אווה היימן

אווה היימן (בהונגרית: Éva Heyman;‏ 13 בפברואר 1931 - 17 באוקטובר 1944) הייתה נערה יהודייה שגרה בעיר נאג'ווארד שברומניה (הועברה להונגריה ב-1940 במסגרת תכתיב וינה). היא כתבה יומן אישי בשנת 1944, בתקופת שואת יהודי הונגריה. היומן מתאר מזווית המבט שלה כנערה את החיים תחת הכיבוש הנאצי, ההידרדרות הקיצונית במצבם של יהודי העיר, ושליחתם המהירה למחנות ההשמדה. היימן נספתה בשואה, ויומנה פורסם בשם "יומנה של אווה היימן". היה זה אחד מיומני השואה הראשונים שפורסמו. במאי 2019 הופקו סדרת סרטונים במסגרת "הסטורי של אווה", ובו הועלה יומנה כסדרת סרטונים קצרים ברשת החברתית "אינסטגרם".

אווה היימן
Éva Heyman

לידה	13 בפברואר 1931 אוראדיה, ממלכת רומניה
נרצחה	17 באוקטובר 1944 (בגיל 13) אושוויץ, גרמניה הנאצית
מדינה	רומניה

ביוגרפיה

אווה נולדה באוראדיה (נאג'ווארד בהונגרית) שברומניה למשפחה יהודית-הונגרית מתבוללת. הוריה היו אָגְנֶשׁ, או בשם החיבה, כפי שכינתה אותה אווה, אָגִי, שהייתה בתו היחידה של הרוקח ד"ר רז'ה ראץ, ואף היא למדה רוקחות, והארכיטקט בלה היימן. הם התגרשו בהיותה בת ארבע, ואווה ראתה זאת כאחד הגורמים העיקריים לעצבות התמידית שהיא חשה. אמה אגי נישאה בשנית לסופר בלה ז'ולט, והתגוררה עמו בבודפשט, ואילו אווה נותרה לגור עם סבה וסבתה, וראתה את הוריה לעיתים רחוקות. יוסטי, האומנת האוסטרית שטיפלה גם באמה הייתה אחראית לטיפול בה. ב-1940 על פי תכתיב וינה עברה העיר לרשות הונגריה מרומניה. הקהילה היהודית בעיר מנתה כ-30,000 איש. במרץ 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה ושואת יהודי הונגריה הואצה. הגרמנים הקימו גטו בסביבת בית הכנסת הגדול, משם שלחו את יהודי העיר למחנה ההשמדה אושוויץ.

בגטו הייתה המשפחה מאוחדת לתקופה קצרה, מכורח הנסיבות, ואווה זכתה סוף-סוף להתגורר עם אמה. אך זאת לזמן קצר: האם הצליחה להימלט מהגטו עם בן-זוגה, ולהגיע לבודפשט. אווה נותרה עם סבה וסבתה בגטו, ועימם נשלחה לאושוויץ ונרצחה שם, בהיותה בת שלוש-עשרה. אמה ואביה החורג הצליחו לצאת ברכבת קסטנר מבודפשט. לא ידוע מה עלה בגורל אביה. לאחר המלחמה אביה החורג נפטר ממחלה ב-1949, ואמהּ התאבדה ב-1951 עם תמונה של אווה לידה.

יומן

אווה החלה לכתוב ביומנה החל מ-13 בפברואר 1944, שחל ביום הולדתה השלושה-עשר. היא לא הניחה לאיש לקרוא ביומנה ונעלה אותו במפתח קטן מוזהב, שאותו נשאה תמיד בשרשרת זהב דקה על צווארה. אווה לא זכתה לכתוב בו לאורך זמן רב: הוא נכתב במשך שלושה חודשים ושישה ימים בלבד. אך מרגע שקבלה את היומן לידיה, ועד ליום כתיבתה האחרון בו, כשחילצה אותו מהגטו ממש לפני שילוחה לאושוויץ, אווה כתבה ביומן בצורה אינטנסיבית מאוד, ועל כן הוא תיעוד עשיר לחייה (גם אלה שקדמו לזמן כתיבת היומן) ולאירועים הנוראיים שחוותה, מזווית מבט של נערה צעירה.

הטקסט לאורך היומן כולו מתהווה בצילה של השואה. כבר ביום הראשון המתועד ביומן ניכרת השפעת מלחמת העולם השנייה, כאשר אווה מספרת שחגיגות יום הולדתה צומצמו, "כדי שלא יאמרו הארים, כי צאצאי היהודים מתגנדרים".

בתחילה כתבה אווה ביומן את חלומותיה ושאיפותיה לעתיד: "לכשאגדל, ארוויח את לחמי כצלמת-עיתונאית ואעשה ככל שיעלה על ליבי..." (21 בפברואר 1944). אך ככל שהתקדם היומן, שאיפותיה של אווה מתחילות להצטמצם לשאיפה אחת ויחידה, לחיות:

הורגים את כולם, ובכלל זה גם ילדים... אבל אני איני רוצה שיהרגו אותי! אני רוצה להיות צלמת-של-עיתון ובגיל של עשרים וארבע שנים אנשא לאיש... קראתי את "נערי הרחוב פאל"... אני בכיתי כל-כך, כשנמצ'ק הקטן מת בספר. בכלל בוכה אני תמיד כשאני קוראת, שמישהו מת. אני אינני רוצה למות, משום שעדיין כמעט לא חייתי!

— 26 ו-28 במרץ 1944

אווה הביעה מעין התנצלות בפני יומנה, על שאין היא יכולה לכתוב בו דברים שמחים:

יומני הקטן... אתמול דפדפתי בך ונכמרו רחמי עליך, שהרי כמעט ואיני כותבת בך דבר שיהא בו כדי לשמח אותך... אני איני מספרת דברים אלה אלא רק לך, יומני הקטן, לא לשום אחר...

— 16 ו-17 במרץ 1944

ואכן בשלושת החודשים שכתבה בו, היא תיארה בעיקר את אובדנה המהיר של יהדות הונגריה. כחודש לאחר פתיחת היומן, ב-19 במרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה. אווה תארה ביומנה, מתוך מודעות ורגישות גבוהה יחסית לילדה בת שלוש-עשרה, את ההידרדרות שחלה במצב היהודים ואת התחושות שעולות בסביבה. ביום פלישת הנאצים להונגריה כתבה אווה ביומנה:

יומני הקטן, אתה המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באו... אגי (כך מכנה אווה את אמהּ ביומן) גם רגילה הייתה לומר, כי אנשים מהוגנים צריכים היו מתמיד לברוח מן הארץ הזאת, משום שאחרת היו כולאים או רוצחים אותם. הללו, שנרדפו כך מן הבית, נקראים אמיגראנטים (מהגרים). אולם להיות אמיגראנט אף הוא רע מאוד, משום שבני-אדם כולם יש להם כיסופי מולדת בתמיד, ובאמיגראציה הם זרים לעולם...

— 18 במרץ 1944

פחות מחודש לאחר מכן, כבר נצטוו יהודי העיר לתפור טלאי צהוב על בגדיהם. אווה, שמוצאה היהודי לא היה עד אז מרכיב מרכזי בחייה, מצאה את עצמה לפתע כחלק מקבוצה חדשה, שהיא מכנה 'המכוכבים':

היום באה מארישקה (העוזרת של המשפחה) לקחתני מאצל האננים ותפרה כוכב-טלאי על מעיל האביב השחום שלי, במהודק היטב, בדיוק מעל לבי... בדרכי אל סבתא לואיזה, נפגשתי עם המכוכבים. אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל-כך, בראש מורכן...

— 5 באפריל 1944

יומיים לאחר מכן, אווה תיארה את גזילת רכושה בידי השוטרים ההונגרים, שלקחו את האופניים שלה, אותם קנתה זמן קצר קודם לכן, וסיפרה על כך: "היום הורדתי את האופניים שלי מן הגג, בעוד שבועיים אולי אוכל לצאת לרכיבה. אני מעריצה את הרכיבה על אופניים, והאופניים הם של ממש – לא כמו של ילדים, אלא כמו של מבוגרים" (14 בפברואר 1944). כשלקחו לה את האופניים, ניסתה אווה להיאבק עליהם בכוח:

היום באו בשביל האופניים שלי. כמעט שגרמתי לתקלה גדולה. יודע אתה, יומני הקטן, מזה בלבד שהשוטרים נכנסו לבית, נבהלתי באופן מחריד. יודעת אני כי השוטרים מביאים עתה רק צרות אתם, בכל מקום שהם נכנסים... בכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופנים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "שתתביישו לקחת אופניים של ילדה! הרי זה מעשה גנבה!". שנה וחצי אספנו את הכספים לקניית האופניים... שוטר אחד היה מרוגז מאוד – הוא אמר: "רק זה צריך עוד, שילדה יהודית תעשה קומדיה שכזאת כשלוקחים אופניים שלה. שום צאצא של יהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים". יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים.

— 7 באפריל 1944

שלושה שבועות לאחר מכן, אווה גורשה עם משפחתה לגטו בנאג'ווארד:

מעבירים אותנו אל הגטו... סבורה הייתי, שכל זה הוא חלום רע שחלמתי... המודעה נכונה, אמרה אגי. היא כאילו ניחשה שאני מקווה בסתר לבי, כי הדבר אינו אלא חלום רע ולא עוד... אין זה חלום, בובה-אווה, לדאבון, השטח שנועד לגטו נמצא ברובע היהודי, ששם היה לפנים בזמן מן הזמנים גטו. אולם זה היה משכבר ימים, מזמן רב מאוד, שאיש אינו יודע על כך אלא מן הספרים. יומני הקטן, מכאן ואילך מצטייר לי הכל כאילו בכל זאת חלום הוא. התחלנו לארוז... יודעת אני, שאין זה חלום, אבל איני יכולה להאמין בדבר... איש אינו מוציא הגה מפיו. יומני הקטן, כך לא פחדתי עוד מעולם.

— 1 במאי 1944

במעבר לגטו לא הורשו לקחת כמעט דבר, וגם את שרשרת הזהב נאלצה אווה למסור לשוטרים ההונגרים. מכאן העניינים התחילו להידרדר בקצב מהיר, ואווה תיארה ביומנה איך החוקים משתנים, ואיך העולם המוכר לה כבר לא קיים עוד, ומשתנה מול עיניה לדבר אפל ונורא:

יומני הקטן, חמישה ימים שאנחנו כאן, אבל בהן צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים. אפילו איני יודעת, איך אגש לכתיבה, שכל-כך דברים מחרידים היו מאז שכתבתי לאחרונה בתוכך... הכל אסור, אבל המחריד ביותר שכל עונש הוא – מיתה... לא העמדה בפינה, לא מכות... לא שינון נטיית פעלים היוצאים מן הכלל על ידי כתיבתם מאה פעמים, כפי שהיו נוהגים לפנים בבית הספר, לא ולא, העונש הקל ביותר והחמור ביותר: מיתה. אין כתוב במפורש שהעונש הזה חל גם על ילדים, אבל נראה לי שהוא חל גם עלינו... גם זאת ציוו עלינו אותם ז'אנדרמים שלקחו הכל מאתנו. אין לי מושג מה יהיה בעתיד. תמיד סבורה אני: הנה כלו כל הקיצין וזה עכשיו הגרוע ביותר ואחר נוכחת אני לדעת, כי תמיד אפשר עוד שהכל יהיה יותר גרוע... עד כאן היה לנו מזונות, כעת כבר לא יהיה מה לאכול...

— 10 במאי 1944

אווה רשמה ביומנה בפעם האחרונה ב-30 במאי 1944, שלושה ימים לפני שגורשה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחה ב-17 באוקטובר 1944. בדף האחרון ביומנה כתבה אווה:

יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי... ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות!

— 30 במאי 1944

ביום האחרון לכתיבתה ביומן, היו כל יהודי נאג'ווארד סגורים בגטו הצפוף, לקראת שליחתם לפולין. אווה, בפיכחון נדיר לגילה, כתבה כי המבוגרים טועים: "לחינם אומרים כולם, שאנו לא נלך לארץ פולין". העוזרת ההונגרית של המשפחה, שאווה מכנה מארישקה, הצליחה להסתנן פנימה (ואלו המילים האחרונות ביומן - "איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותיי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה"); את אווה היא כבר לא יכלה להציל, אך אווה העבירה לה את היומן, וביקשה ממנה שתשמור עליו מכל משמר. העובדה שאווה דאגה לחלץ את יומנה מהגטו המסוגר מעידה על כך שהיא הבינה שהסוף הגיע, וקיוותה שלפחות דרך היומן חייה יזכו באופן כלשהו להמשך.

מותה

כשהגיעה אווה עם סבהּ וסבתהּ לאושוויץ, הם נשלחו מיד להשמדה בתאי הגז, ואילו היא הצליחה לשרוד במחנה עוד למעלה מארבעה חודשים. לא ידוע רבות על גורלה ומצבה בתקופה זו. ב-17 באוקטובר 1944, כחודשיים לפני שחרור המחנה, ראה מנגלה, על אף ניסיונותיה של אווה להסתיר זאת, שרגליה היו פצועות - ושלח אותה אל מותה בתאי הגז.

פרסום היומן

מארישקה, העוזרת ההונגרית לה העבירה אווה את היומן, מסרה את היומן לאמה של אווה, יחד עם צילומים של אווה ששמרה אצלה. האם דאגה לפרסמו.

היומן התפרסם במקור בהונגרית (לראשונה ב-1948, ומהדורה שנייה ב-2011), שפת הכתיבה של היומן. יד ושם הוציא לאור תרגום לעברית בעריכת יהודה מרטו ב-1964, ולאנגלית ב-1974. בנוסף תורגם היומן גם לרומנית (1991), לרוסית (2001), ולגרמנית (2012).

תגובות לאחר מותה

האומנת של אווה, יוסטי, האשימה במכתב מ-21 באוקטובר 1945 את אמה של אווה בהפקרת בתה למוות. היא טענה נגדה שהיה עליה להשקיע את כל כוחותיה בהצלת בתה, כשם שעשתה זאת למען בן-זוגה. אך יותר מכל, האשימה יוסטי את עצמה:

מה יכולתי לעשות? עכשיו, עכשיו, כשכבר הכל מאוחר, עכשיו כבר אני יודעת, כי אמנם יכולה הייתי לעשות הרבה! עד הרגע האחרון נשארתי עם אותה שגרת-אזרחים הדיוטית... את יודעת, שלא בכסף היה הדבר תלוי, אלא רק בחוסר דמיון שלי. בזאת, שהאדם האפור, הקטן, שגם אני הנני ממין זה, אינו מכוון אלא רק לימי החול הרגילים... את אווה אהבתי יותר מכל אשר בעולם. רואה את, משום כך מאשימה אני את עצמי! להרגיש ולאהוב מי כמוני יודעת, והנה לעשות מעשה - לא היה בכוחי.

— יומנה של אווה היימן, ירושלים 1964, נספחים, עמ' 91–92

הנצחה וייצוג בתרבות

• בשנת 2012 נפתח מרכז מחקר להיסטוריה יהודית באוניברסיטת אוראדיה (נאג'ווארד), על שם אווה היימן.
• בשנת 2015 הוצב בעירהּ אוראדיה (נאג'ווארד) פסל בדמותה, לזכר ילדי העיר שנרצחו בשואה, בפארק בלצ'סקו שממנו גורשו ברכבות לאושוויץ כ-3,000 יהודים, בין 24 במאי ל-3 ביוני 1944.
• בשנת 2017 הועלתה ברומניה על בסיס סיפורהּ הצגת תיאטרון בשם "אווה היימן: אנה פרנק של טרנסליבניה".
• בשנת 2019 הועלתה לאינסטגרם סידרה של סרטונים קצרים הממחישים את סיפורה, בסגנון המאפיין את המדיה, תחת הכותרת 'הסטורי של אווה'. הסרטונים עוררו עניין רב, וזכו ללמעלה מ-100 מיליון צפיות בתוך פחות מיממה.

לקריאה נוספת

• יומנה של אווה, משכל (ידיעות ספרים), 2019 _{(מהדורה מוקדמת יותר: יומנה של אווה היימאן, יד ושם, ירושלים תשכ"ד)}

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אווה היימן בוויקישיתוף

• אווה היימן, באנציקלופדיית השואה באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה.
• אווה היימן, דף עד באתר יד ושם.
• הכל אודות אווה, באתר "ידיעות אחרונות", 5 ביוני 2019
• הסטורי המקורי של אווה, באתר ynet, 8 ביוני 2019
• על יומנה של אווה היימן, באתר יד ושם
• קטעים מיומנה של אווה היימן, באתר יד ושם (לשונית "יומן אינטראקטיבי")
• אווה היימן (1931-1944), דף שער בספרייה הלאומית

• אווה היימן, ברשת החברתית אינסטגרם