אטיין מאול
אטיין אנרי (או: ניקולא) מאול (בצרפתית: Etienne Henri (ou Nicolas) Méhul; 22 ביוני 1763 – 18 באוקטובר 1817) היה מלחין צרפתי, "מלחין האופרה החשוב ביותר בצרפת בתקופת המהפכה"[1]. כמו כן, היה המלחין הראשון שהוגדר "רומנטי"[2].
 | |
| לידה |
22 ביוני 1763 ז'יווה, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 1817 (בגיל 54) פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| מוקד פעילות |
צרפת |
| זרם |
מוזיקה קלאסית, המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית |
| סוגה |
אופרה, סימפוניה |
| שפה מועדפת |
צרפתית |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
קורות חייו עריכה
מאול נולד בז'יווה בהרי הארדנים. משפחתו הייתה ענייה מכדי לממן חינוך מוזיקלי ראוי לשמו לילד, ואת שיעורי המוזיקה הראשונים שלו קיבל מנגן עוגב עיוור בעיר הולדתו; הודות לכישרונו הייחודי התמנה כבר בגיל עשר לנגן העוגב במנזר נשים. בשנת 1775 בא מוזיקאי גרמני בשם וילהלם האנזר לשמש נגן עוגב במנזר הגברים בלאוואלדיה, במרחק לא רב מז'יווה, ומאול היה לתלמידו.
בשנת 1778 או 1779 נסע מאול לפריז להיות תלמידו ועוזרו של ז'אן פרדריק אדלמן, צ'מבליסט וידיד של כריסטוף ויליבלד גלוק, אלילו של מאול. בשנת 1783 התפרסם לראשונה חיבור של מאול, ספר של קטעי נגינה לצ'מבלו. הוא עיבד גם אריות מתוך אופרות פופולריות ובסוף שנות ה-80' של המאה ה-18 החל לחשוב על קריירה אופראית משלו. ב-1787 הציע הסופר ואלאדייה את אחת הליבריות שלו, "קורה", למאול. ארבע שנים עברו עד שהאופרה הגיעה לבימה. בינתיים מצא מאול שותף אידיאלי בדמותו של הליבריתן פרנסואה-בנואה הופמן, שסיפק את המילים לראשונה מבין האופרות של מאול שעלו על הבימה, "אפרוזין". ההצלחה העצומה שנחלה הצגת הבכורה שלה ב-1790 הציבה את מחברה ככישרון חדש, שאין להתעלם ממנו. הייתה זו גם ראשיתו של קשר ממושך עם תיאטרון הקומדיה האיטלקי (ששמו שונה כעבור זמן קצר לאופרה קומיק). על אף כישלון "קורה", שהופיעה לבסוף בשנה הבאה והאיסור על ביצוע "אדריאן" מסיבות פוליטיות בשנה שלאחריה, ייצב מאול את המוניטין שלו ביצירות כמו "סטראטוניס" ו"מלידור ופרוזין". בתקופת המהפכה הצרפתית חיבר מאול מספר רב של שירים פטריוטיים וקטעי תעמולה, שהמפורסם ביותר בהם הוא Chant du départ. כגמול על פועלו היה מאול למלחין הראשון שהתקבל, בשנת 1795, כחבר ב-Institut de France שנוסד זה לא מכבר. כמו כן התמנה לאחד מחמשת המפקחים של הקונסרבטואר של פריז. מאול קיים קשר של ידידות עם נפוליאון והיה לאחד הצרפתים הראשונים שקיבלו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי. הצלחתו האופראית של מאול בעשור הראשון של המאה ה-19, נפלה מזו שידע בעשור האחרון של המאה ה-18, אם כי יצירות כמו "ז'וזף" (1807) התפרסמו בעולם, בייחוד בגרמניה. כישלון האופרה שלו "האמזונות" בשנת 1811 הכה בו קשות ואפשר להגיד, ששם קץ לקריירה שלו כמלחין לתיאטרון. על אף ידידותו עם נפוליאון, לא נפגע מעמדו הציבורי של מאול מחזרת שלטון הבורבונים. עם זאת, המלחין סבל ממחלת השחפת ונפטר ב-18 באוקטובר 1817[3]. קברו נמצא בבית הקברות פר לשז, סמוך לזה של מלחין צרפתי אחר בן זמנו, פרנסואה ז'וזף גוסק.
יצירות עריכה
אופרות עריכה
תרומתו החשובה ביותר של מאול למוזיקה הייתה באופרות שלו. הוא הוביל את דור המלחינים, שהופיעו בצרפת בעשור האחרון של המאה ה-18, ביניהם ידידו ויריבו לואיג'י כרוביני ואויבו המוצהר ז'אן פרנסואה לסואר. מאול היה נאמן לדוגמה שהציב גלוק באופרות שכתב לפריז בשנות ה-70' של המאה ה-18 ויישם את ה"רפורמות" של גלוק לאופרה קומיק (סוגה ששילבה דיאלוג מדובר במוזיקה ולא הייתה בהכרח "קומית" באופיה). אך הוא דחף את המוזיקה בכיוון רומנטי יותר, שבא לביטוי ביתר שימוש בדיסוננס ועניין בגילויי קיצוניות פסיכולוגיים כמו כעס וקנאה. בכך הקדים מלחינים רומנטיים מאוחרים יותר כמו ובר וברליוז. ואומנם, מאול היה המלחין הראשון שהוגדר בפירוש כרומנטי בסגנון כתיבתו; המרקיז דה קונקורסט השתמש במונח זה בסקירתו את Le jeune sage et le vieux fou. ב"רשומות פריז", 1 באפריל 1793[4]. עניינו המוזיקלי העיקרי היה, להכפיף כל דבר להעצמת הרושם הדרמטי. כפי שכתב מעריצו ברליוז:
מאול היה משוכנע לחלוטין, שבמוזיקה דרמטית באמת, כשחשיבות הסיטואציה מצדיקה את הקורבן, אסור למלחין להסס בבחירה בין אפקט מוזיקלי נחמד, הזר לאופי הסצנה או הדרמה, לסדרת הדגשים, שהם נכונים ובמקומם אבל אינם מעניקים שום הנאה שטחית. הוא היה משוכנע, שאקספרסיביות מוזיקלית היא פרח מקסים, ענוג ונדיר, בעל ניחוח מעודן, שיפרח רק בתנאי תרבות ודי בנשיפה קלה להביא לקמילתו; שהוא אינו שוכן במלודיה לבדה, אלא שכל הרכיבים מתמזגים ליצור או להשמיד אותו - מלודיה, הרמוניה, מודולציה, מקצב, חלוקת התפקידים האינסטרומנטליים, הבחירה במשלבים נמוכים או גבוהים לקולות או לכלים, קצב מהיר או איטי והדרגות האחדות של עוצמת הצליל המופק[5].
אחת הדרכים ששימשו את מאול להגברת הביטוי הדרמטי הייתה לערוך ניסויים בתזמור. לדוגמה, ב-Uthal, אופרה המתרחשת ברמות סקוטלנד, הוציא את הכינורות מן התזמורת והחליף אותם בצלילים הכהים יותר של הויולות, לתוספת גוון מקומי[6]. היצירות העיקריות של מאול בשנות ה-90' של המאה ה-18 היו "אפרוזין", "סטראטוניס", "מלידור ופרוזין" ו"אריודנט"[7]. האופרה "אריודנט" עוסקת באותו סיפור של להט יצרים וקנאה כמו האופרה של הנדל באותו שם (אריודנטה), משנת 1735. כמו ברבות מן האופרות האחרות שלו, מאול עושה כאן שימוש בתחבולה מבנית הקרויה "מוטיב זיכרון", נושא מוזיקלי המתקשר עם דמות או רעיון מסוים באופרה. תחבולה זו מקדימה את ה"לייטמוטיב", שיופיע בדרמות המוזיקליות של וגנר. ב"אריודנט" משמש מוטיב הזיכרון ל"זעקת הזעם", ביטוי לרגשות קנאה[8].
בסביבות 1800 החלה הפופולריות של דרמות סוערות כאלה לדעוך, ואת מקומן באופנה תפסה ה"אופרה קומיק" הקלילה יותר של מלחינים כמו בואלדייה. נוסף לכך אמר למאול חברו, נפוליאון, שהוא מעדיף סגנון קומי יותר ופחות רציני באופרה. כקורסיקאי בא נפוליאון מרקע תרבותי איטלקי ואהב את האופרה בופה של מלחינים כמו פאיזיילו וצ'ימרוזה. מאול נענה ב"הכעסן", קומדיה בת מערכה אחת, שהוצגה בבכורה שלה כאופרה של המלחין האיטלקי "פיורלי" ב-1801. כשהתבררה כהצלחה מיידית, חשף מאול את התעלול[9]. מאול המשיך גם לחבר יצירות כבדות משקל. "ז'וזף", המבוססת על הסיפור התנכ"י של יוסף ואחיו, היא המפורסמת ביותר בין האופרות המאוחרות, אבל הצלחתה בצרפת לא ארכה הרבה. בגרמניה, לעומת זאת, רכשה מעריצים רבים לאורך המאה ה-19, ביניהם וגנר[10].
רשימת יצירות עריכה
מוזיקה לפסנתר עריכה
מוזיקה תזמורתית עריכה
- אוברטורה בורלסקית (1794)
- אוברטורה לכלי נשיפה (1794)
- סימפוניה בדו מז'ור (1797, רק חלקים שרדו)
- סימפוניה מס' 1 בסול מינור (1808-1809)
- סימפוניה מס' 2 ברה מז'ור, (1808-1809)
- סימפוניה מס' 3 בדו מז'ור, (1809)
- סימפוניה מס' 4 במי מז'ור (1810)
- סימפוניה מס' 5 (1810, רק הפרק הראשון שרד)
מוזיקה ווקאלית עריכה
- Chant du départ (1794)
- Chant des Victoires (1794)
- Messe Solennelle pour soli, chœurs et orgue (1804)
- Chant du retour pour la Grande Armée (1808)
- Chant lyrique pour l'inauguration de la statue de Napoléon (1811)
באלטים עריכה
- Le Jugement de Pâris (1793)
- La Dansomanie (1800)
אופרות עריכה
- Euphrosine (1790)
- Cora (1791)
- Stratonice (1792)
- Le jeune sage et le vieux fou (1793)
- Horatius Cocles (1794)
- Mélidore et Phrosine (1794)
- Doria ou La Tyrannie détruite (1795)
- La Caverne (1795)
- Le jeune Henri(1797)
- Le pont de Lody (1797)
- Ariodant (1799)
- Adrien, empereur de Rome(1799)
- Épicure (1800, with Luigi Cherubini)
- Bion (1800)
- L'Irato ou L'Emporté (1801)
- Une Folie (1802)
- Le trésor supposé ou Le danger d'écouter aux portes (1802)
- Joanna (1802)
- Héléna (1803)
- Le baiser et la quittance (1803, with Boieldieu, R. Kreutzer and Isouard)
- Les deux Aveugles de Tolède (1806)
- Uthal (1806)
- Gabrielle d'Estrées ou Les Amours d'Henri IV (1806)
- Joseph (1807)
- Les Amazones ou la Fondation de Thèbes (1811)
- Le Prince troubadour ou Le grand trompeur des dames (1813)
- L'Oriflamme (1814, with Berton and R.Kreutzer)
- La Journée aux aventures(1816)
- Valentine de Milan (1822)
מוזיקה נלווית למחזות עריכה
- Timoléon (by Marie-Joseph Chénier)
- Les Hussites (by Alexandre Duval)
קישורים חיצוניים עריכה
אטיין מאול, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אטיין מאול, באתר ספוטיפיי
אטיין מאול, באתר MusicBrainz (באנגלית)- אטיין מאול, באתר פרויקט מוטופיה
אטיין מאול, באתר Discogs (באנגלית)- אטיין מאול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אטיין מאול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
