אטיין קבה
אֵטְיֵין קָבֶּה (בצרפתית: Étienne Cabet; 1 בינואר 1788 - 9 בנובמבר 1856) היה הוגה דעות צרפתי וסוציאליסט אוטופי. חזונו היה החלפת הקפיטליזם בקומונות פועלים שוויוניות ויצרניות, שייקראו איקאריות (ביחיד - איקאריה, Icaria). הוא אף הקים איקאריות בטקסס ובאילינוי.
_m%C3%AAme_portrait,_l%27habit_simplement_esquiss%C3%A9,_D.1740.jpg) | |
| לידה |
1 בינואר 1788 דיז'ון, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
9 בנובמבר 1856 (בגיל 68) סנט לואיס, מיזורי, ארצות הברית |
| מדינה |
צרפת |
| מעסיק |
Le Populaire, Le Populaire de 1841 |
| תפקיד |
חבר האספה הלאומית הצרפתית (5 ביולי 1831–25 במאי 1834) |
  | |
תולדות חייו עריכה
קבה נולד בדיז'ון שבצרפת בשנת 1788, למשפחה פרוליטרית, אך זכה להשכלה רחבה. הוא הוסמך כעורך דין ב-1812 אך העדיף את הפעולה הפוליטית והפובליציסטית. עם נפילת משטר נפוליאון בונפרטה ב-1815 נעשה קבה פעיל בקבוצות שהתנגדו למונרכיזם תיאוקרטי, וביקשו לקדם משטר חוקתי רפובליקני. הוא עבר לפריז, המרכז הפוליטי של צרפת, והיה לאחד ממנהיגי ארגון הקארבונרים - ארגון מהפכני חשאי שהיה מעורב בהפלת שארל העשירי שושלת בית בורבון. משטרו של המלך לואי פיליפ לתובע כללי באי קורסיקה - הן כאות הוקרה על חלקו במהפכת יולי 1830 אך גם מתוך רצון להחיקו מפעילות פוליטית דמוקרטית בפריז. ספרו Histoire de la révolution de 1830 ("ההיסטוריה של מהפכת 1830"), שראה אור ב-1831 גרם לפיטוריו עקב הביקורת שמתח על השלטון המלוכני. הוא המשיך בפעילות רדיקלית ובכתיבה ביקורתית במסגרת העיתון שייסד Populaire, ואף נבחר בשנת 1834 כחבר הבית התחתון של הפרלמנט על ידי תושבי עיר הולדתו. אולם באותה שנה הואשם בבגידה ובהעלבת המלך, וניתנה לו בחירה בין שנתיים מאסר לחמש שנות גלות. קבה בחר בגלות והוגלה לבריטניה.
בבריטניה בימי גלותו, בילה קבה שעות רבות במחקר פוליטי באשר לקשר שבין מבנים פוליטיים לרווחה כלכלית ובעיון בספריית המוזיאון הבריטי. בין היתר קרא את "אוטופיה" של תומאס מור והושפע במיוחד מההוגה הסוציאליסט רוברט אוון. בהשפעתם של שני הוגים אלה חיבר ספר אוטופי בשם Voyage et aventures de lord William Carisdall en Icarie ("מסעותיו והרפתקאותיו של לורד ויליאם קריסדול באיקאריה"). הספר, שראה אור ב-1840 תיאר חברה סוציאליסטית אידיאלית, שכל נתיניה שווים לחלוטין, המתקיימת כביכול באי בדיוני. החברה נשלטת על ידי שלטון דמוקרטי נבחר, וקרויה על שם המהפכן הדמיוני 'איקר' אשר הוביל את המהפכה המקומית והמעבר משלטון מלוכני לצורת המשטר החדשה. היא מייצרת את צרכיה ומקיימת חיים קהילתיים, המבוססים על משפחות המחנכות את ילדיהם יחדיו, עובדות יחדיו, מחזיקה יחדיו באמצעי הייצור ומקיימות מוסדות תמיכה קהילתיים. קבה פירט בעבודתו היבטים שונים של החיים, בהם אף אדריכלות הומניסטית, שעליה, לדבריו, לשרת בכל פרט את האדם הפשוט ואת הקהילה. קבה העניק מקום מרכזי בשיטתו לדת, לאו דווקא נצרות, אף שחיבר ספר עב כרס בעל חמישה כרכים בשם Le vrai christianisme suivant Jésus Christ ("הנצרות האמיתית של ישו"), בו ביקש להוכיח שכוונתו האמיתית של ישו בהטפותיו הייתה לקהילה דמוית איקאריה.
ב-1839 שב לצרפת ושיתף פעולה עם התנועה הקהילתנית, במסגרת זו טבע את המונח "קומוניזם". כתביו באותה עת השפיעו, בין היתר על קרל מרקס ופרידריך אנגלס[1][2]. ב-1841 החל להוציא מחדש את העיתון Populaire, שזכה לפופולריות בקרב מעמד הפועלים ואת כתב העת 'האלמנך האיקראי'.
ההתיישבות בארצות הברית עריכה
ערך מורחב – תנועת איקאריה
עמדותיו של קבה עוררו אנטגוניזם לא רק בקרב הבורגנות והמלוכנות - כי אם גם בקרב חלק מהסוציאליסטים המהפכנים בשל התנגדותו למהפכה האלימה. רבים מתומכיו ניסו לדחוף אותו להוכיח את צדקת רעיונו באמצעות הקמת מושבה שיתופית לדוגמה ברוח רעיונותיו. במאי 1847 פרסם כרוז הקורא להקמת מושבה שיתופית איקאראית באמריאה הצפונית, וטען כי המהפכה בצרפת לא תביא גאולה לפועלים, גם לו תצליח. בספטמבר 1848 נסע לאנגליה להפגש עם רוברט אוון ולהוועץ עימו. אוון המליץ לו לנסות ולהקים את הקומונה על אדמת טקסס, שכן המדינה החדשה רצתה ליישב שטחים גדולים ומסרה זיכיונות על שטחי קרקע גדולים לחברות פרטיות בתנאי שיגייסו מתיישבים.
ב-3 בפברואר 1848 הפליגו 69 מאנשי תנועתו של קבה, כחלוצים להתיישבות מנמל לה הבר לניו אורלינס בדרכם להתיישבות בטקסס. קבה עצמו נותר בפריס במטרה לארגן את יתר אנשי התנועה להגירה, מתוך אמונה שאחריו יבואו אלפים. אולם מהפכת פברואר קרעה את התנועה שרבים מחבריה נהו אחרי התקווה לחולל שינוי חברתי בצרפת גופה וזנחו את רעיון ההתיישבות בארצות הברית. חמישה מאנשי קבוצת החלומים שהיגרו לארצות הברית החליטו לחזור לצרפת מיד עם נחיתתם בניו אורלינס כשנתבשרועל המהפכה. קבה ונאמניו התקשו אף לגייס סיוע כלכלי למתיישבים הראשונים תחת המשטר הרפובליקאי החדש.
בסוף מרץ הגיעה הקבוצה הראשונה לחלקות שנרכשו עבורה בעמק הנהר האדום, לא רחוק מהעיר דאלאס. אולם הקרקע שהוקצתה לקבוצה לא הייתה רציפה, אלא שובצה בחלקות בבעלות פרטית של חוואים אחרים, דבר שמנע הקמת יישוב קהילתי אוטופי לפי חזונו המקורי של קבה. הקבוצה חסרה גם את הידע החקלאי הנחוץ, ובפרט באקלים המקומי. רבים מהם נדבקו גם בקדחת. הקבוצה נתפזרה בסופו של דבר כשרבים ממנה שבו לצרפת והזהירו את הנותרים שלא להגר.
עם זאת, ב-15 בדצמבר 1848, חמישה ימים טרם נבחר לואי נפוליאון לנשיא צרפת, הפליג קבה עצמו שהיה אז כבר בן 60 בלוויית 480 חברים נוספים מתנועתו לארצות הברית. גם רבים מבני קבוצה זו, החליטו לשוב לצרפת מיד עם הגיעם. ב-1849 נרכשה אדמה מתאימה יותר להתיישבות ממורמונים באילינוי, על גדות המיסיסיפי עליה עלה קבה עם כ-280 חברים. ההתיישבות התמקמה בשטח שנקרא בעבר על ידי ג'וזף סמית' הבן בשם העברי "נָאווּ"[3]. היא זכתה לשגשוג יחסי ומנתה בשיאה 500 מתיישבים, שחיו בקהילה דמוית קיבוץ (חינוך משותף, לינה משותפת מגיל 4, משק יצרני מאוחד, אכילה משותפת בחדר אוכל ועוד).
כבר ב-1847 נאשם הואשם קבה בצרפת כי פרויקט ההתיישבות שלו הוא הונאה, אך זוכה לבסוף. ב-1849 חודשו ההאשמות כלפיו, בעיקר מצד שרידי קבוצת החלוץ שאמורים היו להתיישב בטקסס, ושבו לצרפת. הפעם הורשע קבה בצרפת, שלא בפניו שכן שהא בארצות הברית, ונגזרו עליו שנתיים מאסר. בשל החובה שחש להתייצב בצרפת ולהגן על שמו ועל תנועתו, שב לצרפת ב-1851 ובידו הצ'ארטר הרשמי שקיבלה ההתיישבות האיקאריתת בנאוו כחברה רשומה כחוק - הוכחה שהפריכה את ההאשמות נגדו. כשנה נאלץ להישאר קבה בצרפת אך בפברואר 1952 גורש ממנה בפקודת לואי בונפארטה, ושהה עוד חודשים ספורים בלונדון.
עם שובו לנאוו בקיץ 1952, מצא קבה את הקהילה כשהיא שרויה בסכסוכים פנימיים ומבעיות כלכליות. באמונה כי הוא משליט בקהילה סדר מחדש, הכניס קבה לתקנון הקבוצה איסורים מחמירים על צריכת משקאות חריפים, טבק, תלונות על מזון, ציד ודיג כפעילות פנאי ומעל הכל - דרישה לשקט מוחלט בעבודה ואיסור שיחות חולין. דרישה אחרונה זו גרמה למרמור הרב ביותר, ולפיצול הקהילה בין תומכיו למתנגדיו - פיצול שהיה מלווה אף בתגרות אלימות. מתנגדיו האשימו אותו כי הוא פועל כנגד הקבוצה ובלא סמכות וגורם לקבוצה הפסדים כלכליים משמעותיים מתוך כוונה להביא אותה לפשיטת רגל. קבה אף פנה לבית דין בניסיון שלא צלח להביא לפירוק הקומונה. לבסוף גורש קבה עם 170 מתומכיו.
קבה המודח התיישב בצ'לטנהאם שליד סנט לואיס ונפטר כעבור מספר ימים מהתקף לב פתאומי. תומכיו שהיגרו איתו הקימו במקום קהילה שהחזיקה עד שנת 1864.
נאוו התפרקה ב-180 ומתיישביה הצטרפו לקהילה שנוסדה בקורנינג שבמדינת איווה, שהוסיפה להתקיים עד 1898.
רעיונותיו עריכה
בניגוד להוגים אוטופיסטיים אחרים שהאמינו בהקמת תאים שיתופיים אוטונומיים אשר יתלכדו באופן פדרטיבי, קבה האמין כי הגשמת החברה השיתופית אפשרית רק במסגרת מדינתית (אם כי לבסוף נדחף על ידי תומכים ומתנגדיו לנסות להוכיח את שיטתו תחילה באמצעות הקמת התיישבות שיתופית בודדת). בניגוד לבן תקופתו גראכחוס באבף - לא האמין גם במהפכה אלימה בהובלת סיעת מהפכנים אלא בהחלטה דמוקרטית שתוליד את החברה השיתופית באמצעות שכנוע, הסברה ורכישת דעת הקהל. אף על פי כן, החברה הקומונלית הדמיונית אותה תיאר בספרו המסע לאיקריאה, הוחלף המשטר המלוכני בכוח.
המשטר המוצע בסיפרו הוא משטר של כלכלה מתוכננת, על ידי וועדות מומחים לתחומי העבודה השונים, הכותבות תוכניות המאושרות באופן דמוקרטי ומקבלות תוקף של חוק. הוועדות קובעות מדי שנה את היקף הסחורות המיוצרות ואת הסטנדרטיזציה שלהן. העבודה נעשית באמצעות הטכנולוגיה המשוכללת ביותר בייצור המוני וחסכוני, ובמספר דגמים מוגבל. כך למשל הלבוש הוא אחיד, בארבעה או חמישה דגמים בלבד, הנבחרים מדי שנה לאחר בחינת האופנה בארצות אחרות.
בית הנציגים שהוא המוסד הפרלמנטרי של המדינה, מורכב מ-2000 נציגים שמחציתם נבחרת מדי חצי שנה. הרשות המבצעת שבראשה עומד נשיא היא בת 15 חברים, המתחלפים גם הם מידי חצי שנה. בעלי המשרה אינם זוכים לזכויות יתר. החוק באיקריאה אוסר על עבודות המזיקות לבריאות. תושבי המדינה מוכשרים לעבודתם, והילדים מתחנכים לעבודה חקלאית ותעשייתית. יש שוויון בערכה של העבודה בין המקצועות השונים. צורכי התושבים מתמלאים חינם מתוך מחסנים משותפים. החוק קובע את סדר יומם של האזרחים, הנדרשים לקום באותה השעה, לעבוד בין 6:00 ל-14:00, ואחרי כן רשאים לנוח עד השעה 21:00 בערב. בשעה 22:00 נדרשים האזרחים לשוב לבתיהם לעוצר, על מנת לנוח לקראת יום העבודה למחרת. העבודה מבוצעת בבתי חרושת גדולים בשיטת הסרט הנע. נשים בנות למעלה מ-50 וגברים בני למעלה מ-65 משוחררים מעבודה, אך על פי הספר, רבים מהם ממשיכים לעבוד מיוזמתם.
גם הספרות ועיתונות על פי חזונו של קבה הן מפוקחות. הוצאת ספר טעונה באישור הממשלה אף היא. בכל עיר ובכל פלך ישנה רשות ליציאת עיתון אחד בלבד, הרשאי לפרסם פרוטוקולים ודו"חות בלבד ללא הוספת פירושים וויכוחים מצד העורכים - על מנת שלא לתת בידיהם כוח יתר על פני אזרחים אחרים. כל אזרח רשאי להביא עמדותיו לדיון באופן חופשי בפני האספה הכפרית, העירונית או הלאומית.
את האידיאלים הקומוניסטיים של איקאריה ראה כנובעים מערכי הנצרות כפי שכוננה על ידי ישוע.
לקריאה נוספת עריכה
- קבה, Voyage en Icarie, "מסע לאיקאריה", מהדורת 1848, ארכיון האינטרנט (בצרפתית)
- קבה, Révolution de 1830, "ההיסטוריה של מהפכת 1830", מהדורת 1834, ארכיון האינטרנט (בצרפתית)
- קבה, Le vrai Christianisme suivant Jesus-Christ, "הנצרות האמיתית של ישו", מהדורת 1846, ארכיון האינטרנט (בצרפתית)
- caria : a chapter in the history of communism, ארכיון האינטרנט (באנגלית)
קישורים חיצוניים עריכה
- ערן סבאג ודוד סורוצקין משוחחים על אטיין קבה, חיים של אחרים
- הערך על קבה, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
- Baxter-Snyder Center for Icarian Studies
- החברה ההיסטורית של נאוו
- The French Icarian Colony Foundation, קורנינג, איווה
- אטיין קבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Marx to Ruge Kreuznach, September 1843
- ^ David Leopold, The Young Karl Marx: German Philosophy, Modern Politics, and Human Flourishing עמוד 286
- ^ לפי הפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק ז'