונגד הבריקדות נשלחו 40,000 חיילים. ברחוב טרנסנונן נורה חייל מתוך אחד הבתים, החיילים תקפו את הבניין והרגו 12 דיירים. "הטבח ברחוב טרנסנונן" הפך לסוגיה כואבת, ומשך האשמות כבדות נגד טייר מצד הרפובליקנים והסוציאליסטים.

טייר הקדיש מזמנו גם לשיפור פניה של פריז. הוא הורה לפנות את השטח מלפני הקולונדה המזרחית של הלובר, כך שהמבקרים יוכלו ליהנות יותר מהמראה סביבם, ויזם את שיפוץ גלריית אפולו, ששימשה לאחד מאתרי התערוכות המפורסמים בעיר. הוא הזמין תבליטים בשביל שער הניצחון והזמין מאז'ן דלקרואה ציורי קיר בספריית הסנאט ופרסקאות על קירות כנסיית סן סולפיס, חרף התנגדות המלך לואי פיליפ שלא העריך את אומנותו של דלקרואה.

ראש ממשלה בשנת 1836

בינואר 1836 איבדה הממשלה הבלתי פופולרית של דוכס ברויי את הרוב בבית הנבחרים והמלך חיפש ראש ממשלה חדש. כפי שעשה ב-1830 הוא בחר באדם שהיה בטוח שייכשל מהר בתפקידו: אדולף טייר. בקשר לטייר אמר לואי-פיליפ לוויקטור הוגו: יש לו אופי, אבל הוא מקולקל על ידי המנטליות של "נובוריש"; הוא חשף את עצמו כאחד שאינו יודע שובע". לואי-פיליפ ציטט את דעתו של טלראן עליו: אין לך מה לעשות עם טייר, אם כי הוא יכול להיות כלי מצוין. באנשים כמוהו אתה יכול להשתמש רק אם תשביע את רצונותיו, אולם הוא לעולם אינו יודע שובע. חבל שאינך יכול להפוך אותו לקרדינל".

טייר הסכים לקבל על עצמו את התפקיד והרכיב ממשלה, שבה שמר לעצמו גם את תיק החוץ. הוא הסביר בבית הנבחרים: "על ארצנו רובצות הסכנות הגדולות ביותר ועלינו להיאבק בחוסר הסדר בכל כוחנו. כדי לחסוך מאיתנו מהפכה עלינו לשמור עליה ממעשים בלתי מחושבים. כשמעשים כאלה מתרחשים ברחובותינו או כשמשתמשים לרעה במוסדות, אשתדל אני, באמצעות הכוח והחוקים, למנוע זאת". טייר השיג בבית הנבחרים רוב של 251 קולות מול 99. ממשלתו החדשה יזמה בניית מסילת רכבת ראשונה בצרפת, בין פריז לסן ז'רמן (אותה תיאר בשיחות פרטיות כ"צעצוע לפריזאים") וסגרה את מפעל ההגרלות הלאומי מטעמי מוסר.

אלא שהיחסים בינו למלך נעשו יותר ויותר מתוחים. המלך חסם את מרבית יוזמותיו הדיפלומטיות של טייר והנהיג בעצמו את מדיניות החוץ. טייר הציע לו לחקות את הדגם הבריטי ולאפשר לראש הממשלה לנהל את כל העניינים הדיפלומטיים והצבאיים. אולם לואי-פיליפ סירב, וטען שצרפת אינה אנגליה ושהוא ראש הדיפלומטיה וגם ראש הצבא. טייר הרגיש שאין לו ברירה אלא להתפטר, ועשה זאת ב-29 באוגוסט 1836. את מקומו תפס לואי-מטייה מולה, שהיה שמרן ומלוכני בדעותיו.

באופוזיציה, ושוב ראש ממשלה בשנים 1837–1840

המלך לואי-פיליפ בשנת 1842

החזרת גופתו של נפוליאון מסנט הלן, 15 בדצמבר 1840:מרכבת הלווייה פונה אל בניין ה"אינווליד" בפריז. תמונה מאת אדולף ז'אן-בטיסטי באיו

ישיבה של בית הנבחרים הצרפתי, 1843

אחרי פרישתו מהממשלה נסע טייר לאיטליה. הוא ביקר קודם ברומא, אצל חברו אנגר שכיהן כמנהל של וילה מדיצ'י. אחר כך נסע לפירנצה, ממנה התפעל עמוקות והחליט לכתוב את תולדותיה. הוא שכר וילה על גדת אגם קומו והתחיל לאסוף תעודות בשביל מחקרו. הוא נסע לאיטליה פעמיים נוספות בשנת 1837, והמשיך לבקר בארכיונים.

בינתיים הפופולריות של המלך לואי פיליפ הלכה וירדה. המלך שרד שלושה ניסיונות התנקשות, ובבחירות ב-4 בנובמבר 1838 עלה כוחו של מחנה המרכז-שמאל.

טייר חזר לבית הנבחרים בינואר 1839, שם הוקיע בשורה של נאומים את הממשלה המלוכנית בראשותו של מולה. הממשלה ראתה עצמה מותקפת מכל הצדדים - מן הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני והמרכז. מולה נאלץ להתפטר וקרא לבחירות חדשות שהתקיימו ב-2 במרץ 1839. האופוזיציה עלתה לשלטון אבל התקשתה להרכיב קואליציה בגלל הבדלי דעות בין הסיעות השונות. במשך שלושה חדשים צרפת נותרה ללא ממשלה. ראשי הרדיקלים, ברבס ובלאנקי, ראו בכך הזדמנות למהפכה אלימה. הם הצליחו לכבוש את ארמון המשפט ("פאלה דה ז'וסטיס") ואת בית העירייה ("אוטל דה ויל"). אך הצבא הגיב מיידית וברבס ובלאנקי נעצרו ונידונו למאסר עולם בבית הסוהר שבמון-סן-מישל.

טייר מצא הזדמנות לרוץ לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים אך הפסיד בתוצאה של 206 ל-213. המלך, שבתקופה זו שנא אותו התבדח בסיפוק באומרו "לטייר כוח של אבטיח המכה באבן", אבל לאמיתו של דבר נהנה טייר מתמיכה חזקה בבית הנבחרים. במנותו את טייר לראש ממשלה, אמר לו המלך: "עליי להיכנע לך ואני משלים עם חרפתי. כפו אותך עליי. אתה תשליך את ילדי לרחובות. אולם אני מלך חוקתי ואין לי ברירה אלא לסבול זאת."

כראש ממשלה שמר טייר לעצמו גם הפעם את תפקיד שר החוץ. הצלחתו העיקרית היייתה כשהשיג את הסכמת בריטניה להחזרת עצמותיו של נפוליאון מן האי סנט הלנה. הדבר היה קרוב לליבו מפני שזה עתה התחיל לכתוב את ההיסטוריה של הקונסולט ושל האימפריה ב-20 כרכים. במקום לפנות באופן רשמי הוא העדיף לכתוב לידיד אישי אנגלי, הלורד קלרנדון, שהיה שר בממשלה הבריטית, באלו המילים: "להחזיק בשבי גופה אינו יאה לכם וראוי מצד ממשלה כמו שלכם. החזרת השרידים היא סגירת מעגל על חמישים השנה שעברו, ותחתום את פיוסינו ואת בריתנו ההדוקה". ראש הממשלה הבריטי, הלורד פלמרסטון, שקל את העניין והסכים להיענות לבקשה. העברת הגופה נתקלה בהתנגדותם של כמה מחברי הפרלמנט הצרפתי, כולל למרטין שחששו מהתעוררות הרגשות הרפובליקניים, אולם התקבלה בקורת רוח על ידי העם. אוניית מלחמה נשלחה לסנט הלנה וטייר שקד על פרטי עיצוב הקבר ועל תכנון המצעד שהנועד להוביל את הגופה אל הקבר שנבנה בתוך האינווליד. האירוע הוכתר בהצלחה אדירה ומשך מבקרים לפריז. אולם הוא התרחש כשטייר כבר היה מחוץ לממשלה.

ב-5 באוגוסט, בעוד גופתו של נפוליאון הייתה בדרך מסנט הלן לפריז, אחיינו של הקיסר, הנסיך לואי-נפוליאון, נחת בבולון עם קומץ חיילים, וניסה להצית התקוממות בשורות הצבא על מנת להפיל את לואי-פיליפ. החיילים בבולון סירבו להיענות לקריאתו. לואי-נפוליאון נעצר, נלקח לקונסיירז'רי בפריז ונשפט. הוא נידון למאסר עולם ונשלח לרצות את עונשו במבצר אם.

שנת 1840 הביאה למשבר פוליטי בין צרפת, רוסיה ובריטניה בגלל תמיכת צרפת במוחמד עלי, שליט מצרים בעימות עם האימפריה העות'מאנית בסוריה ובלבנון . מוחמד עלי היה בן ברית ותיק של צרפת. היה זה הוא שהעניק לצרפת בשנת 1829 את האובליסק מלוקסור העומד עד היום בכיכר הקונקורד בפריז. לורד פלמרסטון היה משוכנע שצרפת לא תילחם, והוא שלח את חיל הים הבריטי להפגיז את ביירות ולאיים על מצרים. הממשלה הצרפתית הייתה חלוקה בדעותיה. היו חששות כי צרפת איננה מוכנה למלחמה, כשהצבא הצרפתי כבר נלחם במערכה יקרה למען כיבוש צבאי של אלג'יריה. המלך הבהיר לטייר כי הוא רוצה שלום. טייר ביקש להתפטר אך המלך דחה את התפטרותו, בטענה שרצוי שהבריטים יאמינו כי צרפת תיאבק. טייר שלח לבריטניה איגרת שבו הזהיר כי אולטימטום בריטי למצרים עלול להפר את המאזן הגלובלי של הכוחות. הוא ציווה על בניית טבעת חדשה של ביצורים מסביב לפריז (les fortifs). בסופו של דבר נמנע פלמרסטון מלתקוף את מצרים והמשבר הסתיים בנסיגת מצרים מסוריה ובתמורה הכרת המעצמות בשלטונו של מוחמד עלי וצאצאיו. הביצורים שהוזמנו על ידי טייר בעת המשבר נבנו עד 1843 ונודעו בפי העם כ"חומה של טייר" שלימים קבעה את גבולות העיר. היא הגבילה גישה חופשית מפריז לסביבה הכפרית אך המלך הסכים למיזמי הבנייה מסוג זה בנימוק שסיפק תעסוקה לעם.

מפת פריז מ-1911 שבה נראית חגורת הביצורים של טייר מסביב לעיר

בתום המשבר המשיכו המתחים בין המלך לטייר. טייר הכין טיוטה של הנאום השנתי של המלך בפני בית הנבחרים והכניס בו את השורה: "צרפת מחויבת לשלום, אך אינה מבקשת להשיג את השלום במחיר שאינו ראוי לאומה ולמלך שלה" ו"לא תקריב את עצמאותה הקדושה ואת כבודה הלאומי שהוענק לה על ידי המהפכה הצרפתית". לואי-פיליפ מחק שורה זו מנאומו, בחושבה לפרובוקטיבית מדי כלפי שאר שליטי אירופה. טייר הגיש מיד את התפטרותו, והפעם היא התקבלה. כעבור חודש, הוא קם בפרלמנט כדי להוקיע את מדיניות החוץ של המלך, בהצהירו כי צרפת איבדה את השפעתה במזרח התיכון וחובה הייתה מצדה להגן על מצרים נגד בריטניה ועל טורקיה נגד רוסיה.

שוב על ספסלי האופוזיציה

עם עזיבתו את הממשלה, חזר טייר לכתיבת ספרו "ההיסטוריה של הקונסולט ושל האימפריה", שהכרך הראשון שלו פורסם ב-1845. הספר זכה בהצלחה גדולה ונמכר תוך שבועות אחדים ב-22,000 עותקים. שאטובריאן גינה את הספר וקרא לו "פרסומת נתעבת לבונפרטה, ערוכה בסגנון עיתונאי". הספר תרם, שלא מרצון המחבר, להעלאת יוקרתו של אחיינו של נפוליאון ואויבו של טייר לימים, לואי-נפוליאון. בדצמבר 1840 עזר טייר להבטיח את בחירתו של ויקטור הוגו לאקדמיה הצרפתית, חרף התנהגותם של החברים השמרנים יותר. הוגו נבחר בסיבוב ההצבעות החמישי, בהפרש של קול אחד. אחרי בחירתו, הוגו שלח לטייר העתק של שיר חדש שכתב על נפוליאון ובהקדשתו הצהיר שטייר הוא "אדם שהוא מכבד ואוהב". "רוחך היא בין אלו שכבשו את רוחי עצמי. ניתן להרגיש שלפני שנכנסת לעולם הסוגיות הגדולות, עברת דרך עולם הרעיונות הגדולים. תקבל את אהדתי המלאה, הכבוד הרב והערצתי העזה".

בשנים 1840–1844 נסע טייר ברחבי אירופה, ביקר באתרי הקרבות של נפוליאון - בהולנד, בשווייץ, בגרמניה ובספרד, וגבה עדויות מאנשים שנכחו בהם. בינתיים, ב-1846, התמנה יריבו הפוליטי העיקרי, גיזו, מנהיג המחנה הימני בבית הנבחרים, לראש הממשלה. הוא פיזר את הפרלמנט וארגן בחירות ביולי 1846. מפלגתו של גיזו זכתה בניצחון דחוק, עם 266 מושבים מתוך 449. עם זאת, אות מבשר רעות, עשרה מתוך 12 הנציגים של פריז היו באופוזיציה. באותו זמן, המלך, שהפופולריות שלו הלכה ודעכה, הוכה גם בטרגדיה אישית בעלת השלכות פוליטיות: בנו, יורש העצר פרדיננד פיליפ, דוכס אורליאן, נהרג בתאונה והיורש החדש, נכדו של המלך, היה רק ילד.

ההתנגדות ללואי-פיליפ הלכה והתעצמה. במהלך השנה 1846 הוא ניצל משני ניסיונות התנקשות בחייו. באביב 1846 הצליח הנסיך לואי נפוליאון, מחופש לבנאי, לברוח מן הכלא בהם ונמלט לאנגליה. הוא המתין שם להזדמנות לשוב לצרפת ולזירה המדינית. טייר, כמנהיג מחנה השמאל-מרכז, הרבה בתקופה זו לקחת חלק בדיונים בבית הנבחרים. כפי שהתוודה לעמית הוא העריך ש"המלך נבהל בנקל. הוא יקרא לי שוב לממשלה כשירגיש בסכנה, אך אני אסכים רק אם אהיה בשליטה". הצעתו של טייר להגדיל את מספר האזרחים בעלי זכות להיבחר בבחירות, נדחתה על ידי גיזו וממשלתו. גיזו הצהיר בבית הנבחרים: "עדיין לא הגיע היום לזכות הבחירה לכל".

מהפכת פברואר 1848

המושב האחרון של הפרלמנט של המונרכיה החוקתית נפתח ב-28 בדצמבר 1847 עם הודעה על הצלחה צבאית; הצרפתים הצליחו לדכא את ההתנגדות לשלטון צרפת באלג'יריה. אולם ההתנגדות האלג'ראית גברה. מכיוון שחל איסור על אספות פוליטיות, האופוזיציה השמאלית התחילה לארגן מסיבות, ארוחות המוניות במקומות ציבוריים, אירועים שהיו למעשה אספות של האופוזיציה. טייר הצהיר בפרלמנט: "ארצנו צועדת בצעדי ענק אל קטסטרופה. תפרוץ מלחמת אזרחים, תתוקן החוקה ויהיה אולי חילופי גברא ברמה הגבוהה ביותר. אם נפוליאון השני היה בחיים, הוא היה תופס את מקומו של המלך הנוכחי".

האופוזיציה משמאל הודיעה כי ב-22 בפברואר 1848 תארגן מסיבה ענקית בככר מדלן. גיזו, מתוך חשש להפרעות סדר, הכריז על המסיבה כבלתי חוקית, והורה לחמש את חיל המצב ולהתכונן למהומות. טייר, שהעריך כי הממשלה חזקה מדי מכדי לאפשר התקוממות, המליץ על זהירות והודיע כי לא ישתתף במסיבה. מפקד הצבא, המרשל בוז'ו, שלח פלוגות רכובות של דרגונים לרחובות. אותו יום התחיל בשלווה, אך בצהריים, קבוצות מפגינים הרימו מתרסים בשאנז אליזה וזרקו אבנים גדולות על החיילים בחזית בניין משרד החוץ, בפינת שדרות דה קפוסין ורחוב קמבון. מתנדבים של המשמר הלאומי הוזעקו לתמוך בצבא, אך מעטים התייצבו.

טייר סייר ברגל ברחובות, ורבים מהמפגינים זיהו אותו והריעו לו. ההפגנות התחדשו ב-23 בפברואר, תחת גשם מקפיא. המלך נשאר רגוע, ואמר לאחותו: "אף פעם לא עשו הפריזאים מהפכה בחורף, ולא יפילו את המלוכה בעבור מסיבה". עם חלוף השעות המפגינים העלו יותר מתרסים והתעמתו עם החיילים. רבים ממפקדי היחידות של המשמר הלאומי יידעו את פרפקט המשטרה שהם בעד רפורמות ולא יתמכו בצבא נגד ההמונים. המון של 600–800 חברי המשמר הלאומי איימו לפרוץ לבניין האספה הלאומית. טייר פנה אליהם והזכיר להם כי האספה נבחרה באופן דמוקרטי. המשמרות עצרו את ההסתערות ומסרו לחברי הפרלמנט עצומה עם דרישות לרפורמות.

בארמון טווילרי המלך התלבט. ראש ממשלתו, גיזו ייעץ לו להרכיב ממשלה חדשה בראשות מולה, אולם מולה סירב והמליץ למנות את טייר. "הבית בוער", אמר מולה למלך. "הוד מלכותו צריך לקרוא למי שיוכל לכבות את האש". המלך הסכים אחרי היסוסים, וביקש להביא את טייר. אולם אירוע אחר באותו ערב שינה את מהלך המהפכה: יחידה של הצבא פתחה באש כלפי המפגינים מחוץ למשרד החוץ בשדרות דה קפוסין. היו 16 הרוגים עשרות פצועים. ב-24 בפברואר מוקדם בבוקר הגיע טייר לטווילרי ונפגש עם המלך, שהיה מיואש. הוא פגש גם את המרשל בוז'ו ונודע לו כי לצבא יש רק שישה עשר חיילים זמינים. בנוסף הם מותשים וחסרה להם תחמושת.

בן לילה התמלאה פריז במתרסים. טייר הציע להסיג את הצבא לסן קלו, לכנס שם תגבורות, ואחר כך לצעוד בחזרה אל פריז עם כוחות גדולים יותר. אסטרטגיה זו הוא יישם בעת הקומונה הפריזאית (ר' להלן) ב-1871, אבל המרשל בוז'ו רצה לתקוף את המתרסים באופן מיידי; הוא הודיע למלך שמהלך זה יעלה בחייהם של כעשרים אלף אנשים. המלך אמר לבוז'ו שהמחיר גבוה מדי ושיש לבטל את התוכנית. שורות הצבא התפזרו, וחיילים רבים הצטרפו למפגינים. טייר האיץ במלך להימלט לסן קלו, אבל לואי פיליפ היה נחוש לאכול את ארוחת הבוקר ב-10.30 כרגיל. אחר כך הוא לבש מדי גנרל וסקר את ארבעת אלפים החיילים ושני הלגיונות של המשמר הלאומי שנאספו בחצר הטווילרי. בעודו רוכב מול החיילים, אלו הריעו לו, אולם אנשי המשמר הלאומי קראו: "הלאה השרים! הלאה השיטה!" וכיוונו את רוביהם אל המלך. לואי פיליפ פנה מיד אחורה ושב לארמון. שם התיישב בכורסה, עם ראשו בידיו. "הכל אבוד", אמר לטייר, "זה יותר מדי". טייר השיב בקרירות: "ידעתי זאת מזמן". בני המשפחה דחקו במלך להישאר ולהילחם. הוא פנה למפקדי הצבא ולטייר ושאל אם ישנה ברירה אחרת, אך הם שתקו. לנוכח תגובה זו התיישב המלך, כתב באיטיות את מכתב התפטרותו וחתם עליו. הוא התלבש בבגדים אזרחיים ועזב את המקום דרך גני טווילרי. כרכרה הסיעה אותו מפריז לסן קלו וזמן קצר אחר כך חצה את תעלת למאנש לגלות באנגליה.

הרפובליקה השנייה

לואי-נפוליאון בונפרט, כנשיא צרפת

קריקטורה של טייר בעת היותו חבר באספה הלאומית ב-1850. צייר אותה "שאם" (אוגוסט לירה)

עם לכתו של המלך, טייר ושאר חברי הפרלמנט אצו לבית הנבחרים על מנת להחליט על הצעדים הבאים. כעבור זמן קצר הופתעו על ידי המונים שפלשו לבית, בקריאות "תחי הרפובליקה!" טייר נמלט ברגל וחזר לביתו. הרפובליקנים למרטין ולדרי-רולן הרכיבו במהירות ממשלה חדשה, שטייר לא היה חבר בה. הממשלה הזמנית הוציאה צווים המורים על חופש העיתונות וחופש ההתאגדות, וקראה לבחירות חדשות לפרלמנט, שבהן יוכלו להצביע כל הגברים מעל גיל 21, שהיו להם מגורים קבועים למשך יותר משישה חדשים. כך הועלה מספר המצביעים מ-200,000 לתשעה מיליון תושבים. בית הנבחרים הורחב לאספה לאומית בת תשע מאות חברים.

בבחירות שהתקיימו, רץ טייר כמועמד בעיר מרסיי, ובפעם הראשונה והיחידה בחייו, הובס. בנוסף לכל ב-15 במאי 1848 ניסו סוציאליסטים רדיקלים יותר לתפוס את השלטון. הם פלשו לפרלמנט והכריזו על ממשלה חדשה. הפעם, המשמר הלאומי הרפובליקני הגיב במהירות כדי להגן על הממשלה המכהנת, וכבש מחדש את בית הפרלמנט והממשלה. החברים הסוציאליסטים שהשתתפו בניסיון ההפיכה סולקו מן האספה תוך השארת מספר מושבים ריקים. למושבים אלה התקיימו בחירות חדשות ב-4 ביוני וטייר נבחר בארבעה מחוזות: סן, ז'ירונד, אורן וסן תחתית. הוא בחר לייצג את המחוז סן תחתית. באותו זמן שם מוכר שב והופיע בזירה הפוליטית הצרפתית: האזרח לואי-נפוליאון בונפרט, אחיינו של נפוליאון, שחזר מלונדון ונבחר בפריז על ידי 80,000 בוחרים, וכן על מושבים מטעם שלושה מחוזות. הנציגים הרפובליקנים הרדיקלים יותר ערערו על בחירתו; אז לואי-נפוליאון הסיג לפתע את מועמדותו ונשאר בלונדון, כדי להמתין לשעה מתאימה יותר.

בממשל של לואי-פיליפ נחשב טייר לרפובליקני שמאלי, אולם אחרי רעידת האדמה של מהפכת 1848 וכניסתם לאספה הלאומית של נציגים חדשים, תדמיתו הייתה של שמרן מתון. בזמן שהיה מחוץ לאספה פרסם מסה שבה למד סנגוריה על הקפיטליזם ועל רכוש פרטי, מה שקנה לו את תמיכת קהילת העסקים והמעמד הבינוני הצרפתי. טייר תפס את מושבו בפרלמנט כראש הוועדה לעניינים כספיים וכמנהיג סיעת הרפובליקנים השמרנים. באווירה המתוחה ולפעמים אלימה ששררה, אימץ את המנהג לשאת איתו באופן קבוע אקדח טעון.

בספטמבר 1848 חזר לואי-נפוליאון בונפרט לפריז והשתתף בבחירות לפרלמנט. על אף שהתגורר בלונדון, שהיה אזרח שווייצרי ושלא ניהל מסע בחירות, הוא נבחר במספר עצום של קולות בחמישה מחוזות. בשובו לצרפת התיישב בבית בככר ונדום. הופעתו הראשונה בפרלמנט, עם מבטא גרמני וסגנונו הצולע, שכנעה את טייר ונציגים אחרים באספה שהיה מדובר ב-"minus habens", כלומר "אידיוט". זאת הייתה גם דעתו של לדרי-רולן ושל הנציגים הסוציאליסטים. האספה החדשה החליטה לקיים בחירות לנשיאות הרפובליקה, הראשונות שבהן יוכלו להצביע כל בעלי הבית הצרפתים. הבחירות נקבעו ל-10 בדצמבר 1848. טייר עצמו שקל להגיש את מועמדותו, אך התוודה באוזני עמיתו בפרלמנט, פאלו: "אם אפסיד, זו תהיה מכה חמורה לרעיונות הסדר; אם אנצח, אצטרך לאמץ את רעיונות הרפובליקה, ולאמיתו של דבר, אני בחור יותר מדי ישר כדי להתחתן עם אישה גרועה כל כך". במקום זאת עשה אז טייר את הטעות החמורה ביותר בקריירה הפוליטית שלו: הוא החליט לתמוך בלואי-נפוליאון, מתוך ביטחון שיוכל לשלוט בו. הוא סבר שכהונתו של לואי-נפוליאון תהיה כושלת וכך תסלול בהמשך את דרכו של טייר עצמו במרוץ לנשיאות ב-1852. בערב ההצבעה אירח טייר את לואי-נפוליאון בארוחת ערב בביתו. למחרת, בבחירות של דצמבר 1848 הנציג הרפובליקני למרטין זכה רק ב-18,000 קולות, הסוציאליסט לדרי-רולן - ב-371,000 קולות, והגנרל השמרן קאווניאק קיבל 1,448,000 קולות. לעומת זאת, לואי-נפוליאון קיבל 5,345,000 קולות, כלומר שלושה רבעים מכלל הקולות.

ב-11 בדצמבר, זמן קצר אחרי ספירת הקולות, הזמין לואי-נפוליאון את טייר לארוחת ערב ושניהם דנו בהרכבת הממשלה הבאה. לואי-נפוליאון הציע לטייר את ראשות הממשלה, אבל טייר סירב. הוא רצה לשמור את עצמאותו כנציג בפרלמנט. הוא ואשתו עוד התארחו תכופות לארוחה אצל הנשיא הטרי במושבו החדש, ארמון האליזה. לאור החוקה החדשה, הבחירות החדשות לאספה הלאומית התקיימו ב-13 במאי 1849. האספה מנתה 750 חברים, מתוכם 250 היו רפובליקנים, מהם 180 רדיקלים או סוציאליסטים. היו גם 500 מונרכיסטים, מחולקים שווה בשווה ללגיטימיסטים, ששאפו למונרכיה חוקתית תחת מלך משושלת בורבון, ואורליאניסטים, שרצו מלך ממשפחתו של לואי-פיליפ. הסוציאליסטים היו ממורמרים בגלל הקצב האיטי של השינויים. בראשות לדרי-רולן, הם יזמו מרד בפריז, שדוכא במהירות על ידי הצבא. לדרי-רולן נמלט ללונדון. ב-1849 פרצה בפריז כולרה ועם קרבנות המגפה נמנה חמיו של טייר. טייר ואשתו ירשו נכסים משמעותיים.

בנאום בפרלמנט ב-1849 פרש טייר את משנתו הפוליטית: "חירות בלתי מוגבלת מוליכה לחברה ברברית, שבה החזק מדכא את האחרים, ורק לחזק ביותר יש חירות בלתי מוגבלת... חירותו של אדם אחד נעצרת בפני חירותו של הזולת. מעיקרון זה נולדים החוק וחברה מתורבתת. לאיש אין הכוח להשיג תיכף ומיד את אושר האומות". בסוגיות החברתיות טייר הפך לשמרן עוד יותר; בעבר היה ביקורתי כלפי חלקה של הכנסייה בחינוך, וכעת תמך בחוקי פאלו (Falloux) שתמכו בערבוביה של בתי ספר קתוליים וציבוריים, ודרש שבכל מועצה שבה יותר מחמש מאות תושבים, יהיה גם בית ספר לבנות.

הצעתו השמרנית ביותר של טייר הייתה הדרישה שהמצביעים בבחירות יהיו מי שבבעלותם בתים לפחות שלוש שנים, ושיהיו בעלי הכנסה מעל סף מסוים. הוא הצהיר במליאה: "מטרתנו איננה למנוע הצבעה מן העניים, אלא מן האספסוף השפל, אלו שלאורך השנים, מסרו את החירות של כל כך הרבה רפובליקות לידי כל כך הרבה רודנים". החוק של טייר אושר וסילק כשליש מבעלי זכות ההצבעה מרשימות הבוחרים. טייר לא צפה שלואי-נפוליאון, שנבחר בבחירות כלליות, ישתמש בעתיד בחוק זה כנשק נגד הפרלמנט על מנת לחזק את שלטונו הוא. כשידיד של לואי-נפוליאון שאל אותו אם איננו חושש לאבד את השלטון בהיעדר בחירות כלליות, הוא השיב: "לא, כלל לא. אם האספה תהיה תלויה מעל התהום, אחתוך לה את החבל".

כשהתקרבה שנת 1852, טייר ציפה לסוף כהונתו של לואי-נפוליאון; החוקה מנעה ממנו לרוץ שוב לנשיאות. טייר חיפש לפיכך מועמדים אחרים במקומו, וחשב למשל על הדוכס ז'ואנוויל, ממשפחת אורליאן. טייר וגם מנהיגים שמרנים אחרים באספה יצאו גם כנגד העלות הגבוהה של משק בית הנשיא. לואי-נפוליאון דרש הוספת 175 משרות לצוות הארמון, וכן מימון לעוד עשרים ארוחות ערב מפוארות ולתריסר נשפים בשנה. טייר והאספה דחו את דרישתו. לואי-נפוליאון ביקש להוסיף לחוקה תיקון שיאפשר לו לרוץ לכהונה שנייה; ההצבעה לתיקון התקיימה ב-19 בדצמבר 1851. הוא זכה לרוב, אך לא לרוב של שני שלישים שנדרש בחוקה.

מול חסימתו על ידי האספה הלאומית בחר לואי-נפוליאון בדרך שונה. הוא האשים בפומבי את טייר ואת הפרלמנט על הגבלת זכות ההצבעה ועל סירובם לתקן את החוקה כך שתובטח לו כהונה שנייה, ובו זמנית הביא לפריז בחשאי כוחות צבאיים נאמנים לו. מוקדם בבוקר ב-2 בדצמבר 1851 על ידי מה שנודע לימים כהפיכה של 1851 בצרפת, תפס הצבא עמדות מפתח בפריז ובשעה שש אחרי הצהריים, נציב המשטרה, יובו, התייצב בביתו של טייר בככר סן ז'ורז' ולקח אותו למעצר. טייר מחה: "אתה לא יודע את החוק? אינך יודע שאתה מפר את החוקה?" יובו השיב: "לא נדרשתי לדון על כך איתך, ממילא יש לך יותר ידע ממני". טייר נלקח בכרכרה לבית הכלא מאזאס. ממאסרו יכול היה טייר לשמוע את יריות החיילים הנאמנים לנשיא בעת ששמרו על הסדר בעיר. ב-9 בדצמבר הוא הובל לגבול הגרמני ונשלח לגלות.

האימפריה השנייה

טייר היסטוריון, עם ספרו "תולדות הקונסולאט", קריקטורה משנת 1867 מאת אנדרה ז'יל בכתב העת "La Lune"

מגרמניה נסע טייר לבריסל, שם נודע לו על משאל העם שארגן לואי-נפוליאון כדי לבקש את ברכת העם להפיכה שיזם. מעל שבעה מיליון בוחרים אישרו את ההפיכה, בעוד 646,000 הביעו התנגדות. רק בפריז הייתה ההפיכה בלתי פופולרית: רק 133,000 מקרב 300,000 המצביעים אישרו אותה. המשטר החדש הקים בתי דין מיוחדים שנועדו לשפוט את המתנגדים הרפובליקנים. 5,000 מתוכם נשלחו למעצר בית, כמעט 10,000 גורשו למחנות כליאה באלג'יריה ו-500 למחנות כליאה בגיאנה הצרפתית. 71 חברים רפובליקנים באספה הלאומית גורשו כמו טייר לגלות.

טייר השתעמם בבריסל והחליט לנסוע ללונדון, שם הצטרפו אליו אשתו וחמותו. הוא התקבל אצל הלורד ולינגטון ואצל בנג'מין דיזראלי. כבן פרובאנס, האקלים של בריטניה לא התאים לו ולכן כעבור זמן קצר נסע לטיולים ארוכים ברחבי גרמניה ואיטליה. בקיץ 1852 החליט לואי-נפוליאון שטייר אינו מהווה יותר סכנה וב-20 באוגוסט 1852 הרשה לו לשוב לפריז.

טייר נשאר מחוץ לחיים הפוליטיים. חידש את ידידותו עם הצייר דלקרואה ועם הפסל פרנסואה ריד אליו פנה בעבר לשם ביצוע קישוטים פיסוליים בקשת הניצחון. במהלך עשר השנים הבאות טייר הקדיש את זמנו לכתיבת ספריו על ההיסטוריה של הקונסולט והאימפריה, ופרסם שני כרכים בשנה. הכרך ה-19 והכרך האחרון, ה-20 במספר, הוצאו לאור ב-1862. הספרים זכו להצלחה, וטייר מכר 50,000 מנויים לכל הסדרה, בסך הכל מיליון עותקים. בנוסף למקדמה בשווי של 500,000 פרנק שקיבל על העבודה, נהנה מתגמולים שהוסיפו רווח משמעותי למניות מהמכרות ולירושה מחמיו.

בשנת 1863, התחיל הקיסר החדש נפוליאון השלישי (שהכתיר את עצמו אחרי משאל עם נוסף, ב-2 בדצמבר 1852), להקל את המגבלות שהטיל על האופוזיציה. ידידים ומכר חדש, השגריר של פרוסיה בפריז, אוטו פון ביסמרק, עודדו את טייר לשוב לזירה הפוליטית. טייר החליט לרוץ שוב לפרלמנט. ב-31 במאי 1863, בגיל 66, נבחר שוב לאספה, כנציג של פריז. ב-6 בנובמבר 1863 חזר לישיבות האספה ותפס את מושבו, אולם גילה שתחת שלטון הקיסר, כללי הפרוטוקול השתנו. במקום לנאום מדוכן הנואמים, הורשו חברי הפרלמנט לדבר רק ממושביהם. טייר לא הרגיש נוח עם דרך זו לנאום, ונאומיו הראשונים היו כישלונות, אבל עם הזמן הסתגל. ב-11 בינואר 1864 יצא להתקפה נוקבת נגד ממשלו של נפוליאון והצביע על "החירויות ההכרחיות" החסרות בצרפת.

בטחון האזרחים מול אלימות של פרטים או מול השימוש השרירותי בכוח; חופש, אך לא חסינות, של העיתונות; בחירות חופשיות; חופש לנציגי העם; דעת הקהל כפי מבוטאת על ידי הרוב צריכה להדריך את צעדי הממשלה. אלו החירויות אותן מבקשים האנשים היום; מחר ידרשו אותן בנימה אחרת לגמרי.

נאום זה הפך את טייר לדמות מובילה של האופוזיציה; בשובו לביתו, הריע לו ההמון בחוץ.

בחדשים הבאים מתח טייר בקורת על המסע הצבאי הכושל והבזבזני שארגן הקיסר על מנת לכבוש את מקסיקו. הוא גינה גם את המדיניות של נפוליאון השלישי בתחום השאלה הלאומית, את עקרון הלאומים שהקיסר דגל בו, למשל באיטליה, שבה תמך באיחוד במדינה אחת של מדינות קטנות שתושביהן דוברות אותה שפה."עיקרון זה, אמר טייר, יוביל, ביום מן הימים, למדיניות מבוססת על גזע, שתיצור מלחמות עתידיות".

ב-3 במאי 1866, כשעמדה לפרוץ מלחמה בין פרוסיה לאוסטריה בעקבות סיפוח הולשטיין על ידי פרוסיה, הזהיר טייר:

אם פרוסיה תצליח, נראה כיצד נוצרת אימפריה גרמנית חדשה; האימפריה של קרל החמישי, שמרכזה היה פעם ווינה, ושבירתה תהיה עכשיו ברלין; זו אימפריה העתידה להתדפק על גבולותינו.

אחרי התבוסה המכרעת של אוסטריה בידי פרוסיה בקרב סאדובה הצהיר טייר כי "צרפת היא זו שהובסה בסאדובה". ב-14 במרץ 1867 הוא אמר בפני האספה:

לצרפת אין יותר בני ברית באירופה. אוסטריה נוצחה. איטליה מחפשת הרפתקאות. אנגליה נמנעת ממעורבות ביבשת. רוסיה עסוקה באינטרסים שלה, ולגבי ספרד, אף פעם לא היו הפירנאים גבוהים יותר. עלינו להבטיח לעצמנו ברית עם אנגליה, ולצרף אליה את המדינות הקטנות. זו מדיניות צנועה, אבל הולמת את השכל הישר. לא נוכל להרשות לעצמנו עוד טעות.

בתחום הכלכלה, התמיד טייר בגישה שמרנית; קרא לפרוטקציוניזם על מנת להגן על התעשייה הצרפתית, וגינה את תוכניותיו היקרות של הברון אוסמן לבנות מחדש את פריז, שנדרשו ל-461 מיליון פרנק. תחת לחץ האספה, נאלץ נפוליאון השלישי לפטר את אוסמן. טייר התמודד עם התנגדות משמאל ומימין כאחד. בבחירות בשנת 1869 נוצח בבחירות למושב מטעם מרסיי, על ידי הרפובליקני לאון גמבטה, אבל, זכה כנציג של פריז מול מועמד שנתמך על ידי הקיסר.

המלחמה עם פרוסיה וקץ האימפריה השנייה

אוטו פון ביסמרק, הקנצלר החדש של פרוסיה, ראה בצרפת את המכשול העיקרי בפני איחוד גרמניה תחת הנהגת פרוסיה. הוא תמרן במיומנות את המשבר הדיפלומטי סביב ירושת הכתר בספרד כדי להביא לפריצת המלחמה עם צרפת, שהוא היה בטוח בתבוסתה. העיתונות הצרפתית קראה בקולי קולות למלחמה, והמרשלים של נפוליאון השלישי הביעו בפני הקיסר את ביטחונם בניצחון צרפת. ביסמרק סיפר באופן פרטי לידידיו שלהצהרתו בעת המשבר הספרדי הייתה השפעה על צרפת כמו "סמרטוט אדום לפני עיניו של פר". טייר שהכיר היטב את ביסמרק, ראה באופן ברור לאן חותר המנהיג הפרוסי. ראש הממשלה, אמיל אוליבייה נאם ב-15 ביולי 1870 באספה הלאומית וטען שצרפת עשתה את הכל כדי למנוע מלחמה, אך באותה עת המלחמה הפכה לבלתי נמנעת, ושצרפת מוכנה היטב ותנצח. טייר קם ממקומו ושאל: "אתה מתכוון באמת שבגלל סוגיה פורמלית החלטת על שפיכת נהרות של דם?" הוא דרש לראות הוכחה שפרוסיה פגעה בכבודה של צרפת. חברי פרלמנט מטעם מפלגות הימין גיחכו וקראו קריאות גנאי כלפיו ואחד מהם צעק: "אתה החצוצרה האנטי פטריוטית של האסון!" טייר השיב: "אני מוצא כי מלחמה זו היא בלתי זהירה באופן קיצוני. יותר מכל אחד אחר הייתי רוצה לתקן את תוצאות קרב סאדובה, אולם אני סבור שהעיתוי נבחר באופן גרוע ביותר". האגף הימני של האספה פרץ בקללות כלפיו תוך הטלת כינויי גנאי כמו "בוגד" "אידיוט" ו"קשיש עלוב". אחרי סיום הדיונים קיללו אותו ברחובות ואספסוף נאסף לזרוק אבנים על ביתו. האספה, בטוחה בעצמה, התעלמה מטייר, וב-19 ביולי הכריזה מלחמה על פרוסיה. באותו ערב, אמר טייר לאחד מידידיו, חבר הפרלמנט ביפה: "אני מכיר את מצב הצבאות בצרפת ובגרמניה. אנחנו אבודים".

במהלך המלחמה הצרפתית-פרוסית נתגלו אזהרותיו של טייר כנכונות. בגלל תוכנית שגויה ורשת רכבות בלתי יעילה, בשבועות הראשונים של הקרבות לא היה מסוגל הצבא הצרפתי לגייס אלא 264,000 חיילים בלבד, לעומת 450,000 הגרמנים. הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון השלישי בכבודו ובעצמו, נהנה מחיל פרשים מפואר, אולם לגרמנים הייתה מנהיגות וארטילריה עדיפה בהרבה. ב-2 בספטמבר נפל הצבא הצרפתי במלכודת והוקף בסדאן. כדי למנוע טבח, הקיסר הצרפתי נכנע ונלקח בשבי עם צבאו.

ממשלת ההגנה הלאומית

הידיעות על האסון בחזית הגיעו לפריז ב-2 בספטמבר 1870 והן התאמתו למחרת. כעבור ארבעה ימים התכנסו 220 חברים באספה הלאומית ותוך שימוש בנוסחתו של טייר "נוכח הנסיבות" הצהירו על "וואקום שלטוני". בו זמנית, קבוצה של נציגים רפובליקנים, כולל לאון גמבטה, ובראשה הגנרל טרושי, נפגשה בבניין העירייה (הוטל דה ויל) והקימו ממשלה זמנית, שנקראה "ממשלת הגנה לאומית". ממשלה זו מסרה כי היא נחושה להמשיך במלחמה. טייר טען בפני הנציגים המונרכיסטים: "כשהאויב יהיה בקרוב על יד פריז, עלינו לעשות דבר אחד בלבד: לסגת מכאן בכבוד".

ב-9 בספטמבר ביקש ז'ול פאוור, שר החוץ החדש, מטייר לנסוע ללונדון כדי לשכנע את הבריטים לכרות ברית עם צרפת נגד פרוסיה. טייר, על אף היותו בן 74, הסכים לקבל עליו את המשימה והתנדב לבקר גם בבירות אחרות. הוא נסע ברכבת ובאוניה לקאלה וללונדון. באנגליה הוא פגש את שר החוץ הבריטי, לורד גרנוויל ועם ויליאם גלדסטון, ראש הממשלה. טייר היה מותש מהנסיעה ונרדם בזמן השיחה עם גלדסטון. גלדסטון הביע אהדה אולם הסביר שבריטניה תישאר נייטרלית. הוא הציע לסדר מפגש בין פאוור לגרמנים כדי ללמוד על התנאים שלהם לסיום המלחמה.

המפגש בין פאוור לביסמרק התקיים ב-18-20 בדצמבר באחוזת רוטשילד בפרייר, על יד פריז. ביסמרק הבהיר לפאוור שכדי לסיים את מלחמה תיאלץ צרפת לוותר על אלזס, על חלק מלורן, על כמה מבצרים באזור הגבול ולשלם סכום גדול של כסף. פאוור דחה את התנאים ואמר: "אף אצבע משטחנו, אף אבן ממבצרינו". עם סיום המשא ומתן הרגיש הצבא הגרמני חופשי להתקרב במהירות לפריז ולהקיף אותה.

טייר המשיך במסעו בחיפוש אחרי בעלי ברית. הוא נסע לווינה ונפגש עם הקנצלר האוסטרי, אחר כך לסנט פטרסבורג, בה התקבל אצל הצאר ואצל ראש הממשלה, אך ללא הבטחות לתמיכה. הוא שב לווינה כדי לפגוש את הקיסר פרנץ יוזף, אחר כך שם פעמיו למילנו כדי לפגוש את מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השני. המונרך האיטלקי קיבל אותו באדיבות אך לא הציע תמיכה צבאית. טייר חזר לצרפת, משוכנע שהממשלה תישא ותתן כדי לשים קץ לקרבות. בשובו לפריז, קיבל אישור מהקנצלר ביסמרק לעבור בין הקווים הגרמנים כדי לפגוש את הממשלה בתוך העיר. כשהגיע טייר לפריז ב-31 באוקטובר 1870 המצב היה מתוח ביותר. פליקס פיא, סוציאליסט רדיקלי ולימים מנהיג הקומונה הפריזאית, ארגן הפגנות נגד טייר, אותו האשים שהתכוון למכור את צרפת לגרמנים ואיים עליו בתלייה. פאוור האיץ בטייר לנסוע לוורסאי כדי לשאת ולתת עם ביסמרק. טייר חצה שוב את קווי החזית ופגש את ביסמרק. המשא ומתן נמשך ארבעה ימים: ביסמרק דרש רק את אלזס ותשלום גדול. טייר שב לפריז ודחף את פאוור ואת הממשלה להסכים עם ההצעה ולסיים את המלחמה, אך הגנרל טרושי ופאוור היו משוכנעים שפריז תחזיק מעמד ושצרפת מספיק חזקה על מנת לנצח במלחמה.

הכוחות הצרפתים בתוך פריז עשו לשווא מאמצים לשבור את המצור הגרמני. באותו זמן הצבא הגרמני התקדם בעמק הלואר ובסופו של דבר ממשלת ההגנה הלאומית, יחד עם טייר, נאלצו להימלט לבורדו. ב-6 בפברואר 1871 התפטר גמבטה מן הממשלה ובחירות חדשות נקבעו ל-8 בפברואר. הממשלה הסכימה לשביתת נשק החל מ-17 בפברואר. באותו יום התקיים טקס מפואר בארמון ורסאי, שבו הוכתר וילהלם הראשון כקיסר ראשון של האימפריה הגרמנית החדשה.

בעוד שפריז עדיין התכוונה להתנגד, רובה של צרפת שאפה לשים קץ למלחמה מהר ככל האפשר. בבחירות גם טייר הגיש את מועמדותו וניצח ב-26 מחוזות שונים, תוך זכייה בשני מיליון קולות. הוא בחר לייצג את פריז. מרביתם של מאתיים הנבחרים החדשים בפרלמנט דגלו במונרכיה חוקתית ובתוכם גם קבוצה של רפובליקנים מושבעים כמו ויקטור הוגו. בישיבה הראשונה של האספה הלאומית ז'ול גרווי, רפובליקני שתמך בטייר, נבחר יושב ראש האספה עם 519 קולות מתוך 536. ב-14 בפברואר 1871 הצביעה האספה בעד מעבר הסמכויות מממשלת ההגנה הלאומית לעצמה. ב-17 בפברואר, לפי הצעתו של גרווי, נבחר טייר לראש הרשות הפועלת (Chef du pouvoir exécutif) או ראש הממשלה. הוא ביקש להוסיף לתארו את המילים "של הרפובליקה הצרפתית". ברוח מבודחת הוא אמר "אני מעריץ את הטבחים. קוראים להם שפים. אתם מיניתם אותי לשף של הרשות הפועלת. מה, אני טבח? צרפת היא מטבח?". חברי האספה צחקו ואישרו את התוספת. הממשלה חדשה הוכרה על ידי בריטניה, איטליה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. לראשונה אחרי 1852 חזרה צרפת להיות רפובליקה באופן רשמי.

בראש הרשות הפועלת, סיום המלחמה

ב-19 בפברואר הודיע טייר על הרכבת הממשלה החדשה המורכבת מתשעה שרים, רובם רפובליקנים, כולל ז'ול פאוור וז'ול סימון. המשימה הראשונה שהוטלה עליה על ידי הפרלמנט הייתה לשאת ולתת על סיום המלחמה. בראש משלחת של חמישה חברי האספה, נסע טייר לוורסאי, שם המתין לו ביסמרק. בהגיעו למלון, הוא פגש את הפלדמרשל הפרוסי מולטקה, שאמר לו: "יש לכם מזל שאתם נושאים ונותנים עם ביסמרק. אני במקומו הייתי כובש את ארצכם לשלושים שנה ובתקופה זו צרפת הייתה חדלה מלהתקיים".

בפגישתם הראשונה דרש ביסמרק את חבל אלזס ושמונה מיליארד פרנק. טייר עמד על כך שצרפת אינה מסוגלת לשלם יותר מחמישה מיליארד פרנק. ביסמרק הפחית את התשלום, אך דרש גם את לורן ואת מץ. המשא ומתן היה ארוך ומלחיץ; בנקודה מסוימת, טייר המותש הרגיש ממוטט ופרץ בבכי. ביסמרק עזר לו להישכב על ספה, כיסה אותו במעילו, ואמר לו: "אוה, אדון טייר המסכן, אין אף אחד האוהב באמת את צרפת חוץ ממך וממני". המשא ומתן התחדש וטייר ויתר על אלזס ועל חלק מלורן, בתמורה להפחתת התשלומים. הוא אמר לשאר חברי המשלחת הצרפתית: "לאבד פרובינציה אחת או שתיים, זה לא כל כך חשוב. תהיה בעתיד מלחמה נוספת שבה צרפת תנצח, ותיקח אותן בחזרה, אולם את המיליארדים שנשלם לגרמניה לא נוכל להחזיר". טייר עמד גם על השארת מבצר בלפור (Belfort) בידי צרפת. ביסמרק הסכים, בתנאי שבשעת חתימת הסכם שביתת הנשק יורשה לצבא הפרוסי לערוך מצעד ניצחון בשאנז אליזה ולהישאר עד לאשרור ההסכם. טייר הסכים בלית בררה.

טייר ומשלחתו שבו לבורדו ב-28 בפברואר. עם דמעות בעיניו קרא טייר את תנאי ההסכם בפני האספה. בדיונים אחר כך, דיברו חמישים נבחרים, בעד ונגד ההסכם. נציגי אלזס ולורן התנגדו בתוקף, והחבר ויקטור הוגו, דרש, בשם ההיסטוריה והדורות הבאים, להמשיך בקרב. הנציג לואי בלאן הצהיר שעשרת מיליון צרפתים מוכנים להמשיך בלחימה. "אבל איפה הם?" שאל טייר. "באספה הזאת, שנבחרה בבחירות כלליות, שלושה רבעים מחבריה רוצים שלום". כפי שציפה טייר, ב-546 קולות מול 107 קיבלה האספה את תנאיו של ביסמרק. ב-2 במרץ ערכו הגרמנים את מצעדם בשאנז אליזה. כל החנויות היו סגורות ואף פריזאי לא יצא לרחוב.

הקומונה הפריזאית

ערך מורחב – הקומונה הפריזאית

קריקטורה של טייר "הדיקטטור" במגזין "לה פיס די פר דושן אילוסטרה"

אחרי השגת שביתת הנשק, התכנסה האספה הלאומית בישיבתה הראשונה בארמון ורסאי וב-15 במרץ נסע טייר לפריז בכוונה לחדש בה את פעילות משרדי הממשלה. הוא מצא את העיר בעיצומה של קדחת מהפכנית. בשעת שביתת הנשק עלה מספר חברי המשמר הלאומי בפריד ל-380,000, רובם פועלים, שאצל חלק הארי שלהם הייתה מחייתם תלויה בשכרם בשווי פרנק וחצי ליום. המשמר עבר רדיקליזציה עמוקה בהשפעת תנועות מהפכניות וסוציאליסטיות. עם סיום המלחמה הציעה האספה הלאומית להפסיק את תשלום משכורותיהם. המשמר כאב גם את המצעד הפרוסי בשאנז אליזה. חבריו דרשו את המשך המלחמה. ניסיון להפיל בכוח את מועצת העיר דוכא בקושי. חיל המצב של פריז מנה רק שלושים אלף חיילים סדירים. חלק גדול של הצבא הסדיר הצרפתי נמצא באותה עת במחנות השבויים הגרמניים.

מחסני הצבא בעיר הכילו 450,000 רובים ואלפיים תותחים. ב-18 במרץ שלח טייר יחידות צבא כדי להעביר את התותחים מחוץ לפריז. תותחים רבים הוזזו ללא קושי, אולם ברובע מונמארטר שבו אוחסן מספר הרב ביותר של תותחים, הצבא נתקל בהתנגדותם של המוני אנשי משמר חמושים ועוינים. פרצו עימותים ושני גנרלים של הצבא נתפסו ונרצחו על ידי אנשי המשמר. בעיר פרצה התקוממות כללית והמהפכנים כבשו את בנייני הנהלת העיר. אנשי המשמר לא ידעו שטייר עדיין נמצא בעיר והוא שוכן במשרד החוץ המחודש בקה ד'אורסה. אילו ידעו זאת קרוב לוודאי היו תופסים ואולי רוצחים אותו. לאחר מכן הוא נמלט מן העיר דרך יער בולון ויצא אל ורסאי. טייר יישם אותה תוכנית עצמה שהציע בזמנו למלך לואי פיליפ בימי מהפכת 1848, שאותה המלך דחה. במקום להיאבק במרד תיכף ומיד, בעזרת הכוחות שעמדו לרשותו, הוא הורה לצבא הסדיר לסגת לוורסאי, לגייס שם כוחות, וכשיהיה מוכן, לצאת לכיבוש מחדש של העיר.

בעוד שטייר אסף את כוחותיו, לרבות חיילים צרפתים שזה עתה השתחררו ממחנות השבויים הגרמניים, ב-26 במרץ 1871 בחרו הפריזאים הנהגת עיר חדשה רפובליקנית רדיקלית וסוציאליסטית, שנקראה "הקומונה הפריזאית". בבחירות השתתפו 224,000 פריזאים, בעוד 257,000 אחרים נמנעו מלהצביע. הנבחרים המתונים יותר, כמו ז'ורז' קלמנסו עזבו, והשאירו את הקומונה תחת שלטונן של התנועות המהפכניות המיליטנטיות ביותר. קומונות דומות קמו במהירות גם בליון, מרסיי ובערים אחרות, אבל דוכאו מהר על ידי הצבא. הוועד המרכזי של הקומונה הצהירה שאם הממשלה הצרפתית אינה מכירה עוד בפריז כבירת צרפת, אז פריז ומחוז סן הסובב אותה, יכריזו על רפובליקה עצמאית.

רחוב ריבולי בפריז אחרי תבוסת הקומונה

הממשלה הזמנית של השנים 1870–1871 בצילום ערוך מאת ארנסט-אז'ן אפר: אדולף טייר - באמצע בעמידה, בקצה הימני, עומד - לאון גמבטה

ב-27 במרץ כינס טייר את האספה בוורסאי והצהיר: "קמו כמה אויבים של הסדר הטוענים שמנסים להפיל את הרפובליקה... הם משקרים לצרפת... קיבלנו את משימה זו, להגן על הסדר ולארגן את הארץ מחדש. משישוב הסדר על כנו, תהיה המדינה חופשית לבחור כאוות נפשה את גורלה". טייר הכריז כי הארץ צריכה להתאחד מאחורי הרפובליקה. וניסח את אמירתו המפורסמת:

הרפובליקה היא צורת הממשל הכי פחות מפלגת

לראשות הצבא החדש בוורסאי מינה טייר את המרשל פטריק דה מאק מהון, שפיקד בזמנו על הצבא הצרפתי וניצח במלחמה לשחרור חלקים מאיטליה מהעול האוסטרי. בתחילת אפריל 1871 סמוך לפריז פרצו התקריות הראשונות בין הצבא לחיילי הקומונה. בתוך פריז החלה הקומונה לתפוס בני ערובה, כולל את ז'ורז' דרבואה, ארכיבישוף פריז, וכ-200 כמרים. הם הציעו להחליפם תמורת לואי בלאנקי, המנהיג המהפכן שנכלא במון-סן-מישל. טייר, בתמיכת האספה הלאומית, דחה הצעה זו, באומרו ש"לא ישא וייתן עם רוצחים", מתוך חשש, כי עסקה מסוג זה תוביל פשוט לעוד תפיסות של בני ערובה. בתגובה, המון תקף את ביתו הריק של טייר, שדד את חפציו האישיים ואחר כך הצית את הבית.

ב-21 במאי נכנסו 120,000 חיילי הצבא הצרפתי לפריז. עד 22 במאי בערב כבשו את מערב העיר ואת מונמארטר, וב-23 כבשו את רוב מרכזה של העיר. מספר החיילים עלה פי 4 עד 5 על זה של לוחמי הקומונה. לאלו האחרונים חסרו לחלוטין מפקדים אנשי צבא, חסרה תוכנית הגנה, והם נעדרו כל אפשרות לקבל עזרה מבחוץ. כשנסוגו, הבעירו באש את בנייני הממשלה, לרבות ארמון טוילרי, מועצת המדינה בפאלה רויאל, את משרד האוצר, את פרפקטורט המשטרה, את ארמון המשפט (פאלה דה ז'וסטיס) ואת בניין העירייה - אוטל דה ויל, תוך החרבת ארכיוני העיר. ב-24 במאי, נלקחו הארכיבישוף של פריז ורבים מהכמרים שהיו בני ערובה מהבתים והוצאו להורג ביריות.

ב-25 במאי התארגנו חיילי הקומונה בקו הגנה חדש והקרבות התעצמו. טייר ומקמהון קבעו את המטה שלהם בקה ד'אורסה. על אף הוראותיהם של טייר ומקמהון, יחידות צבאיות רבות ירו באופן שיטתי בקומונרדים שנפלו בשבי בידיהם. ב-26 במאי התמקד העימות בבלוויל ומסביב לפלס די טרון (כיום - פלאס דה לה נאסיון). באותו יום הורתה הקומונה על הוצאתם להורג של 36 שוטרים ו-10 כמרים ברחוב אקסו (Rue Haxo). הקרבות המשיכו עד 28 במאי כשכבש הצבא את בית הקברות פר לשז ואת עיריית הרובע ה-11. ב-29 במאי נפל המבצר האחרון של הקומונה עם כניעת מבצר ונסן.

אבדות הצבא כללו 873 הרוגים ו-6,424 פצועים. 6,562 לוחמי הקומונה נקברו בקברים משותפים ומאוחר יותר הועברו לבתי הקברות של העיר. 43,522 בני אדם שנחשבו אנשי קומונה ותומכיהם, כולל 819 נשים, נעצרו ונלקחו לוורסאי כדי להישפט בבתי דין צבאיים. רובם שוחררו מיד, אולם אחרי משפטים בפני בתי הדין הצבאיים, 93 נידונו למוות (מהם 23 הוצאו להורג; השאר גורשו מצרפת) ובסביבות עשרת אלפים נידונו למאסר או להגליה. אלפים מחברי הקומונה, כולל מרבית חברי מועצת הקומונה, נמלטו אל מחוץ לצרפת. כולם זכו לחנינה בשנים 1879 ו-1880 והורשו לשוב לצרפת. כמה מהם, בין השאר האנרכיסטית המפורסמת לואיז מישל, חזרו במהירות לפעילות הפוליטית.

השלום

במהלך האירועים הדרמטיים של הקומונה הפריזאית, הייתה צרפת עדיין במצב מלחמה עם פרוסיה ואחר כך עם האימפריה הגרמנית החדשה. הקרבות הופסקו, אבל חיילים גרמנים שלטו על מחצית שטחה של צרפת. ביסמרק והממשלה הגרמנית היו מודאגים מהמרד בפריז וחששו שצרפת תחדש את המלחמה. ביסמרק הצהיר שגרמניה לא תסיג את חייליה מצרפת עד שהממשל הצרפתי לא יתייצב והוא אף הציע פעמיים לטייר לשלוח חיילים גרמנים לדיכוי הקומונה, אך טייר סירב.

מרגע דיכוי הקומונה, הקדיש טייר את מאמציו לשחרור צרפת מן הכיבוש הגרמני. הוא איבד את אלזס וחלק מלורן, עם אוכלוסייה של 1,600,000 תושבים מתוך 36,100,000 תושבי צרפת. גירעון התקציב הממשלתי הגיע ל-3 מיליארד פרנקים. לפי הסכם השלום התחייבה צרפת לשלם לגרמניה 5 מיליארד פרנק בזהב. שיקום ההרס מימי הקומונה דרש גם הוא כ-232 מיליון פרנק. טייר ניצל את כישוריו הפיננסיים על מנת למצוא מקורות מימון לכסף הדרוש. הוא לקח מלווה מן הבנק של צרפת ומבנק מורגן בלונדון, וביוני 1871 הנפיק איגרות חוב שהכניסו מעל 4 מיליארד פרנק. ביולי 1871 היה טייר מסוגל לשלם את 500,000,000 פרנקים הראשונים לגרמניה. בתמורה כפי שהבטיחו, הסיגו הגרמנים את כוחותיהם משלושה מחוזות בצרפת: אר, סום וסן תחתית.

נשיא הרפובליקה 1871–1873

אדולף טייר, בסביבות שנת 1876 בצילום מאת דיסדרי

על אף הצלחתו בתחום האוצר, נמצא טייר במצב פוליטי עדין. צרפת הייתה ברובה כפרית, דתית, ושמרנית, והאספה הלאומית שיקפה את ההרכב הדמוגרפי הזה. רעיון המונרכיה החוקתית מסוג זה או אחר מצא רוב של תומכים בקרב חברי הפרלמנט, חרף הפילוג שבין ה"לגיטימיסטים" (אלו שרצו מלך משושלת בורבון לשעבר) ל"אורלאניסטים" (שרצו מלך מצאצאיו של לואי פיליפ). היו נבחרים אחדים שתמכו אפילו במועמדותו של אחד מצאצאי נפוליאון.

ביוני 1871, בניגוד לדעתו של טייר, הצביעה האספה עם רוב של 472 מול 97 בעד התרת שיבתם לצרפת של הנציגים הגולים מבית בורבון ומבית אורליאן. בראש החוזרים בלט אנרי, רוזן שאמבור, יורש הכתר הבורבוני, שהצהיר על רצונו להנהיג את צרפת בתור "המלך אנרי החמישי". בהתחלה הוא זכה לתמיכה ניכרת, אולם איבד הרבה ממנה כשהבטיח להחליף את דגל הטריקולור בדגל הלבן של הבורבונים. טייר התקומם נגד הרעיון של מונרכיה חוקתית כזאת שבה יהיו טוענים לכתר משלוש שושלות. הרפובליקנים באספה ובראשם לאון גמבטה גיבו את טייר בהגנתו על הרפובליקה.

מועמדותו של הרוזן שאמבור עוררה משבר פוליטי שפעל לטובתו של טייר. הוא שכנע את הרפובליקנים שהוא הפחות מונרכיסט מבין המונרכיסטים ושכנע את המונרכיסטים שהוא הפחות רפובליקני מקרב הרפובליקנים. ב-30 באוגוסט 1871 החליפה האספה הלאומית את שם תפקידו של טייר מ"ראש השלטון הפועל" ל"נשיא הרפובליקה", ברוב של 494 קולות נגד 94 מתנגדים. הנשיא אמור היה לכהן בחסות האספה הלאומית. היה זה הישג פוליטי ממדרגה ראשונה: נוסדה הרפובליקה השלישית בעזרת קולותיהם של המונרכיסטים האנטי-רפובליקנים. בשיחות בארבע עיניים לא חיבב טייר במיוחד את הפרלמנט. לאחד מידידיו אמר: "יש לי אספה של 150 מורדים (רפובליקנים) ועוד 400 מוגי לב. ניתן לומר שמייסדה האמיתי של הרפובליקה הוא הרוזן שאמבור".

טייר פעל בקצב מזורז לכיוון ביסוסה של רפובליקה חזקה ושמרנית. האספה והממשלה נשארו בוורסאי עד לשיפוצם של בנייני הממשלה בפריז. טייר התגורר בבניין הפרפקטורה של ורסאי. הוא שקל לעבור למושב הנשיאותי הרשמי בפריז, ארמון האליזה, אבל אשתו דחתה את הרעיון באומרה שאם יעשו כך, "ייקח רק חמישה עשר ימים עד שמר טייר יירצח". הוא ערך קבלות פנים ואירועים באליזה, ונסע לפריז הלוך וחזור תחת אבטחה כבדה. האספה הלאומית אישרה מימון הבנייה מחדש של ביתו בככר סן-ז'ורז' בפריז, שהוצת על ידי הקומונרדים, והעניקה לו כספים על מנת לשחזר את אוסף האומנות והספרייה שלו שנשדדו.

כעדיפות ראשונה קבע טייר את הצורך לשחרר מכיבוש גרמני את מזרחה וצפונה של צרפת. עד סוף ספטמר 1871, אחרי ההעברה לגרמניה של מיליארד וחצי הפרנקים, פינו הכובשים שישה מחוזות, אבל תריסר נשארו עדיין תחת כיבוש, עד השלמת כל החוב. כלל הסכום שקל כנגד שישית מכל תקציבה של צרפת.

באספה מעמד הרפובליקנים גדל על חשבון המונרכיסטים החוקתיים, אבל הם היו מפולגים בין כמה סיעות, ביניהם טייר והרפובליקנים המתונים שהוא צידד בהם בדרך כלל, ובקצה השמאלי - הפלג של לאון גמבטה. הימין התחלק גם הוא לכמה קבוצות, כשהעיקריות שבהן היו תומכי המונרכיה החוקתית שהתקבצו מסביב לרוזן של פריז משושלת אורליאן, ומנגד - תומכי הרוזן שאמבור משושלת בורבון. הזירה הפרלמנטרית הייתה תערובת מאוד לא יציבה. מוקדם בעת כהונתו, טען טייר:

"בדרך כלל הארץ היא חכמה, אבל המפלגות הפוליטיות לא. מפניהן ורק ממפניהן עלינו לפחד. רק מפניהן עלינו להיזהר"

מאוחר יותר רשם בזיכרונותיו שהיה מעדיף מונרכיה חוקתית, אבל ידע שבאותו רגע זה היה בלתי אפשרי, נוכח הרוב המוצק של הרפובליקנים, ואז תמיכה במלכות יכלה להיות "הפרת חובותיי כלפי צרפת; שליחותי הייתה לפייס ולמנוע סכסוכים בין המפלגות".

בינואר 1872 בבחירות החלקיות לאספה הלאומית רץ ויקטור הוגו על מושב בפרלמנט מטעם העיר פריז בתור רפובליקן רדיקלי נגד מועמד רפובליקני מתון שנתמך על ידי טייר. הוגו הובס עם 93,000 לעומת 121,000 קולות למנצח. מתוך שישה עשר מושבים שהועמדו לבחירה, זכו הרפובליקנים באחד עשר ואילו המונרכיסטים רק בארבעה. טייר כתב: רוב רובו של המעמד הבינוני, אנשי עסקים וכפריים, בלי להגיד במפורש שהם בעד הרפובליקה, אמרו "אנחנו בעד ממשלת טייר" ".

טייר זכה בגיבוי המעמד הבינוני ואנשי העסקים הודות להתנגדותו להצעת חוק למס הכנסה, שהיה בעיניו שרירותי, "נובע משנאות ותאוות פוליטיות". הצעת החוק נדחתה. טייר היה פרוטקנציוניסט מושבע, דגל בהגנה על התעשייה הצרפתית נגד הסחר החופשי והתחרות החיצונית. בסוגיה זו הוא היה במיעוט; האספה הצביעה עם 367 קולות נגד 297 בעד הפחתת מכסים על מוצרים מיובאים. טייר הגיש את התפטרותו, אבל היא נדחתה על ידי האספה; להוציא שמונה נציגים, חברי הפרלמנט עמדו על כך שיישאר נשיא. טייר תמך גם בשירות צבאי חובה ארוך; הוא קידם חוק שחייב את הגברים הצרפתים לשרת שירות צבאי חובה של חמש שנים. בעיני המונרכיסטים הוא נראה יותר ויותר כמו רפובליקני. הוא הגיב: מצאתי רפובליקה מוכנה מראש. מונרכיה היא בלתי אפשרית מכיוון שיש שלוש שושלות וכס מלכות אחד". ב-1873 חברי האספה המונרכיסטים בראשות הדוכס ויקטור דה ברויי (1906-1846) חיפשו דרך להביא להדחתו.

מטרתו הראשונה של טייר ב-1873 הייתה לסיים את תשלום החוב לגרמניה ולשחרר את שטחי צרפת האחרונים שנמצאו תחת כיבוש גרמני. צרפת הייתה חייבת עדיין שלושה מיליארד פרנקים, יותר מהתקציב הלאומי, כשהתשלום הסופי נקבע לאוגוסט 1875. טייר הגיע לסיכומים עם ארבעים וחמישה הבנקים החשובים של אירופה והנפיק איגרות חוב שהודות לדרגת האשראי הטובה של צרפת, הכניסו יותר מהסכום הנדרש. ב-15 במרץ 1873 הוא חתם על הסכם חדש עם גרמניה שנועד לאפשר את פינויים של ארבעת המחוזות האחרונים שהחזיקו הגרמנים בצרפת - ארדן, ווז', מרט-סיר-מוזל ומז עד יולי 1873, שנתיים לפני המועד. גרמניה שמרה לעצמה רק את מבצר ורדן ושטח ברדיוס של שלושה קילומטר מסביבו. האספה הלאומית הצביעה על החלטה מיוחדת שבה הודתה לטייר על שחרור השטח הצרפתי לפני המועד. חמישה נציגי ימין נמנעו, אבל היא אושרה בפה אחד על ידי הרפובליקנים. אחרי סיום ההצבעה, ידידו ובן בריתו הוותיק, ז'ול סימון בירך אותו ואמר לו: "עכשיו עליך למנות לעצמך יורש". טייר הגיב: "אבל אין אף אחד!". אז סימון ציין: "יש להם את המרשל מקמהון". טייר השיב: או, על כך אינני דואג. הוא לא יסכים לעולם".

נפילתו (1873)

הדוכס דה ברויי הכין בקפידה דרך להפיל את טייר. ב-2 באפריל, נשיא האספה הרפובליקאי המתון, ז'ול גרווי, נאלץ להתפטר בשל שערורייה אישית והוחלף על ידי סגן המרכז-ימין, באפט, שתמך במונרכיה חוקתית. זמן קצר לאחר מכן, ב-27 באפריל, נערכו בפריז בחירות למילוי המקום הפנוי באספה. גם מועמד המונרכיסטים וגם המועמד הרפובליקני המתון שנתמך על ידי טייר הובסו על ידי רפובליקאי קיצוני יותר בשם בארודט, שנתמך על ידי לאון גמבטה והאגף השמאלי של הרפובליקנים. בחירות נוספות נערכו ב-11 במאי: בחמישה מתוך ששת המושבים הפתוחים זכו רפובליקנים. האגף הימני של האספה נבהל מכך שהמדינה מרחיקה יותר מדי שמאלה והחליט שהגיע הזמן להיפטר מטייר.

הדוכס דה ברויי פנה למרשל מקמאהון, חייל ותיק שהביס הן את האוסטרים בקרב מג'נטה, והן את הקומונה. מקמאהון סירב בהתחלה, אבל כשברויי התעקש, הוא אמר שאין לו שאיפות פוליטיות, אבל במקרה שטייר יפרוש, הוא לא רוצה להותיר את צרפת בלי ממשלה. בדיון הפרלמנטרי שבא לאחר מכן הכריז טייר: "כמובן שאני בעד רפובליקה... מחוץ לרפובליקה, אין דבר מלבד כאוס."

תייר הציע קבינט חדש, אך דה ברויי והימין התנגדו לכך שהממשלה החדשה אינה שמרנית מספיק. דה ברויי החל את הדיון, והזהיר שהמדינה זקוקה לממשלה איתנה של הימין, כי בלעדיה תנצח המפלגה הרדיקלית, שמעולם לא התנערה מהקומונה.

טייר דיבר ארוכות ברגש, והסביר שהוא, תומך ותיק במלוכה, החליט ש"בהתחשב בצורת הדברים כיום בעולם התרבותי, בפועל מונרכיה היא בלתי אפשרית לחלוטין". הוא סיים: "אני מתאר מדיניות שמרנית; הדרך שלנו היא המדיניות בין שני קצוות". לאחר מכן הצביעה האספה, והתקבלה דפקטו הצבעת אי אמון בממשלת טייר ברוב של 362 מול 348. למחרת, ב-24 במאי, הגיש טייר את התפטרותו כנשיא. באותו יום, האספה הצביעה על החלפת טייר במרשל מקמאהון. דה ברויי הפך לראש מועצת השרים של הנשיא החדש. דה ברויי הכריז כי סדרי העדיפויות של הממשלה החדשה יהיו "למנוע את פלישת האלמנט הרדיקלי", ו"לחזק את בסיס הסדר החברתי.

טייר המשיך לשבת באספה לאחר התפטרותו, אך נאם בה רק פעם אחת. הוא הספיק לראות את דה ברויי נכשל במאמציו להפוך את צרפת למונרכיה חוקתית; המונרך שהוצע על ידי דה ברויי, הרוזן שמבור, סירב שוב לקבל את דגל הטריקולור ומגבלות מסוימות על שלטונו. דה ברויי התפטר ב-16 במאי 1874. הרוזן שאמבור חזר לגלות ולא שב עוד לצרפת. בחירות חדשות נערכו ב-20 בפברואר 1876. טייר נבחר מחדש לכסאו בפריז, והרפובליקנים ניצחו. באספה החדשה היו 360 רפובליקנים, 120 מלוכנים ו-80 בונפרטיסטים.

שנותיו האחרונות

משחרר שטחי צרפת - ציור מאת ז'ול-ארסן גרנייה. גמבטה וחברי פרלמנט רבים מריעים לטייר, היושב במושבו, ב-16 ביוני 1877

ב-15 באפריל 1877 חגג תייר את יום הולדתו ה-80; הוא קיבל מברקי ברכות מכל רחבי אירופה, כולל הודעה ידידותית מביסמרק. הנשיא מקמאהון, טירון פוליטי, התקשה להרכיב ממשלה. הוא קרא בשנית לדה ברויי להיות ראש הממשלה שלו. ב-16 במאי 1877, טייר היה אחד מ-363 צירים שהצביעו על אי אמון בדה ברויי. הממשלה נפלה ונקבעו בחירות חדשות. טייר, בן שבעים ושש בעת עזיבתו את הממשלה, היה במצב בריאותי ירוד. הוא הגיע לאספה בתדירות נמוכה יותר. הוא נבחר לסנאט הצרפתי החדש כנציג העיר בלפורט, שאותה סירב בעבר להעביר לגרמניה. במושב הפרלמנט האחרון שלו, ב-16 ביוני 1877, הוא מצא את עצמו בצד של הרפובליקנים נגד הממשלה המונרכיסטית. כתב עת ימני התייחס לטייר כאל "זקן מרושע". במהלך דיון טען חבר בממשלה שהאסיפה, ולא טייר, הייתה האחראית לשחרור השטח הצרפתי מהגרמנים. טייר היה נוכח כאשר המנהיג הרפובליקאי, לאון גמבטה, קם לדבר. הוא הצביע על טייר ואמר: "לא אקח מאיש המדינה המהולל שלפניי, שאיש אינו מכבד יותר ממני, את הכבוד והתהילה השייכים לו, אך הוא אינו רוצה לתבוע אותם לעצמו בלבד. את מה שהוא לא מוכן לעשות, תעשה ההיסטוריה." הנוכחים הריעו ארוכות לטייר, אשר התרגש ובכה במעמד. אבל טייר לא זכה לראות את הבחירות החדשות. הוא מת משבץ מוחי ב-3 בספטמבר בסן-ז'רמן-אן-לה בזמן שכתב מנשר בחירות לרפובליקנים.

הלווייתו של טייר ב-8 בספטמבר הייתה אירוע ממלכתי ופוליטי כאחד. הנשיא מקמאהון רצה לארגן הלוויה ממלכתית ולצעוד בעצמו אחר הארון, אך מאדאם טייר סירבה; היא לא רצתה שאף מלוכני ישתתף בטקס. במקום זאת, טייר זכה בלוויה צבאית מלאה, שבה לקחו חלק שלושה גדודי חי"ר, יחידת פרשים וסוללת ארטילריה. חנויות בפריז נסגרו, ורבים מהבניינים כוסו בסרטים שחורים. 363 הצירים הרפובליקניים שהצביעו עם תייר נגד הממשלה צעדו אחרי הארון ובראשם עמדו לאון גמבטה וויקטור הוגו. הקהל העצום שנאסף לאורך מסלול הלוויה צעק "תחי הרפובליקה!"

על קברו נכתב המוטו שניסח בעצמו בצוואתו: "Patriam dilexit - Veritatem coluit" (הוא הוקיר את מולדתו, וטיפח את האמת).

חייו הפרטיים

בגיל 30 ביקר תכופות טייר בביתו של אלקסיס דון (Dosne) שהיה חלפן כספים אמיד ופקיד מס בעיר ברסט ואחר כך בליל, היה גם בעל טירת טון בליל. הוא התקבל בחום על ידי בני הזוג דון, ואלקסיס דון תמך בו כלכלית בראשית חייו הציבוריים.

בהמשך הפכה כנראה ארידיס דון למאהבתו של טייר, דבר שהיה מקובל על פי הקודים החברתיים של התקופה, שבהם גם לנשים היו חירויות יחסיות לנהל קשרים מחוץ לנישואים. בסופו של דבר שידכה לו ארידיס את בתה הבכורה, אלאלי אליז (Eulalie Élise Dosne), (1880-1818) שהייתה אז בת 15, וצעירה ממנו בכעשרים שנה. יריביו הפוליטיים של טייר לעגו לו על הנישואים, והיו שטענו כי אליז היא ביתו. בו זמנית המשיך טייר גם בקשר הרומנטי עם עם אמה. הוא נהג להופיע באירועים הרשמיים מלווה באשתו ובחמותו. בהמשך היו לו יחסים גם עם הבת הצעירה, פליסי. בקשר עם משפחת דון ונישואיו לבתם לא התקבל בעין יפה בחוגי החברה הגבוהה, שבה נחשב טייר כ"נובוריש".

פרסים ואותות הוקרה

• 1833 - חבר האקדמיה הצרפתית
• 1871 - הצלב הגדול של לגיון הכבוד

הנצחה

• רחובות רבים בערי צרפת - פריז, ולאנס, אביניון, גרנובל וכו' נושאים את שמו של טייר, כולל הרחוב שבו נולד בעיר מרסיי.
• בפריז בככר סן ז'ורז' נמצא הבית לשעבר של משפחת דון, כיום בית הקרן דון-טייר (Fondation Dosne-Thiers), החל משנת 1905 הוא משמש כמוזיאון-ספרייה בבעלות המכון של צרפת. בניין נמצאת הספרייה על שם טייר, שלוחה של ספריית המכון של צרפת.

ספרים ומאמרים

• 1822. Salon de Mil huit cent vingt-deux, ou collection des articles insérés au Constitutionnel, sur l’exposition de cette année. Paris. Maradan. 5 lithographies hors-texte.

(הסלון 1822 או אוסף מאמרים ב"קונטיטוסיונל") ברשת - באתר הספרייה הלאומית

• 1822. Les Pyrénées et le Midi de la France, pendant les mois de novembre et décembre Paris. Ponthieu.

(הפירנאים והדרום של צרפת, בחודשים נובמבר ודצמבר) ברשת באתר הספרייה הלאומית

• 1823-27. Histoire de la Révolution française. Paris. Lecointre et Durey. (10 volumes) (ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית) - בעשרה כרכים
  • נאום קבלתו לאקדמיה הצרפתית והכרך א באתר הספרייה הלאומית (בצרפתית)
  • כרך א - 1825 online (בגרמנית)
  • כרך ד - 1826 online (בגרמנית)
  • כרך 5 - 1827 online (בגרמנית)
• 1826. Law et son système de finance, Paris. (לו והשיטה הפיננסית שלו)
• 1831. La Monarchie de 1830, par A. Thiers, député des Bouches-du-Rhône, Paris, Alexandre Mesnier.

(המונרכיה מ-1830 - מאת א. טייר, נחבר של מחוז בוש-דו-רון)

• 1841. Histoire de la Révolution Française. Précédée d’un Précis de l’histoire de France, par M. Michelet. Bruxelles. Société des bibliophiles belges (2 volumes).

(היסטוריה של המהפכה הצרפתית - (ולפניה - "סינופסיס על ההיסטוריה של צרפת" מאת ז'ול מישלה") בהוצאת אגודת הביבליופילים הבלגים - ב-2 כרכים

• 1845-62. Histoire du Consulat et l’Empire faisant suite à l’Histoire de la Révolution française. Paris. Paulin (volumes 1 à 16). Paulin, Lheureux et Cie (volumes 17 & 18). Lheureux et Cie (volumes 19 & 20)

(ההיסטוריה של הקונולט ושל האימפריה, כתוספת להיסטוריה של המהפכה הצרפתית - 20 כרכים 1845–1862)

• (1848. De la Propriété. Paris. Paulin, Lheureux et Cie,(הבעלות) (הדפסה חוזרת: Paris, Éditions du Trident, 2011).
• 1848. De la Propriété. Édition augmentée des Discours sur le droit au travail et sur le crédit foncier. Bruxelles. Méline. Cans et Compagnie.

(הבעלות. מהדורה מורחבת של הנאומים על משפט העבודה ואשראי הקרקע)

• 1849. Du Communisme. Paris. Paulin, Lheureux et Cie. (על הקומוניזם)
• 1858. Histoire de Law. Paris. Michel Lévy frères. (הסיפור של לו)
• 1865. Histoire de la Révolution française, Paris, Furne, (2 volumes). Illustrations par Yan Dargent.

(היסטוריה של המהפכה הצרפתית - ב-2 כרכים)

• 1868. De la Propriété. Nouvelle édition augmentée d’un choix de maximes et pensées extraites de L’histoire du Consulat et de l’Empire. Paris. (הבעלות. מהדורה חדשה מורחבת על ידי מבחר אמרות שפר והגיגים מתוך "ההיסטוריה של הקונסולט ושל האימפריה")
• 1873. Histoire de la Révolution du 4 septembre et de l’insurrection du 18 mars : dépositions de M. Thiers devant les commissions d’enquête parlementaire. Paris.

(היסטוריה של מהפכת 4 בספטמבר ועל ההתקוממות ב-18 במרץ:עדויותו בפני ועדות חקירה פרלמנטריות)

• 1902. Notes et souvenirs de M. Thiers. 1848. Révolution du 24 février. Paris, Calmann-Lévy.

(רישומים וזיכרונות של מר טייר 1848. מהפכת 24 בפברואר)

• 1903. Notes et Souvenirs. Voyage diplomatique. Proposition d’un Armistice. Préliminaires de la Paix. Présidence de la République. Paris. Calmann-Lévy.

(רישומים וזיכרונות. מסע דיפלומטי. הצעת שביתת הנשק. ההסכמים המקדימים את השלום. נשיאות הרפובליקה)

• 1903. Occupation et libération du territoire 1871-1873. Correspondances. Paris. Calmann-Lévy.

(הכיבוש ושחרור השטחים 1871–1873. התכתבויות)

נאומים, דו"חות, עדויות

• 1844. Rapport de M. Thiers sur la loi d’instruction secondaire fait au nom de la Commission de la Chambre des députés dans la séance du 13 juillet 1844. Paris. Paulin.

(דו"ח של מר טייר על חוק ההשכלה התיכונית - בשם הוועדה של בית הנבחרים בישיבה ב-13 ביולי 1844)

• 1850. Rapport général présenté par M. Thiers au nom de la Commission de l’Assistance et de la Prévoyance Publiques. Dans la séance du 26 janvier 1850, Paris, Paulin, Lheureux et Cie.

(דו"ח כללי המוצג על יד מר טייר בשם הוועדה לסיוע ולביטוח ציבוריים - בישיבה ב-26 בינואר 1850)

• 1864. Discours de M. Thiers député de la Seine sur l’expédition du Mexique prononcés dans la discussion de l’adresse au corps législatif. Paris. Lheureux et Cie.

(נאום של מר טייר, נבחר של מחוז סן בנוגע למסע למקסיקו - בגוף המחוקק - 1864)

• 1865. Discours de M. Thiers député de la Seine sur les finances prononcés au corps législatif dans la discussion du budget. Séances de 2 et 6 juin. Paris. Lheureux et Cie.

(נאום של מר טייר, נבחר המחוז סן, בנוגע לפיננסים - בדיונים על התקציב בגוף המחוקק. הישיבות ב-2 ו-6 ביוני 1865)

• 1867. Discours de M. Thiers député de la Seine sur la politique extérieure de la France spécialement en ce qui concerne l’Allemagne et l’Italie prononcés au corps législatif dans les séances des 14 & 18 mars 1867. Paris, Lheureux et Cie. (נאומו של מר טייר, נבחר של מחוז סן, על מדיניות החוץ של צרפת בייחוד ביחס לגרמניה ואיטליה, בישיבות הגוף המחוקק ב-14 ו-18 במרץ 1867)
• 1867. Déposition dans l’enquête ouverte sur les banques et la circulation fiduciaire. Paris.

(עדות בחקירה בנוגע לבנקים ולמחזוריות פיאט)

• 1868. Discours prononcés au corps législatif (janvier et février 1868) par M. Thiers sur la liberté de la Presse. Tours et Paris. (נאומים בגוף המחוקק על חופש העיתונות)
• 1871. Discussion du projet de loi relatif à un emprunt de 2 milliards. Séance du 20 juin 1871. 1872. Discours de M. A. Thiers. Paris. Imprimerie et Librairie du Journal Officiel. Wittersheim.

(נאום בדיון על הצעת החוק בנוגע למלווה בשווי 2 מיליארדים. בישיבה ב-20 ביוני 1871) 1871. Déposition sur le 18 mars, Paris. (עדות על 18 במרץ 1871)

• 1877. Manifeste de M. Thiers aux électeurs du IXe arrondissement de Paris. Paris. Marpon et E. Flammarion.

(קול קורא של מר טייר אל הבוחרים ברובע התשעה עשר של פריז)

• 1879-83. Discours parlementaires (1830-1877). Publiés par M. Calmon, Paris, Calmann-Lévy. (15 volumes).

(נאומים בפרלמנט 1830–1877)

לקריאה נוספת

• Jonathan Fenby - The History of Modern France - from the Revolution to the War with Terror, Simon&Schuster, London 2015
• Jacques Madaule - Histoire de France vol.2 Gallimard, Paris, 1943

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדולף טייר בוויקישיתוף

• אדולף טייר, ברשת החברתית Goodreads
• משפחת טייר באתר הגנאלוגי genobco
• "שם המשפחה טייר" באתר הגנאלוגי GeneaNet
• George Saintsbury art.Adolphe Thiers in the Encyclopaedia Britannica 1911 11th edition
• ביוגרפיה קטעים מלקסיקון הפלרמנטרים הצרפתים בין השנים 1789–1889

Adolphe Robert et Gaston Cougny Dictionnaire des parlementaires français de 1789 à 1889 1889-1891באתר האספה הלאומית הצרפתית.

• קורות חייו באתר האקדמיה הצרפתית
• הכתבה "מדוע רחוב טייר?" באתר התיירות על פריז "יום נוסף בפריז"
• אדולף טייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) (ערך מאת Jean Vidalenq)
• כתבי אדולף טייר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אדולף טייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)