אורים ותומים

פריט מקראי

בתנ"ך, האורים והתומים הם פריטים מסוימים שהונחו בדרך קבע בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו, ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים בתשובה לשאלות. אופיים של פריטים אלו ומנגנון קבלת המסרים אינם מפורשים במקרא. קיומם של האורים והתומים ואפשרות השימוש בהם מוזכרים כבר בתורה, וסיפורים על שימוש בהם מוזכרים בספרי התנ"ך, בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים. לאחר תקופת דוד, הם אינם מוזכרים, מלבד אזכור מאוחר שלהם בתקופת עזרא ונחמיה[1].

מהות האורים והתומים עריכה

על פי התפיסה המסורתית של חז"ל, המסר הועבר באמצעות החושן, שבו נקבעו אבנים יקרות, ובהן היו שמות שבטי ישראל חרוטים או בולטים. האבנים נתנו תשובות מילוליות בהבלטה או הארה של אותיות, (למשל בפירוש חז"ל לספר שמואל א', א' י"ג). לפי תפיסה זו, אורים ותומים הם גווילים קטנים עם השם המפורש, שהושמו בתוך קפלי החושן של הכהן הגדול, וגרמו לאותיות מסוימות שעל אבני החושן לזרוח, לאחר שאילת השאלה של הכהן, כתשובה מאלוהים. לדעת הרמב"ם כלל לא היו גווילים, אלא אבני החושן עצמן נקראו אורים ותומים.

הרמב"ם מתאר את האופן בו שאלו את השאלות: ”וכיצד שואלין? עומד הכהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל: "אעלה, או לא אעלה?" ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בלבו, אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו, ומיד רוח הקדש לובש את הכהן, ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה: "עלה" או "לא תעלה" באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו, והכהן משיבו ואומר לו: "עלה" או "לא תעלה".” (משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק י', הלכה י"א).

חוקרי יהדות מודרניים, כמו קאסוטו, סוברים כי אורים ותומים הם שני גווילי קלף שבאחת מהן כתובה המילה "אורים" (מלשון "ארור") ובשנייה כתובה המילה "תומים" (מלשון "תום ואמת"), שנשלפו באופן אקראי כאשר נשאלה שאלה, וייצגו את רצון האלוהים. לפי תפיסה זו, המתבססת גם על תרגום השבעים לשמואל א', י"ד, מ"א, האורים והתומים ענו תשובות של "כן" או "לא" ולא תשובות מורכבות בעלות אותיות רבות.

האזכור במקרא עריכה

האזכור הראשון של אורים ותומים בתנ"ך מופיע בציווי לאהרן הכהן לשאת את האורים והתומים על חזהו כששירת בתפקיד הכהן הגדול. ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד” (ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל').

בעקבות מותם של אהרן ומשה, הונחה יהושע, המנהיג החדש, ללכת לכהן הגדול לקבלת ייעוץ האורים ותומים כאשר היה חפץ בעצת ה'. זאת בניגוד למשה שלפי התנ"ך דיבר אליו ה' בצורה ישירה.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

בספר שמואל (א, י"ד) מסופר שכאשר באה חנה, אימו העקרה של שמואל הנביא, למשכן להתפלל על בן, והרבתה להתפלל מבלי שקולה יישמע, אמר לה עלי: "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך". לפי פירוש המובא בשם הגר"א, כאשר ראה עלי שחנה מתנהגת באופן מוזר, שאל לגביה באורים ותומים, והאותיות ה כ ר ש נצצו, אך הוא במקום לפענח "כְּשָׂרָה" (כלומר עקרה וקשת רוח כמו שרה), פענח "שִׁכֹּרָה".[2]

לא תמיד היו האורים עונים. כך מסופר פעמיים כי שאול המלך ניסה לשאול באורים ותומים ולא נענה, בשתי הפעמים הדבר היה בהקשר למלחמה בפלשתים. במלחמת מכמש שאל שאול האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה.

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא

לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג הוא ניסה לברר את העתיד,

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם

דבר שגרם לו לפנות לבעלת האוב מעין דור. לפיכך, על פי תפיסת התנ"ך התשובה לא הייתה אוטומטית וטכנית, אלא תלויה במעשיו של האדם.

במלחמת מכמש כאשר ניסו ללכוד את האשם לשתיקת האורים ותומים נתפס יהונתן.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ

. מאוחר יותר מסופר על דוד המלך ששאל באפוד של אביתר הכהן, האם אנשי קעילה שהיו משבטו יסגירו אותו ונענה שהם יסגירו אותו וששאול ירד, ובחר לברוח על סמך שאלה זו.[3] בפעם השנייה שאל דוד באורים ותומים לאחר שגדוד עמלק שבה את נשותיהן ובניהם; שאלתו הייתה האם לרדוף אחריהם

אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?

ולפי התשובה שקיבל,

רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל

, הוא דלק אחר העמלקים והצליח להציל את כולם.[4]

ההתייחסות המוסכמת האחרונה בתנ"ך בקשר לאורים והתומים הייתה בעזרא ונחמיה כאשר בית המקדש ומנהגי עבודת האל הושבו על כנם בבית שני. נכתב שם כי אלו שאין ביכולתם להוכיח את שורשיהם ככהנים יצטרכו לחכות לבואו של הכהן עם האורים והתומים לזהות את הכהנים האמיתיים:

ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים

.

בבית המקדש השני עריכה

חז"ל[5] מנו את האורים והתומים בין חמשת הדברים שהיו במקדש הראשון ולא במקדש השני. לדעת הרמב"ם[6] עשו בבית שני אורים ותומים אלא שלא היו נשאלים בהם, ולדעת הראב"ד[7] לא עשו בבית שני אורים ותומים כלל.

מורמוניזם עריכה

בזרם הנוצרי-מורמוני קיימת התייחסות לאורים והתומים, בעיקר כאל חפץ, מנגנון או מתקן. מייסד הכת ג'וזף סמית' הבן טען כי השתמש באורים ותומים לצורך תרגום ספר מורמון מלוחות הזהב. סמית' בנוסף השתמש לכאורה באורים ותומים לשכתב חלקים בספר דוקטרינה ואמנה (אנ'). המילון לתנ"ך של המורמונים מגדיר את אורים ותומים כ"כלי האלוהים שסייע לבני האדם לקבל את התגלותו של אלוהים ולתרגם שפות [שונות]".[8]

בספר המורמונים מוזכר כי הנביאים אֱתֶר ומוֹשִׁיעַ נעזרו בכלי שנקרא אורים ותומים לצורך התגלות האלוהים לעמם. המורמונים טוענים ששימוש באורים ותומים הוא "עדיפות נעלה ומיוחדת בנביא או חוזה", אף על פי שלא כל הנביאים, הקדושים והחוזים של התקופה העכשווית והקדומה בנצרות השתמשו באורים ותומים.

האזכור בקבלה עריכה

לפי המסורת הקבלית, האורים ותומים היו חפצים שנלקחו מהמקדש שבנה שלמה המלך לאחר שנרצח חירם אבי, בזמן ששמר על ההקדשים.[דרוש מקור] לפי האמונה הושג מחדש האורים ותומים והוחזר לאחר מכן למקדש. אמונה זאת רווחת גם באגדות הבונים החופשיים מארצות הברית.

אזכורים נוספים עריכה

 
סמלה של אוניברסיטת ייל

הביטוי אורים ותומים ("Urim and Thummim") הוא המוטו של אוניברסיטת ייל ומופיע על מגינה. קיים מיתוס כי הביטוי הונחל לסמלה של אוניברסיטת ייל על ידי נשיאה לשעבר עזרא סטיילז במאה ה-18, שכפרוטסטנטי אדוק היה בעל שליטה מעולה בעברית מקראית. הדבר אינו נכון כיוון שעל תעודת התואר השני של סטיילז משנת 1749 הופיע הסמל עם הכתב העברי, זמן רב לפני שהיה לנשיא האוניברסיטה. הביטוי מתורגם ללטינית וכתוב על הדגל מתחת לספר העברי – “LUX ET VERITAS”, שמשמעו בלטינית "אור ואמת".

בספר "נקמת רוח המכשף" (The Revenge of the Wizard's Ghost), מאת הסופר האמריקאי ג'ון בליירז (אנ'), האורים והתומים הם מכשיר מיוחד במינו, וסביבו נבנית העלילה המרכזית בספר.

אורים ותומים מופיעים גם בספר "האלכימאי" מאת הסופר הברזילאי פאולו קואלו. בספר מתואר כי אורים ותומים הם שתי אבנים, שחורה ולבנה, המסמלות 'כן' ו'לא' בהתאמה, ומשמשות לקבלת החלטות וקריאת אותות.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה