איילון ויליאמסון

איילון ויליאמסון (שם מדעי: Tragulus williamsoni; קרוי גם איילון צפוני), הוא מין של איילון נדיר המצוי באזור הודו-סין. הוא תואר מדעית לראשונה רק בשנת 1916 על ידי הזואולוג האנגלי ססיל בודן קלוס ומאז ועד היום לא ידוע עליו כמעט מאומה. הסיבה המרכזית לכך שהוא נחשב כמין נפרד, היא גודלו היוצא דופן יחסית לאיילונים אחרים בדרום-מזרח אסיה. ניתן לקבוע בבירור שהוא נפוץ בצפון תאילנד אך ייתכן שהוא מצוי גם בדרום סין העממית ואולי גם במדינות נוספות באזור. ארגון השימור IUCN לא הצליח לקבוע את מצב שימורו של המין בשל מחסור במידע על הביולוגיה והנוכחות שלו בהודו-סין.

איילון ויליאמסון
מצב שימור
מצב שימור: אין מספיק נתונים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
תת־סדרה:	מעלי גירה
משפחה:	איילוניים
סוג:	איילון
מין:	איילון ויליאמסון
שם מדעי
Tragulus williamsoni ‏קלוס, 1916
תחום תפוצה

טקסונומיה

טקסונומים משנת 2004 כתבו כי אף על פי שכל מעמדו של המין מבוסס על פרט יחיד בלבד שנתפס בעבר, הוא זכאי למעמד של מין נפרד בגלל הגודל היוצא דופן שלו. בעת גילויו הוא כמעט סווג מיידית כתת-מין של איילון זוטר שאז היה נחשב למין אחד יחד עם איילון ג'אווני. מאחר שמעמדו הטקסונומי של המין מבוסס על פרט אחד קשה למעשה לקבוע בבירור האם הגודל יוצא הדופן שלו הוא מאפיין של אוכלוסייה שלמה או של פרט מסוים. בעיה נוספת היא שכמעט ולא זמינים לחוקרים במערב פרטים מאזור של צפון הודו-סין בו יש את מירב הסיכויים שהמין מתרחש. בנוסף, ייתכן שאיילונים שתוארו בעבר כשייכים למין איילון זוטר מהווים למעשה אוכלוסיות לא ידועות של איילון ויליאמסון; בדרום וייטנאם ובאזורים נוספים בהודו-סין נמדדו גולגולות גדולות יחסית לאיילון זוטר וחלקם אפילו הגיעו כמעט לגודל שדווח לאיילון ויליאמסון.

תיאור

כאמור, איילון ויליאמסון הוכר כמין נפרד בעיקר על סמך היותו גדול יותר מהאיילון הזוטר. על פי התיאורים, צבע הפרווה שלו דומה מאוד לאיילון הזוטר. היא בעלת גוון חום בהיר אחיד עם פס עורף כהה ודהוי מאוד. החלקים העליונים של גופו כהים יותר. דופס הסימונים בגרון זהה לזה של האיילון הזוטר.

התרחשות

איילון ויליאמסון ידוע רק מפרט שניצוד באזור מה-לם הכולל יערות נשירים בצפון תאילנד. הטווח המשוער של המין אינו ברור ולא ניתן לקבוע זאת עד שיהיה חומר זמין על איילונים מהרמות הצפוניות של דרום-מזרח אסיה ודרום סין העממית. ייתכן שחוסר ההבחנה בפרטים של איילון ויליאמסון נובעים מהעובדה שרוב הסוקרים והביולוגים באזור לא היו מודעים ליחודו של הטקסון ולכן לא חיפשו אותו כלל, או אף תפסו אותו אך חשבו שמדובר במין איילון אחר. שני פרטים שניצודו במחוז יונאן בסין נחשבים באופן זמני כשייכים למין זה. ייתכן שהמין מצוי בלאוס, מיאנמר או צפון וייטנאם. האזורים שבהם יש סבירות גבוהה לנוכחות המין, מראים שבית גידולו קשור באופן הדוק ליערות הרריים נשירים וירוקי-עד עם צמחייה צפופה וסבוכה ונמצא באזורים גבוהים יותר מאיילון זוטר, אך בסופו של דבר מדובר בספקולציות מאשר במידע מבוסס.

מצב

בשל מיעוט נתונים על היקף ההתרחשות, האיומים, העדפות בית הגידול והביולוגיה, לא ניתן להעריך את מצבו של המין ועל כן הוא מסווג כמין חסר נתונים (DD). לא ניתן אפילו להעלות ספקולציות על היקף התרחשות המשוערת בשל מיעוט נתונים באופן כללי על אוכלוסיות האיילונים בצפון תאילנד, סין והודו-סין. בעוד שהציד באזורים אלה כבד מאוד, לא ניתן לקבוע שהמין חווה ירידה בשל חוסר ההבנה של הביולוגיה, בית הגידול וההסתגלות של המין לציד. סביר להניח שכאשר יהיה מידע מועט על המין ניתן יהיה לסווג באחת מהקטגוריות המאוימות או הקרובות לסיכון.

מעמד האוכלוסייה אינו ידוע; ניסיונות לקבוע את מגמת אוכלוסיית האיילונים באופן כללי בהודו-סין באמצעות ראיונות עם ציידים כפריים בלאוס למשל הראה שמספרי האיילונים אינם יורדים והם בין מיני הציד הנפוצים באזור. עם זאת, הכפריים טענו זאת גם לגבי טיגריס הודו-סיני, פנגולין סיני, אייל סמבר אשר אוכלוסייתם יורדת בבירור בהודו-סין, כך שלא ניתן להסתמך עליהם. סביר להניח יותר שמגמת האוכלוסייה בירידה. ייתכן שהמין סובל רבות מציד ואובדן בית גידול, ומאידך ייתכן שהוא מפגין הסתגלות לציד ולמטעים חקלאיים בדומה לאיילון הזוטר. ישנם אזורים מוגנים באזורים שבהם נוכחות ידועה, אך רמת ההגנה בהם נמוכה. על פי IUCN, נדרשת בעדיפות גבוהה הערכה טקסונומית מחודשת של המין, כמו גם סקרים, רכישת שרידים מציידים, בחינת פרטים שתוארו כאיילון זוטר, ובחינת אוספים זואולוגים בתאילנד ובסין.

קישורים חיצוניים

• איילון ויליאמסון, באתר ITIS (באנגלית)
• איילון ויליאמסון, באתר NCBI (באנגלית)
• איילון ויליאמסון, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• איילון ויליאמסון, באתר GBIF (באנגלית)
• ‏ מחקר על בית הגידול של איילון ויליאמסון, באתר NCBI