ויקיפדיה

אילזה אייכינגר

סופרת אוסטרית

אילזה אייכינגר (גרמנית: Ilse Aichinger;‏ 1 בנובמבר 1921 – 11 בנובמבר 2016) הייתה סופרת יהודיה-אוסטרית, שיצירתה הושפעה במידה רבה מרדיפות הנאצים בגלל מוצאה היהודי.[1] היא כתבה שירים, סיפורים קצרים ותוכניות רדיו, היא זכתה במספר רב של פרסים אירופאיים הקשורים לספרות.

אילזה אייכינגר
Ilse Aichinger
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1 בנובמבר 1921
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בנובמבר 2016 (בגיל 95)
וינה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ilse Aichinger עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה האוסטרית הראשונה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת
מקום לימודים Gymnasium Sacre Coeur Wien, Ursulinenkloster Wien, אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית, אנגלית
תחום כתיבה סיפורים קצרים, רומנים.
יצירות בולטות התקווה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ פרנץ קפקא עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג גונטר אייך עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קלמנס אייך, Mirjam Eich עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס אנטון וילדגאנס (1968)
  • פרס וינה לספרות (1974)
  • פרס פראנץ נאבל (1979)
  • פרס האמנות האוסטרי לספרות (1974)
  • פרס יוזף ברייטבך (2000)
  • פרס פטר רוזגר (1991)
  • Austrian Promotional Prize for Literature (1952)
  • הפרס הספרותי של ברמן (1955)
  • פרס רוסויטה (1975)
  • Ehrenpreis des österreichischen Buchhandels für Toleranz in Denken und Handeln (2002)
  • פרס פרנץ קפקא (1983)
  • פרס מאנס שפרבר (1991)
  • פרס נלי זק"ש (1971)
  • פרס מארי לואיזה קאשניץ (1984)
  • פרס אוסטריה לספרות (1995)
  • פרס גונטר אייך (1984)
  • פרס אימרמן (1955)
  • פרס הספרות של ויילהיים (1988)
  • פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות (1991)
  • פרס קבוצת 47 (1952)
  • פרס אוסטריה לספרות אירופית (1996) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייה עריכה

אילזה נולדה בווינה, יחד עם אחותה התאומה, הלגה. הן נולדו לברטה ולודוויג אייכינגר, רופאה יהודייה ומורה.[2] הילדים גדלו כקתוליים, כיוון שהמשפחה של אמה היו מתבוללים.[3] אילזה בילתה את ילדותה בלינץ. לאחר שהוריה התגרשו, היא חזרה יחד עם אמה ואחותה לווינה ולמדה בבית ספר קתולי.[4] לאחר המהפכה ב-1938 היא ומשפחתה היו נתונים לרדיפת הנאצים. כיוון שהיא הייתה חצי יהודייה, היא לא הורשתה להמשיך ללמוד ועבדה במפעל לכפתורים. אחותה, הלגה, נמלטה מהנאצים ביולי 1939 באמצעות הקינדרטרנספורט לאנגליה, לבסוף שם היא ילדה את ביתה, שהפכה לאמנית אנגלייה, רות ריקס.[5] במהלך מלחמת העולם השנייה, אייכינגר הצליחה להסתיר את אמה בחדר מול מלון מטרופול, של הגסטאפו הוינאי.[6] לעומתה ולעומת אמה, רוב קרובי משפחתה מצד אמה, ביניהם גם סבתא שלה, ג'יזל, אותה היא אהבה במיוחד, נתפסו בידי הנאצים ונשלחו למחנה השמדה ליד מינסק, ונרצחו.[6]

קריירה עריכה

בשנת 1945, החלה אילזה ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, תוך כדי שהיא ממשיכה בזמנה הפנוי לכתוב. בזמן כתיבת בזמנה הפנוי. הפרסום הראשון שלה היה השער הרביעי (Das vierte Tor), בו כתבה על החוויה שלה כאשר הייתה תחת השלטון הנאצי.[6] בשנת 1947, אילזה ואמה, ברטה יכלו בפעם הראשונה לנסוע ללונדון ולבקר את אחותה התאומה, הלגה, ואת ביתה רות. ביקור זה היווה השראה לסיפורה הקצר "דובר".

בשנת 1948 ויתרה על לימודיה לטובת סיום הרומן הראשון שלה, Die größere Hoffnung ("תקווה יותר גדולה").[6]רומן זה הפך לאחד מהרומנים החשובים בשפה בגרמנית במאה העשרים. את הספר הפך לאחד העליון גרמנית-שפת הרומנים של המאה העשרים. הספר מדבר על ילד שנרדף בידי הנאצים בווינה.

בשנת 1949 כתבה אילזה גם את הסיפור הקצר "סיפור במראה", שפורסם בארבעה חלקים בעיתון האוסטרי, שהיה ידוע מאוד כיוון שהשתמשו בו כדי ללמד ילדים בבתי ספר, כחלק מספרי לימוד.[7] הסיפור הזה כתוב הפוך, הוא מתחיל מהסוף, עם ביוגרפיה של אישה ללא שם, ומסתיים הסיפור ילדותה.[8]

ב-1949 הפכה אייכינגר להיות הקוראת של ההוצאה לאור וינה ופרנקפורט, היא עבדה יחד עם אינגה שול, ביחד הן עבדו על מנת לייסד מכון לכתיבה יוצרת, בתוך אלם, גרמניה.[9]

בשנת 1951, אילזה הוזמנה להצטרף לקבוצת הסופרים קבוצת 47, קבוצה שמטרתה הייתה להפיץ את הרעיונות הדמוקרטיים שעלו לאחר המלחמה באוסטריה.[6] היא הקריאה את הסיפור שלה, "סיפור במראה" בזמן הפגישות שלה בקבוצה, מה שהוביל את חברי הקבוצה להתרשם באופן יוצא דופן מנרטיב הבנייה שהיא הביאה. בשנה שלאחר מכן, היא זכתה בפרס הקבוצתי לטקסט הטוב ביותר, ובכך הפכה לאישה הראשונה שקיבלה זאת.[10] ב-1956 היא הצטרפה לאקדמיה לאמנות, ברלין. היא תפקדה גם כמרצה אורחת בבית המכון הגרמני באוניברסיטת וינה, לימדה על ספרות ופסיכואנליזה.

במהלך שנת 1957, נפח גדול מיצירותיה של אילזה תורגמו, ביניהם "יצרים אדם וסיפורים אחרים", "מעין תמציתי קפקא", ""קשורות", "הנרטיב שימוש רב מוערך הסמליות",[11] בין "קפקא" לשאר הסיפורים היה דמיון רב, שהתבטא בעיקר בעניין הרגשי של הצד האנושי.

בשנת 1972, לאחר מותו של בעלה, המשורר הגרמני גונטר, אילזה ואחרים החלו לערוך את עבודותיו ופורסם אוסף עבודתי של גונטר. בשנת 1996, בגיל 75, היא הייתה המארחת של תוכנית הרדיו הגרמנית סדרה סטודיו LCB שמדבר על הסמינר הספרותי שמתקיים בברלין.[12]

אילזה אייכינגר נפטרה ב-11 בנובמבר 2016, כשהיא בת 95.[13]

חייה האישיים עריכה

אילזה פגשה במשורר ומנחה הרדיו, גונטר אייך (אנ') דרך קבוצת 47, בה היו שניהם חברים. הם נישאו בשנת 1953, הם הביאו לעולם שני ילדים: בן העונה לשם קלמנס, 1954-1998, ובת העונה לשם מרים, שנולדה בשנת 1958.

פרסים עריכה

  • קבוצת 47 פרס לספרות (1952)[6]
  • פרס אימרמן (1995).
  • פרס לספרות על שם העיר הורמן (1957)
  • פרס הספרות הגדול של האקדמיה הבווארית לאומנויות. (1961, 1991)
  • פרס אנטון (1968)
  • פרס נלי זקס (1971)
  • פרס רוזוויטה (1975)
  • פרס פטרארקה (1982)[6]
  • פרס ספרות אירופאליה (1987)
  • פרס פטר רוסגר לספרות (1991)
  • הפרס המדינה האוסטרית (1995)
  • פרס הספרות האירופית (1996)
  • פרס יוסף בריטבאך של וו. ג. זבאלד ומרקוס ורנר (2000)

עבודות עריכה

 
Ilse Aichinger - Die groessere Hoffnung
  • 1945: השער הרביעי, מאמר.
  • 1948: "התקווה הגדולה", רומן,[6]מותאם להצגה מ-2015.[14]
  • 1949: "סיפור במראה", סיפור קצר.
  • 1951: "נאום תחת הגרדום", סיפור קצר.
  • 1953: "האיש הכרוך", סיפור קצר.
  • 1953: "כפתורים",מחזה רדיו, מותאם להצגה מ-1957.[6]
  • 1954: "כיכרות ורחובות", סיפור קצר.
  • 1957: "בשום רגע", מחזות ודיאלוגים, מחזה רדיו. הועלה כמחזה בשנת 1996.
  • 1963: "איפה אני גר", סיפור קצר.
  • 1965: "אלייזה, אלייזה", סיפור קצר.
  • 1968: "השפה שלי ואני", סיפור קצר.
  • 1969: "אוקלנד", מחזות רדיו[15]
  • 1970: "חדשות היום", סיפור קצר.
  • 1973: "ספקות על המרפסות", סיפור קצר.
  • 1974: "משחק ימי", רדיו[16]
  • 1976: "מילים נחותות", סיפור קצר.
  • 1978: "מועצה" שירים[17]
  • 1996: קלייט, מוס, פסאן, אוסף של יצירות קצרות[18]
  • 2001: "פנסיית החיים",סרט אוטוביוגרפיה.
  • 2005: "נסיעות לא יאומנות", סיפורים קצרים[19]
  • 2006: טקסטים, חיבור[20]

תרגומים עריכה

  • יצרים אדם וסיפורים אחרים. תורגם על ידי אריק מוסבכר. סיקר & ורבורג, לונדון 1995.[21]
  • ילדי הרודס. תורגם על ידי קורנליה שייפר. אטנום, ניו יורק 1963.[22][23]
  • סיפורים נבחרים ודיאלוגים. נערך על ידי ג'יימס ס. אלדרידג'. אוקספורד, ניו יורק, 1966.
  • נבחר שירה, פרוזה. אד. ותורגם על ידי אלן ה. עם הקדמה מאת לורנס ל לנגר. לוגברידג'-רודס, דורנגו, קולורדו 1983.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • מרחבי קריאה של אילזה אייכינגר הרומן של 'תקווה גדולה' על ידי גייל וילטשיר, קוניסאסון & נאומן, וירצבורג 2015 (בגרמנית).

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אילזה אייכינגר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Ilse Aichinger", אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ "Ilse Aichinger" by Meike Fechner and Susanne Wirtz, באתר המוזיאון הגרמני להיסטוריה (בגרמנית)
  3. ^ Krispyn, Egbert (1971). Günter Eich. Twayne's World Authors. New York: Twayne Publishers.
  4. ^ "Postwar narrator of Nazi persecution, Ilse Aichinger, dies aged 95". Deutsche Welle (DW.COM). 11 בנובמבר 2016. נבדק ב-13 בנובמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ http://www.dw.com/en/postwar-narrator-of-nazi-persecution-ilse-aichinger-dies-aged-95/a-36364902
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Postwar narrator of Nazi persecution, Ilse Aichinger, dies aged 95
  7. ^ See Resler, W. Michael: "A Structural Approach to Aichinger's 'Spiegelgeschichte'", in: Die Unterrichtspraxis / Teaching German, Vol. 12, No. 1 (Spring, 1979), pp. 30–37 (jstor-link)
  8. ^ See Stanley, Patricia Haas: "Ilse Aichinger's Absurd 'I'", in: German Studies Review, Vol. 2, No. 3 (Oct., 1979), pp. 331–350 (jstor-link).
  9. ^ Herrmann, Elizabeth Rütschi (2014). German Women Writers of the Twentieth Century. Elsevier. p. 67.
  10. ^ acfl28 (2016-03-03). "Inspiring Austrian Women: Ilse Aichinger". ACF Digital Salon. אורכב מ-המקור ב-2016-11-13. נבדק ב-2016-11-13.
  11. ^ "Recommended Reading", The Magazine of Fantasy & Science Fiction, July 1957, p. 91.
  12. ^ "Unerkundbar, undurchschaubar" (בגרמנית). Deutschlandfunk. נבדק ב-2016-11-13.
  13. ^ "Literatur: Schriftstellerin Ilse Aichinger ist tot". Süddeutsche Zeitung. 11 בנובמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Livingstone, Tess (8 באוגוסט 2015). "World War II saga: Gail Wiltshire revisits Ilse Aichinger's novel". The Australian. נבדק ב-13 בנובמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ opus5.de, opus5 interaktive medien gmbh,. "S. Fischer Verlage – Auckland (Taschenbuch)". www.fischerverlage.de (בגרמנית). נבדק ב-2016-11-13.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  16. ^ "fischertheater.de – Fischer Theater". www.fischertheater.de. נבדק ב-2016-11-13.
  17. ^ opus5.de, opus5 interaktive medien gmbh,. "S. Fischer Verlage – Verschenkter Rat (Taschenbuch)". www.fischerverlage.de (בגרמנית). נבדק ב-2016-11-13.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  18. ^ opus5.de, opus5 interaktive medien gmbh,. "S. Fischer Verlage – Kleist, Moos, Fasane (Taschenbuch)". www.fischerverlage.de (בגרמנית). נבדק ב-2016-11-13.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  19. ^ opus5.de, opus5 interaktive medien gmbh,. "S. Fischer Verlage – Unglaubwürdige Reisen (Taschenbuch)". www.fischerverlage.de (בגרמנית). נבדק ב-2016-11-13.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  20. ^ "Ilse Aichinger". www.korrespondenzen.at. נבדק ב-2016-11-13.
  21. ^ THE BOUND MAN, AND OTHER STORIES BY ILSE AICHINGER
  22. ^ Review: Ilse Aichinger's Die Größere Hoffnung
  23. ^ Grössere Hoffnung., New York : Atheneum, 1963
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אילזה_אייכינגר&oldid=37422586"