אירה יאן

אִירָה יאן (ברוסית: И́ра Ян; לעיתים נכתב יַן) הוא שם העט של הציירת והסופרת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן (Эсфи́рь Иосиле́вич Слепя́н; ‏2 בפברואר 1869 – כ"ה בניסן תרע"ט, 24 באפריל 1919), שנודעה כאהובתו של חיים נחמן ביאליק וכחברה בקומונת האמנים "בצלאל".

אירה יאן
И́ра Ян

אירה יאן בירושלים, 1908
לידה	2 בפברואר 1869 קישינב, האימפריה הרוסית
פטירה	24 באפריל 1919 (בגיל 50) תל-אביב, מנהלת שטחי האויב הכבושים
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
תאריך עלייה	1906
תחום יצירה	ציור, תרגום, ספרות
בן או בת זוג	Dmitry Slepian

ירושלים החדשה, הקומונה הירושלמית שליד בצלאל. אירה יאן יושבת משמאל, בלבן. עוד בתמונה: רחל ינאית בן-צבי (עומדת מימין), בוריס שץ (לידה), יצחק בן-צבי (יושב מימין).

ציור של אירה יאן שאבד, הצילום מאוסף רחל ינאית

מודעה של אירה יאן בעיתון הצבי 1908

תולדות חייה

אסתר יוסילביץ' נולדה בשנת 1869 בקישינב שבבסרביה, רוסיה, למשפחה מתבוללת. אביה יוסף יוסילביץ היה עורך דין בעל מהלכים בציבור הרוסי. עוד בנעוריה עברה עם משפחתה לאודסה. לאחר לימודיה בגימנסיה השתלמה בבית ספר לאמנות ונטלה את הכינוי "אירה יאן". היא כתבה מספר סיפורים ברוסית והתחברה לחוגי מהפכנים של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (ס"ר), בה הכירה את בעלה, דמיטרי סלֶפּיַאן (Слепян). לזוג נולדה בת, לנה.

ב-1903 זועזע עולמה עקב פרעות קישינב. על רקע זה הכירה את ביאליק. כתוצאה מהיכרות זו עזבה את חוגי המהפכנים ונפרדה מבעלה. על פגישתה עם ביאליק כתבה: "מאושרת הייתי למגע משוררנו הדגול, הוא שהשיבני לעמי, הוא שהחזירני לעצמי."

ב-1906 עלתה לארץ ישראל עם בתהּ, ומ-1908 התיישבה בירושלים והתחברה לרחל ינאית בן-צבי ויצחק בן-צבי ולחוג ירושלים החדשה שכלל את ינאית, בוריס שץ, יהושע ברזילי ואחרים. יחד עמם התגוררה בשכונה קטנה לצד בניין "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות", באווירה של קומונה. היא תרגמה לרוסית את הפואמות "מגילת האש" ו"מתי מדבר" מאת ביאליק, טיילה בירושלים בחברת רחל ינאית בן-צבי שהפכה לידידת נפשה, וציירה ממראות ירושלים בסטודיו סמוך למבנה בצלאל. בימים בהם התגוררה בירושלים פרסמה מדי פעם מאמרים קצרים ופואמות בעיתונים הצבי והאור של אליעזר בן-יהודה (כך למשל מאמרה 'הדממיה' על הקבורה היהודית בירושלים בעיתון האור כמו כן הייתה שותפה להקמת הגימנסיה העברית רחביה, שבה למדו במחזור הראשון בתה וילדיו של יהושע ברזילי. היא אף לימדה ציור בגימנסיה.

ב-1914, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה, יחד עם סגל הגימנסיה ורבים מבני הקומונה לתל אביב והתגוררה בבית אדלר. בתל אביב המשיכה ללמד ציור בגימנסיה הרצליה ובין היתר הייתה מורתו של נחום גוטמן. ב-1917, גרשו השלטונות הטורקיים את יהודי תל אביב ונתיני רוסיה בעיר, ואיירה גורשה לאלכסנדריה. באלכסנדריה חלתה בשחפת וחיה בעוני במשך כארבעה חודשים. תמונותיה הוסתרו בחפזה, כאשר חזרה לתל אביב לא מצאה אותן. היא נפטרה משחפת ומשברון לב עקב אובדן עבודת חייה ב-1919 ונקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, מבלי שהוכרה כאמנית וללא כל מוניטין.

יחסיה עם ביאליק

יחסיהם של ביאליק ואירה יאן לא היו ידועים לציבור. מעט מהם נחשף לראשונה על ידי הסופר, משה שמיר, במאמרו "אהבת ביאליק", שפורסם בירחון "מאזניים", בדצמבר 1972. במאמר לא תוארה אהבתם, אך הובהר ששררו ביניהם יחסים שמעבר ליחסי עבודה שבין סופר למאיירת ספריו. במחקרים שנערכו בעיקר משנות ה-80 של המאה ה-20 ואילך עולה מסכת אהבתם של ביאליק ואירה יאן. הם נפגשו בקישינב על רקע הפרעות. אירה יאן, שהייתה נשואה ואם לבת, התאהבה במשורר ונטשה את בעלה ואת אמונותיה. ביאליק היה נשוי ומיואש מכך שהוא ואשתו לא הצליחו להביא ילדים לעולם ונמשך בעליל לציירת. לפי דעת חוקרים (ביניהם זיוה שמיר והלל ברזל) לפחות שני שירים של ביאליק, "הולכת את מעמי" ו"לנתיבך הנעלם", הוקדשו לאירה יאן.

בעקבות התורה הציונית שספגה אירה יאן מביאליק היא מיהרה לעלות לארץ ישראל, מתוך אמונה שאהובה ימהר לבוא אחריה, אולם ביאליק עלה לארץ ישראל רק לאחר מותה.

ב-29 מרץ 1909 ביאליק הגיע לביקור בארץ והתקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי. לא ידוע אם במהלך הביקור הוא פגש את אירה ומכל מקום במכתבה האחרון אליו, ב-1912, היא כותבת: "שרה אומרת שאתה מתכונן לבוא לפסח. אינני יודעת אפילו אם עליי לשמוח. לראותך כך, כמו לפני שלוש שנים, לכוד ברשתו של כל הקהל הזה, המדכאת? אתה כל כך חסר אונים בתוכה".

בניגוד לאירה יאן שהקריבה את כל אשר היה לה, ביאליק חי בפחד מתמיד פן תתגלה פרשת האהבים ותעיב על שמו הטוב, וניתק את הקשר עמה זמן מה לאחר שעלתה לארץ. רק בשנת 1972 התגלה צרור מכתבים בעיזבונו של ביאליק שגילה את סודו הגדול. הצרור הוסתר יחד עם חומרים נוספים על ידי אוצר בית ביאליק במשך 40 שנה, משה אונגרפלד, על מנת שלא יכתים את שמו של המשורר הנערץ. חומרים נוספים התגלו לאחר מותו של אונגרפלד בשנת 1983. מחקריה של נורית גוברין מתארים את פרטי חייה ומדגישים את פעילותה הספרותית והציבורית, כאדם עצמאי ויוצר. לדעתה של זיוה שמיר חלקים גדולים מיצירתו של ביאליק מושפעים במישרין מן הקשר שהיה לו עם אירה יאן, אשר מהווה, לדעתה, את פרשת האהבה המרכזית של חייו.

לקריאה נוספת

• רחל ינאית בן-צבי, אירה-יאן, ירושלים: הוצאת מ' נוימן, תשכ"ה. (אלבום)
• נורית גוברין, "אשה לבדה: הציירת אירה יאן כמספרת ארץ-ישראלית"; "מבוא כהצהרת אהבה מוסווית: בין אירה יאן לביאליק". בתוך: דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989, עמ' 354 - 392; 393 - 407.
• זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק (ערך חיים כהן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ס 2000.
• אידה צורית, אהבת חיים (אהבתה הטראגית של הציירת אירה יאן לחיים נחמן ביאליק), ירושלים: כתר, 2000. (ספרות יפה)
• רות בקי-קולודני, הכניסיני תחת כנפך: מסע בעקבות אירה יאן (תרגומי מכתבים מרוסית מאת פטר קריקסונוב, ויקטור רדוצקי, אהרן אורמיאן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003. (ביוגרפיה)
• שלמה שבא, חוזה ברח: סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק, הוצאת דביר, 1990. (ביוגרפיה)

מאמרים:

• משה שמיר, 'אהבת ביאליק [את אירא יאן]', מאזנים לו (תשל"ג), 11–19.
• משה אונגרפלד, 'חמש אגרות חדשות של ח.נ. ביאליק [אל] אירא יאן', מאזנים לו (תשל"ג), 5–10.
• נורית גוברין, '"מיומנה של ירושלמית": הציירת אירה יאן כמספרת ארצישראלית', עתון 77 46 (תשמ"ד), 44–47.
• נורית גוברין, 'מבוא כהצהרת אהבה מוסווית: הערות למבוא של אירה יאן לספר תרגומיה לרוסית את "מגילת האש" ו"מתי מדבר" מאת ח.נ. ביאליק', מאזנים סא, 3–4 (תשמ"ז) 19–22.
• רקפת ידידיה, 'אישה מחפשת משמעות בציונות: על דמותה של הציירת אירה יאן', מאזנים עא, 6 (תשנ"ז), 104–111.
• זיוה שמיר, 'עסקי מכחול בשפופרת: בעקבות אירה יאן - מסע ביצירת ביאליק', מאזנים עד, 9 (תש"ס), 26–30.
• אידה צורית, 'אומרים אהבה יש: סיפור אהבתם של חיים נחמן ביאליק והציירת אירה יאן', פנים 14 (2000), 116–120.
• אידה צורית, 'מגבורה היסטורית לרומן בדיוני: בעקבות "אהבת חיים", רומן על הציירת אירה יאן הידועה כ"אהובתו של ביאליק"', דימוי 21 (תשס"ב), 24–26.
• יערה בן-דוד, 'מסע ביוגרפי בעקבות אירה יאן', מאזניים עח, 1 (תשס"ד 2004), 12–13.

• Nurit Govrin, 'A woman alone: The artist Ira Jan as writer in Eretz Yisrael,' in: Deborah S. Bernstein (Ed.), Pioneers and Homemakers: Jewish Women in Pre-State Israel, Albany: State University of New York Press, 1992, pp. 165-181.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אירה יאן בוויקישיתוף

• כתבי אירה יאן בפרויקט בן-יהודה
• רות בקי-קולודני, אירה יאן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• דוד תדהר (עורך), "אסתר סליפיאן ("אירה יאן")", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 836
• נרי ליבנה, אירה יאן בזכות עצמה, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2003 (על ספרה על רות בקי-קולודני "הכניסיני תחת כנפך")
• מכתב של ביאליק לאירה יאן מאתר דואר ישראל
• מכתב של אירה יאן לביאליק מאתר דואר ישראל
• "ירושלים החדשה" תערוכת הקומונה של בצלאל - מספר ציורים של אירה יאן ותמונת חברי הקומונה
• מאמר מאת דן יהב על דיירי רחוב בצלאל בירושלים בתוך עלון לרכז הטיולים, מנהל חברה ונוער, משרד החינוך
• איתן גלס, אנטונלה בגרוש, באתר ynet, 7 בספטמבר 2000
• רישומיה של אירה יאן משנת 1902 באתר בית האמנים בירושלים
• זיוה שמיר, על אירה יאן, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
• אירה ין (1869-1919), דף שער בספרייה הלאומית

מפרי עטה:

• אגדת ההיכל (מוקדש למוסד אחד בירושלים), הפועל הצעיר, 30 ביולי 1908
• מיומונה (!) של ירושלמית (פיליטון קטן), הפועל הצעיר, 27 באוקטובר 1908
• מיומונה של ירושלמית: II, הפועל הצעיר, 9 בדצמבר 1908
• מיומונה של ירושלמית: III, הפועל הצעיר, 11 בינואר 1909
• האחוה (אגדה), הפועל הצעיר, 3 ביוני 1909