אופרת בלדה
אופרת בלדה מתייחס לז'אנר של בידור במה אנגלי שפעל בעיקר במאה ה-18 והשפיע גם על צורות בידור אחרות במאה ה-19 וה-20. בדומה לוודוויל שקדם לו ולזינגשפיל שהופיע מאוחר יותר, המאפיין הייחודי שלו הוא השימוש בלחנים פופולריים (בין אם לחנים קיימים או לחנים חדשים) עם דיאלוג מדובר. מחזות אנגליים אלה היו 'אופרות' בעיקר בגלל שהם היוו סאטירה על האופרות סריה המיובאות.
אופרות בלדה ראשונות עריכה
אופרת בלדה מכונה "מחאת המאה ה-18 נגד הכיבוש האיטלקי של סצנת האופרה של לונדון[1]". הוא הורכב מדיאלוגים עסיסיים ולעיתים קרובות דיאלוגים סאטיריים מדוברים (באנגלית), שזורים בשירים שהיו קצרים מאוד במכוון (בעיקר בית קצר אחד ופזמון) על מנת למזער את ההפרעות לזרימה של הסיפור. העלילה עסקה לרוב באנשי המעמד הנמוך, לעיתים קרובות בפושעים ותמהונים, שלא תאמה או אף הייתה מנוגדת לערכי המוסר הגבוהים של האופרה האיטלקית של התקופה.
מקובל לראות כאופרת בלדה הראשונה, שהוכחה גם כמוצלחת ביותר, את "אופרת הקבצנים" משנת 1728[2], מאת ג'ון גיי עם מוזיקה של יוהאן כריסטוף פפוש, ששניהם חוו כנראה את תיאטרון הוודביל בפריז, וייתכן שהייתה להם מוטיבציה לשחזר זאת בגרסה אנגלית. הם הושפעו כנראה גם ממופעי הבורלסקה והמחזות המוזיקליים של תומאס דאורפי, שהיו לו מוניטין של התאמת מילים חדשות לשירים קיימים. אנתולוגיה פופולרית של התאמות כאלה יצאה לאור בשנת 1700 ולעיתים קרובות הונפקה מחדש[3]. מספר מנגינות מתוך האנתולוגיה הזו הופיעו ב"אופרת הקבצנים".
גיי יצר הפקה נוספת, כהמשך לאופרת הקבצנים ובאותו הסגנון בשם "פולי", ויוצרים כמו הנרי פילדינג, קולי סיבר ורבים אחרים יצרו אופרות בלדה שנהנו מפופולריות רבה[4]. יחד עם זאת, עד אמצע המאה ה-18 הז'אנר כבר היה בירידה[5].
למרות שעלילת אופרות הבלדה הציגה לרוב את הדרגים הנמוכים של החברה, הקהל להפקות אלה היו בדרך כלל אנשי הבורגנות הלונדונית. כתגובה לאופרה הרצינית (שבשלב זה בוצעה כמעט תמיד באיטלקית), המוזיקה לאופרות אלה הייתה סאטירית בדרכה, כמו מילות המחזה. המחזות עצמם הכילו אזכור של הפוליטיקה העכשווית, כך למשל גיבור "אופרת הקבצנים", פיצ'ם, היווה סאטירה על ראש הממשלה רוברט וולפול. בהכנסת אלמנט סאטירי, רבים מהמפיקים הסתכנו בצנזורה ומאסר - כפי שהיה במקרה של אופרת-הבלדה "פולי", יורשו של גיי ל"אופרת הקבצנים".
המנגינות של אופרות הבלדה לא נכתבו במיוחד, אלא נלקחו ברובן ממגוון רחב של מקורות קיימים, כולל ממוזיקת פולק, אריות פופולריות של מלחינים קלאסיים (כגון פרסל) ואף משירי ילדים. מקור משמעותי שממנו המוזיקה נלקחה היה כרוזי מוזיקה, גיליונות נייר שהכילו בלדות, חריזה, חדשות ולעיתים איורים, שהיו נפוצים בלונדון של המאה ה-18.
בשנת 1736, יזם שגריר פרוסיה באנגליה הצגת אופרת בלדה פופולרית בגרמניה בשם "תשלום השטן" מאת צ'ארלס קופי. הוא בוצע בהצלחה בהמבורג, לייפציג ובמקומות אחר בגרמניה. גרסה חדשה הופקה על ידי יוהאן אדם הילר ב-1766. ההצלחה של גרסה זו הייתה הראשונה של מי שנקראו בהמשך "אבות הזינגשפיל הגרמני" .
אופרות בלדה פסטורליות עריכה
פיתוח מאוחר יותר, שגם הוא מכונה לעיתים קרובות אופרת בלדה, היה בעל מימד פסטורלי יותר. אופרות בלדה אלה היו מנוגדות בנושאיהן לגרסאות הסאטיריות המוקדמות. במקום חידושים למוזיקה קיימת כמו שהיה למשל ב"אופרת הקבצנים", עשרות רבות של הפקות כאלו כללו בעיקר מוזיקה מקורית, למרות שהן ציטטו לא אחת ממנגינות עממיות, או היוו חיקוי שלהן. מעניין לציין, כי רבים מעבודות אלה הוצגו לאחר מכן כחלקים של אופרות איטלקיות.
מאוחר יותר באותה מאה, קומדיות נרחבות יותר כגון "האומנת" של שרידן ויצירות רבות של דיבדין חזרו לכיוון הסגנון המקורי, אבל כבר לא נותר הרבה מהתנופה של אופרות-בלדה הסאטיריות.
במאות ה-19 וה-20 עריכה
האופרות האנגליות של המאה ה-19 נמשכו חזק לסגנון ה"פסטורלי" של אופרת הבלדה. עקבות לכך ניתן למצוא בסגנון הסאטירי בעבודתם של יוצרים "רציניים" כמו ברנט. הרבה מהרוח הסאטירית של אופרת הבלדה המקורית ניתן למצוא (אם כי בצורה מעודנת מאוד) בתרומתו של גילברט לאופרות סבוי של גילברט וסאליבן. ב"הקוסם", אחת מהיצירות המוקדמות של גילברט וסאליבן, הוא חיקה, או לפחות קיבל השראה, מהסגנון הפסטורלי יותר של אופרת הבלדה.
"אופרה בגרוש" של קורט וייל וברטולט ברכט מ-1928 הוא עיבוד של "אופרת הקבצנים". העלילה דומה עם אותם הדמויות, ומכילה הרבה מאותה סאטירה נושכת. מצד שני, כל המוזיקה השתנתה והפכה להיות מורכבת במיוחד, ובכך השמיטו את אחד המאפיינים הבולטים ביותר של אופרת הבלדה המקורית. ברוח שונה לחלוטין, "יוג הרועה", אופרה בשתי מערכות של רייף וון ויליאמס שהועלתה לראשונה ב-1924, מכונה לעיתים "אופרת בלדה".
זמרי פולק מהמאה העשרים יצרו מחזות פולק מוזיקליים או דמויי פולק שנקראו "אופרות בלדה". אלן לומקס, פיט סיגר, ברל אייבס ואחרים הקליטו את "Martins and the Coys" ב-1944 ופיטר בלאמי ואחרים הקליטו את "המשלוחים" ב-1977. הראשון מחובר יותר לצורה ה"פסטורלית" של אופרת הבלדה, וזה האחרון מחובר לסוג של האופרה-סאטירה, אך כולם הציגו פרשנות מחודשת נוספת של המונח.
דווקא מחזות הזמר של קנדר ואב, במיוחד "שיקגו" ו"קברט", מייצגים היטב את סוג הסאטירה הגלומה ב"אופרת הקבצנים" ויורשיו, והם כנראה הייצוגים הטובים ביותר שהשתמרו לאופרות הבלדה, אם כי כאן, כמו בגרסתו של וייל ב"אופרה בגרוש", המוזיקה מורכבת במיוחד, בניגוד לאופרות הבלדה של המאה ה-18.
קישורים חיצוניים עריכה
- אופרת בלדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ M. Lubbock, The Complete Book of Light Opera (New York: Appleton-Century-Crofts, 1962), pp. 467–68
- ^ J. Milling, P. Thomson, J. W. Donohue, eds, The Cambridge History of British Theatre: 1660 to 1895 / edited by Joseph Donohue (Cambridge: Cambridge University Press, 2004), p. 131.
- ^ Grove's Dictionary of Music and Musicians, D'Urfey, Thomas.
- ^ M. Lubbock,1962
- ^ J. Warwick and E. West, The Oxford Dictionary of Opera (Oxford: Oxford University Press), p. 43.