ויקיפדיה

אדולפו קמינסקי

אדולפו קמינסקי או אדולף קמינסקי (בצרפתית: Adolfo Kaminsky; 1 באוקטובר 1925 – 9 בינואר 2023) היה יהודי-צרפתי ניצול השואה ששימש צלם במחתרת הצרפתית והתמחה בזיוף תעודות זהות, בין היתר עבור יהודים שניסו להימלט מהנאצים, וכך הביא להצלתם של מעל 14,000 יהודים. לאחר תום מלחמת העולם השנייה עבר לסייע בהברחת יהודים לארץ ישראל המנדטורית, ובהמשך החל לזייף מסמכי זהות עבור אנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ומשתמטים מצבא צרפת במהלך מלחמת אלג'יריה, לטענתו ללא תמורה כספית[1]. פעילות הזיוף של קמינסקי נמשכה כ-30 שנה.

אדולפו קמינסקי
Adolfo Kaminsky
אדולפו קמינסקי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1 באוקטובר 1925
בואנוס איירס, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בינואר 2023 (בגיל 97)
הרובע החמישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Leïla Kaminsky (1974–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית חייו עריכה

אביו של אדולפו קמינסקי, שלמה קמינסקי, היה יהודי רוסי שפגש בפריז ב-1916 את אנה קינואל, יהודייה-רוסית שנמלטה מהפוגרומים, ונישא לה. שלמה עבד בעיתון יהודי מרקסיסטי, ולכן עם עליית הבולשביקים ברוסיה וההתנגדות האירופית לגישה הקומוניסטית, גורשו השניים ב-1917 מצרפת לארגנטינה. בארגנטינה נולדו להם שני בנים, הבכור בשנת 1922, ואחריו אדולפו קמינסקי, ב-1 באוקטובר 1925. עם הרגיעה במצב הפוליטי שבה המשפחה לצרפת בשנת 1932 והתיישבה תחילה בפריז, בה עבד האב כחייט. בשנת 1938 עברה המשפחה לויר (אנ'), בה חי דודו של אדולפו. בגיל 13 הפסיק אדולפו את לימודיו כדי לעזור בפרנסת המשפחה בדוכן שהיה לדודו בשוק, אולם התקשה להסתדר עם גישתו המתנשאת של הדוד, ועבר לעבוד בחברת SGE (אנ') לייצור חלקי מטוסים (כיום חברת "סאפראן").

בשואה עריכה

עם השתלטות הנאצים על חברת SGE בזמן כיבוש צרפת ב-1940 גורשו כל העובדים היהודים מן המפעל, וקמינסקי מצא דרך מודעה עבודה כשוליה במפעל לצביעת בדים במסגרתה צבע מעילים צבאיים כך שישמשו כמעילים אזרחיים. בעבודה זו פיתח עניין בכימיה של צבעים, ושם למד מן הבעלים של המפעל, מהנדס כימי, את ההתמחות בהסרה ושינוי הגוון של כתמי צבע. במקביל פתח מעבדה משלו בעזרת רוקח מהאזור, ועבד בעבודה צדדית כעוזר כימאי במחלבה, שם השתמשו במתילן כחול כאינדיקטור לרמת השומן בגבינה. האינדקציה הייתה על בסיס הזמן שלקח לחומצה לקטית לפרק את הצבע הכחול. בידע הזה השתמש קמינסקי מאוחר יותר כדי לפרק את הצבע ששימש אז בכתיבת מסמכים וחתימה על תעודות.[2] באותה תקופה רכש בשוק פשפשים חיבור של הכימאי והפוליטיקאי מרסלין ברתולת (אנ').

בנובמבר 1940 נרצחה אמו על ידי הנאצים בעת נסיעה ברכבת כשחזרה מאחיה, אליו נסעה כדי להזהירו שהוא עלול להישלח למאסר. באותה שנה גם השתלטו הגרמנים על ביתו בויר והוא נאלץ לעבור זמנית למיקום אחר, בו התארח גם אביו של העיתונאי והמגיש הצרפתי מישל דרוקר[3].

בשנת 1942 הצטרף לרזיסטאנס כתצפיתן על תחנת הרכבת בויר, שם עברו הרכבות של ארגון טודט הנאצי עם חומרי בניה לחומה האטלנטית, משם היה שולח ללונדון עדכונים על תנועת הרכבות.

בדומה למשפחות אחרות באזור, היו משפחת קמינסקי רשומים כיהודים, לפיכך הכניסו הגרמנים את המשפחה ב-22 באוקטובר 1943 לכלא לה מאלאדררי (צר') בעיר קן[4], ולאחר שבוע העבירו אותה למחנה הריכוז דראנסי ליד פריז, ששימש כמחנה מעבר בדרך למחנות המוות[5]. בסרט הקצר "הזייפן" שהפיק הניו יורק טיימס ב-2016 העיד קמינסקי שידע מה הגורל הצפוי למגורשים.[6]

פול, אחיו הבכור של אדולפו העביר לעובדי רכבת מכתבים שכתבה המשפחה לקונסוליה הארגנטינאית בפריז ואף פיזר מכתבים כאלו בזמן הנסיעה לדראנסי[7][8]. המכתבים הגיעו ליעדם, ומאחר שהמשפחה נשאה תעודות זהות ארגנטינאיות, שוחררו לאחר שלושה חודשי מאסר בהתערבות הקונסול[9]. על מנת לצאת מכלל סכנה פנתה המשפחה למחתרת לקבלת מסמכים מזויפים. כאשר חיפש אדולפו תעודה מזויפת לאביו, נתקל ברשת הזיוף המחתרתית שהייתה מורכבת מיהודים חברי הבונד ונקראה "השישית"[9][10]. מאחר שאלו התקשו במחיקת דיו כחול של עטי ווטרמן (אנ') ממסמכים, יעץ להם אדולפו להשתמש בחומצה לקטית. כשלמדו ברשת הזיוף שאדולפו מומחה במחיקת דיו ובכימיה של צבעים, גויס לרשת וקיבל אחריות על המעבדה הכימית.[9][10][11], תחת פיקודו של מוריס לובנברג (אנ') מהתנועה לשחרור לאומי (צר') (MLN). האתגר הגדול ביותר בו נתקל בזיוף היה השימוש בסימן מים, שהיה אז בראשיתו.

את המלחמה העביר קמינסקי, תחת השם הבדוי ז'וליאן קלר, בזיוף בלתי פוסק של מסמכים, תעודות נישואין, תעודות הטבלה ותלושי מזון במעבדה תת-קרקעית בפריז, עבודה מאומצת שלבסוף גרמה לעיוורון באחת מעיניו[12]. פעילותו הצילה יהודים ולא-יהודים רבים מרדיפות ואלפי ילדים יהודים מגירוש, והוא זכה לכינוי "הזייפן של פריז". אחת העבודות הגדולות ביותר שהגיעו לשולחנו הייתה ייצור של תשע מאות מסמכים לשלוש מאות ילדים בתוך שלושה ימים. בעבודה מאומצת והימנעות משינה יצר בכל שעה תעודות ל-30 איש.[13]

תוך זמן קצר למד אדולפו גם הדפסת תמונות, והקים מעבדה חדשה לזיוף מסמכים. המעבדה שלו הפכה ליצרנית העיקרית של תעודות זהות מזויפות בצפון צרפת ובמדינות בנלוקס, על אף שקמינסקי ניתק קשרים עם קבוצות חשאיות אחרות וכל קבוצה עבדה באופן עצמאי.

במהלך הכיבוש הגרמני חיפשה המשטרה בפריז אחר המורדים שהתמחו בזייפנות. יום אחד בשנת 1944, במהלך בדיקה שגרתית, נבדק גם קמינסקי שנשא תיק ובו חמישים תעודות לזיוף, וכלי העבודה שלו. הוא הצליח לשכנע את השוטרים שמדובר בתיק עם חטיפים, ואף הציע לשוטרים לטעום. הם בתגובה שחררו אותו.

במהלך שחרור פריז באוגוסט 1944 התגייס לצבא הצרפתי, בו קיבל את מדליית הרזיסטנס, וצעד לגרמניה. השירותים החשאיים של הצי הצרפתי שכרו גם הם את שירותיו כדי לייצר תעודות זהות מזויפות למרגלים שנשלחו לחקור ולמצוא את מיקומם של מחנות הריכוז לפני שפורקו בידי הנאצים. עם תחילת מלחמת הודו-סין שוחרר מאחר שסירב לשתף פעולה במלחמה קולוניאלית.

לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה

פעילות חשאית עריכה

תפיסתו הפוליטית הובילה אותו להמשיך בפעילות חשאית גם לאחר שחרור צרפת. הוא סייע להעלאת יהודים לארץ ישראל המנדטורית ב-1946 וב-1948, וסייע לפעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים. אולם פעילותו בתחום הפסיקה עם הקמת המדינה, בשל התנגדותו ליצירת "מדינה דתית" מעצם הסטטוס קוו ומעצם המעמד המרכזי שניתן לרב הראשי לישראל.

קמינסקי גם תרם למאבקי חירות של עמים שונים, חלקם יריבים זה לזה. בסוף שנת 1950 תמך ביציאת צרפת מאלג'יריה והצטרף לרשת ז'נסון (אנ') ולקומוניסט היהודי אנרי קוריאל שתמכו בחזית לשחרור לאומי של אלג'יריה. משנת 1963 נחלץ לעזרת תנועות שמאל למען שחרור של מדינות אמריקה הדרומית (ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה, אל סלוודור, ניקרגואה, קולומביה, פרו, אורוגוואי, צ'ילה, מקסיקו, הרפובליקה הדומיניקנית והאיטי), של מדינות אפריקה (גינאה ביסאו, אנגולה ודרום אפריקה טרום האפרטהייד), של פורטוגל תחת סלזאר, ושל פורשים מספרד של פרנקו[14]. הוא גם תמך ביוונים במאבקם נגד המשטר הצבאי ביוון בשנות ה-60 וה-70 וזייף מסמכים עבור עריקים אמריקאים שלא רצו להשתתף במלחמת וייטנאם ועבור משתמטים צרפתים.

ב-1962 זייף קמינסקי מטר מעוקב של שטרות מאה פרנקים צרפתיים, בערך מוערך כולל של מאה מיליון פרנקים, כדי לסייע למחתרת האלג'יראית לערער את המטבע הצרפתי ואיתו את הכלכלה הצרפתית. כאשר הוכרזה הפסקת האש ב-1962 במרץ 1962, העלו את הפרנקים המזויפים באש במדורת ענק. על כך אמר קמינסקי "מעלם לא חשבנו לשמור את השטרות. כסף מביא רק צרות."[15]

ב-1968 זייף תעודות שאיפשרו לדניאל כהן-בנדיט (דני האדום) לשאת דברים בכנס, אם כי טען שאלו היו מסמכים עם אופי תקשורתי ופחות שימושי, ושהם בעיקר היוו הזדמנות לשגר עלבון לממשל. בהקשר זה טען קמינקי שאין דבר מחורר יותר מגבולות ושרעיונות אינם מכירים בהם.[9]

בזמן מלחמת העולם השנייה כיסו מעבדות הזיוף את הוצאותיו כדי שיוכל להתמסר לעבודת הזיוף, אולם לאחר המלחמה תמיד ביצע קמינסקי את עבודות הזיוף ללא תשלום, כך יכול היה לסרב לעבודה אם לא הסכים איתה רעיונית.

ב-1971 זייף מסמך בפעם האחרונה, ושם סיים את פעילותו כזייפן. הפסקת פעילותו הגיעה לאחר שהתבקש לזייף דרכון דרום אפריקאי ללוחמים נגד האפרטהייד, אך הבין שמדובר במלכודת שטמנו כדי להפליל אותו. הוא מעולם לא גילה מי ניסה להפליל אותו, אם כי עלו השערות שמדובר במשטרה החשאית של משטר האפרטהייד.

פעילות גלויה עריכה

לאחר המלחמה צילם קמינסקי אלפי תמונות של האזור בו חי והאנשים בו. במקביל עבד בסטודיו ארקו (אנ') ובשירות מעצבי קולנוע מובילים. ב-1978 לימד צילום במרכז להכשרה מקצועית בסאלמבייה שבאלג'יר.

ב-2019 הוקדשה לו התערוכה "אדולפו קמינסקי, זייפן וצלם" במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות שבפריז. תצלומיו, שבוצעו בשחור-לבן, נעשו בהשראת הפופולריות הפריזאית של שנות ה-50, והציגו עסקאות קטנות ברות חלוף, סצינות רחוב רוויות ריאליזם פואטי, ואת הלילה הפריזאי שאהב, בדומה לצלם אחר, בראסאי[16].

בשנת 2010 קיבל קמינסקי את המדליה העירונית של פריז (צר') בדרגה השנייה.[17]

קולנוע עריכה

מאחר שסירב לקבל תשלום על עבודות הזיוף, עבד כצלם והתמחה בצילומי צבע ופורמט גדול, ובשרשור רפרודוקציות וצילומים לתפאורות סרטים. בין השאר עבד ב-1950 עם המעצב אלכסנדר טראונר על סט הסרט "ג'ולייט, או מפתח החלומות (אנ')" של מרסל קרנה.

משפחתו עריכה

ב-1950 נישא קמינסקי לג'נין קורנגולד. לשניים נולדו שני ילדים: סרג' (נפטר ב-2021 מהתקף לב) ומארת, והזוג התגרש ב-1952.

עם תום פעילת הזיוף ב-1971 עבר קמינסקי לאלג'יריה, שם נישא ב-1974 לצלמת ליילה בנג'בור, בת שבט טוארג, ונולדו להם חמישה ילדים, מהם שרדו רק שלושה: אטאהואלפה, יוסף יוסה לאמין קמינסקי (צר') (יליד 1977), ראפר צרפתי שידוע בכינוי "רוסה", ושרה קמינסקי (צר') (ילידת 1979), סופרת וקומיקאית. ב-2009 כתבה על חיי אביה את הספר "אדולפו קמינסקי, חייו של זייפן", שיצא בהוצאת "קלמן-לוי (אנ')".[2]

לאחר עשר שנים באלג'יריה חזר ב-1982 לצרפת על בסיס אישור שהייה זמני. משפחתו התאזרחה בצרפת ב-1992[9].

מותו עריכה

קמינסקי נפטר ב-9 בינואר 2023 בפריז בגיל 97[18].

בתקשורת עריכה

  • ז'אק פאלק יצר סרט דוקומנטרי על חייו של קמינסקי בשם "לזייף זהות" (Forging Identity)[19].
  • הביוגרפיה שכתבה בתו שרה על חייו בצרפתית תורגמה לספרדית, גרמנית ואנגלית[20].
  • באוקטובר 2016 נכתבה עליו כתבה בניו יורק טיימס, שלוותה בסרטון בשם "הזייפן"[21].
  • התכנית "תעלומות במוזיאון (אנ')" המשודרת בערוץ המסעות הציגה מקטע על אדולפו קמינסקי בפרק של 12 באוקטובר 2017.
  • סיפורו של קמינסקי סופר בתוכנית 60 דקות ב-29 באוקטובר 2017

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • שרה קמינסקי, חייו של זייפן: סיפורו של אדולפו קמינסקי שסייע להציל יהודים, מרגלים ולוחמי חירות, תרגום: אביגיל בורשטיין, (כנרת זמורה-ביתן: 2013)

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Adolfo Kaminsky, une vie de faussaire, Là-bas si j'y suis, ‏16 mars 2010 (בצרפתית)
  2. ^ 1 2 "Adolfo Kaminsky Dies at 97; His Forgeries Saved Thousands of Jews". The New York Times (באנגלית). נבדק ב-2023-01-23.
  3. ^ "Mon activité de faussaire : j'ai tout appris à Vire", Ouest France, 28 October 2009
  4. ^ כך לפי התכתבות מקומית שנמצאת בארכיונים של מחוז קלבדוס.
  5. ^ « Adolfo Kaminsky - On doit faire autrement… » מן האתר memoire-viretuelle.fr
  6. ^ "Adolfo Kaminsky, résistant et photographe, est mort" (בצרפתית). Le Monde.fr. 2023-01-09. נבדק ב-2023-01-09. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  7. ^ [1]
  8. ^ "Adolfo Kaminsky, résistant et photographe, est mort" (בצרפתית). Le Monde.fr. 2023-01-09. נבדק ב-2023-01-13. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 5 Adolfo Kaminsky, le faussaire au grand coeur, Ouest France, 28 October 2009
  10. ^ 1 2 Reinhardt, Nora (25 באוגוסט 2011). "The Hidden Life of the Humanitarian Forger". Der Spiegel. נבדק ב-4 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Druckerman, Pamela (2 באוקטובר 2016). "If I Sleep for an Hour, 30 People Will Die". The New York Times. נבדק ב-23 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "המתמטיקה הייתה פשוטה. אם הייתי ישן שעה אחת, שלושים אנשים היו מתים". מקור ראשון. 2023-01-15. נבדק ב-2023-01-26.
  13. ^ Adolfo Kaminsky, une vie de faussaire, Libération, 5 February 2010
  14. ^ "Adolfo Kaminsky, une vie de faussaire - Là-bas si j'y suis". la-bas.org. 16 במרץ 2010. נבדק ב-3 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Der Spiegel Nr 34, 22 Aug 2011, p127. http://www.spiegel.de/spiegel/print/d-80075370.html
  16. ^ "Adolfo Kaminsky, résistant et photographe, est mort" (בצרפתית). Le Monde.fr. 2023-01-09. נבדק ב-2023-01-09.
  17. ^ "Adolfo Kaminsky : « Je garde une affection particulière pour Vire »" (בצרפתית). Ouest france. 2023-01-09. נבדק ב-2023-01-26.
  18. ^ "Adolfo Kaminsky, la mort après une vie héroïque de faux et de photos". Libération (בצרפתית). נבדק ב-2023-01-09.
  19. ^ "Forging Identity": A Film by Jacques Falck. icarusfilms.com.
  20. ^ English translation.
  21. ^ Stark, Samantha; Garcia, Alexandra; Druckerman, Pamela (2 October 2016). The Forger (film). nytimes.com.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אדולפו_קמינסקי&oldid=37980545"