אובססיה (סרט)
אובססיה (באיטלקית: Ossessione) הוא סרט קולנוע איטלקי משנת 1943, המבוסס על הנובלה "הדוור מצלצל פעמיים" מאת ג'יימס מ. קיין. זהו הסרט הראשון של הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי, ונחשב בעיני רבים לסרט הנאו-ריאליסטי האיטלקי הראשון.
 | |
| מבוסס על |
הדוור מצלצל פעמיים  |
|---|---|
| בימוי |
לוקינו ויסקונטי |
| תסריט |
לוקינו ויסקונטי, ג'יאני פוצ'יני, אלברטו מורביה, ג'וזפה דה סנטיס, מריו אליקטה, אנטוניו פיטרנגלי |
| עריכה |
מריו סרנדרי |
| שחקנים ראשיים |
קלרה קלמאי ויטוריו דוזה Juan de Landa מייקל בלפור Elio Marcuzzo מאסימו ג'ירוטי Dhia Cristiani Michele Riccardini |
| מוזיקה |
ג'וזפה רוסטי |
| צילום |
אלדו טונטי |
| מדינה |
איטליה |
| חברה מפיצה |
נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
1943 |
| משך הקרנה |
140 דק' |
| שפת הסרט |
איטלקית |
| סוגה |
סרט פשע, פילם נואר, סרט דרמה, סרט מבוסס יצירה ספרותית |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
עלילה עריכה
ג'ינו הוא מכונאי רכב צעיר, שנודד בדרכים בחיפוש אחר עבודה, ומגיע לפונדק דרך בעמק של נהר פה (Po). ג'ינו מקבל הצעת עבודה מבעל הפונדק ג'וזפה בראגנה, ונופל בקסמה של אשתו ג'ובנה. ג'ובנה מתאהבת בו, מגיעה למסקנה כי בעלה מהווה מחסום בדרכה לאושר, והוגה רעיון, בעקבותיו המאהבים מביימים תאונת דרכים שבה בעלה מוצא את מותו. מנקודה הזאת לכאורה הזוג עומד להתחיל פרק חדש בחיים, אך רגשות האשמה מכרסמים במצפונו של ג'ינו, והוא מתקשה לחזור לשגרה ולחיות בשלווה עם בת זוגו, עד לסוף הטראגי.
הקשר היסטורי עריכה
בעבודה תחת הצנזורה הפשיסטית באיטליה במהלך מלחמת העולם השנייה, נתקל ויסקונטי בבעיות הפקה עוד לפני תחילת הצילומים. בתחילה הוא תכנן לצלם סרט על פי סיפור של ג'ובאני ורגה, סופר ריאליסטי איטלקי מפורסם ואחת ההשראות הגדולות על ויסקונטי, אבל הרעיון נדחה על הסף על ידי הממשל הפשיסטי, עקב הנושאים שרצה לעסוק בהם בסרט, לרבות שודדים. בערך באותו הזמן הוא נתקל בעותק של הרומן של קיין, עותק שהביא לו הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, והחל להפכו לסרט.
ויסקונטי ערך את התסריט עם קבוצת אנשים שבחר מתוך המגזין "סינמה", קבוצה צעירה שפיתחה וקידמה את תנועה הנאו-ריאליזם האיטלקי בשנים שלאחר המלחמה. הקבוצה כלל את מריו אליקטה, ג'יאני פוצ'יני, אנטוניו פיטרנגלי וג'יסף דה סנטיס.
כש"אובססיה" הושלם ויצא לאור ב-1943, גילו הרשויות שהוא עוסק בנושאים נוספים, מעבר לעיסוק ברצח מסתורי כפי שחשבו בתחילה; לאחר כמה הקרנות ברומא ובצפון איטליה, הסרט הוחרם וירד מהמסך על ידי הממסד הפשיסטי וכן בשל התנגדות הכנסייה. בהמשך הרסו הפשיסטים את מרבית ההעתקים של הסרט, אך ויסקונטי הצליח לשמור עותק נגטיב, וממנו יצרו לאחר המלחמה את כל ההעתקים.
אחרי המלחמה, נוצר שוב קושי בהפצת הסרט, הפעם בארצות הברית; בעקבות המלחמה ולחץ ההפקה, הסתבר שלא היו בידי ויסקונטי בכלל את הזכויות על הספר, וחברת האולפנים מטרו גולדווין מאייר החלה בהפקה של הסרט בגרסה חדשה, הפעם בבימויו של טאי גארנט ("הדוור מצלצל פעמיים", 1946), עוד בזמן שהחרם של הפשיסטים היה עדיין בתוקף על עבודותיו של ויסקונטי.
בשל בעיות הפצה, הסרט לא יצא מגבולות איטליה עד 1976. למרות הקרנות מאוחרות ומועטות, הסרט זכה לפופולריות רבה עקב הרגישות הרבה המאפיינת אותו, שמזכירה עבודות נאו-ריאליסטיות אחרות של במאים כמו מיכלאנג'לו אנטוניוני, ג'יאני פוצ'יני וג'יסף דה סנטיס.
אמצעי מבע בסרט עריכה
ויסקונטי ביצע מספר שינויים בתסריט יחסית לספר; השינוי המשמעותי ביותר היה ביחס שלו למציאות האיטלקית, וההתאמה אליה.
טכניקת הצילום הצטיינה בגישה חדשנית לזמנה: צילום שוטים ארוכים, כאשר מצלמה עוקבת זמן רב אחרי תנועת השחקנים גם כאשר לכאורה סיימו את חלקם בדיאלוג, כדי לעמוד על תגובתם ולהוסיף להבנת האווירה גם על ידי הצגת תמונה דוממת.
השחקנים שנבחרו לתפקידים הראשיים, קלרה קלמאי (Clara Calamai) ומאסימו ג'ירוטי (Massimo Girotti) נתנו ביטוי רגשי עמוק לדרמה המתרחשת בחיי גיבוריהם.
באחת הסצנות הידועות בסרט, שמשקפת תימות נאו-ריאליסטיות, נכנסת השחקנית הראשית למטבח המלוכלך, מכינה לעצמה קערת מרק, מתיישבת לקרוא עיתון ולאכול, ונרדמת. ברגעים כאלו ודומים לו, ויסקונטי "מאט" את קצב החיים ונותן לצופה מבט מעמיק לחיים, לפשטות ולמורכבות שבהם.
הנוף האיטלקי הוא אחד המאפיינים של הסרט ושל הנאו-ריאליזם. ויסקונטי מרבה להראות את דמויותיו באותו הנוף, ומרבה להשתמש בשוטים ארוכים, משאיר את הקלוז-אפים לרגעים מאוד ספציפיים, דרמטיים.
למרות הוויכוחים בהגדרת המונח קולנוע ריאליסטי, ניתן לומר כי אחד המאפיינים החזקים בסרטו של ויסקונטי הוא הריאליזם הבוטה. למרות שהוא השתמש בשני שחקנים מפורסמים, הם נותנים הופעה טובה שאינה זוהרת, כמו שהם רגילים. הרגעים הטובים שלהם בסרט הם אילמים, והשוטים הארוכים והאיטיים מעבירים בצופה את אותה תחושה של מתח, חרדה ועצבנות שהם בעצמם חשים.
לקריאה נוספת עריכה
- Bacon, Henry, Visconti: Explorations of Beauty and Decay, Cambridge: Cambridge University Press, 1998.
- Bondanella, Peter E., Italian Cinema: From Neorealism to the Present, New York: Continuum, 2001.
- Korte, Walter F., Jr. “Marxism and Formalism in the Films of Luchino Visconti”, Cinema Journal, Vol. 11, No. 1, Autumn, 1971, pp. 2–12.
- Lopate, Phillip. “The Operatic Realism of Luchino Visconti”, Totally, Tenderly, Tragically: Essays and Criticism From a Lifelong Love Affair with the Movies, New York: Anchor Books, 1998. pp. 101–114
- Nochimson, Martha P., “The Melodramatic Neorealism of Luchino Visconti”, Cineaste, Vol. 28, No. 2, Spring, 2003, pp. 45–48.
- Pacifici, Sergio J., “Notes Toward a Definition of Neorealism”, Yale French Studies, No. 17, Art of the Cinema, 1956, pp. 44–53. Pacifici discusses the term Neorealism and examines several popular movies which came out of the movement.
- Poggi, Gianfranco, “Luchino Visconti and the Italian Cinema”, Film Quarterly, Vol. 13, No. 3, Spring, 1960, pp. 11–22. Poggi discusses Visconti and his work in the context of neorealism and the Italian cinema of the time.
- Servadio, Gaia, Visconti: A Biography, New York: F. Watts, 1983.
