אלמדן

**מורשת הכספית באלמדן ובאידריה**
**אתר מורשת עולמית**
	בניין הכניסה אל מכרה הכספית והמכונות
	בניין הכניסה אל מכרה הכספית והמכונות
מדינה	ספרד
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 2, 4
שטח האתר	239.64 קמ"ר
קואורדינטות	38°46′33″N 4°50′53″W / 38.775713°N 4.848103°W
	www.almaden.es

**אלמדן**
**Almadén**
סמל אלמדן סמל אלמדן	דגל אלמדן דגל אלמדן
	תצפית על אלמדן
מדינה	ספרד
קהילה אוטונומית	קסטיליה-לה מנצ'ה
מחוז	סיודאד ריאל
ראש העיר	סירו רמירו נייטו (מ-2015)
שטח	239.64 קמ"ר
גובה	589 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	5,312 (2019)
‑ צפיפות	23.11 נפש לקמ"ר (2019)
קואורדינטות	38°46′00″N 4°49′00″W / 38.766667°N 4.816667°W
אזור זמן	UTC +1
	http://www.almaden.es/
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת ספרד רגילה) מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה אלמדן

אלמדן (בספרדית: Almadén) היא עיירה במחוז סיודאד ריאל בקהילה האוטונומית קסטיליה-לה מנצ'ה במרכז ספרד. נכון לשנת 2019, העיירה מונה 5,312 תושבים. העיירה ממוקמת בקוו הרוחב '46 38° וקוו האורך '49 4°, ובגובה ממוצע של 589 מטר מעל גובה פני הים. אלמדן נמצאת כ-300 קילומטרים דרומית למדריד ברכס סיירה מורנה. מקור השם אלמדן הוא מהמילה הערבית المعدن (אל-מעדן, כלומר "המתכת").

במקור היא הייתה יישוב רומי (ואחר כך מורי), העיירה נכבשה בשנת 1151 על ידי אלפונסו השביעי, מלך לאון ונמסרה לאבירי מסדר קלטרווה (אנ') מסדר צבאי נוצרי שנוסד בספרד.

עפרות הכספית של אלמדן מהווים את הכמות הגדולה ביותר של מתכת כספית נוזלית המיוצרת בעולם. כ-250,000 טון כספית הופקו שם באלפיים השנים האחרונות.^[1]

בגלל הרעילות של הכספית ותוצרי הלוואי שלה, המכרה העסיק אסירים שקיבלו עונש עבודת פרך, עבדים ושבויי מלחמה לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו. מכרה אלמדן הפסיק לעבוד בשנת 2002, בגלל האיסור על כריית כספית באירופה. בשנת 2006 המכרה נפתח לקהל, שיכול לבקר במפלס הראשון, 50 מטר מתחת לאדמה.

בשנת 2012 הוכרזו אלמדן ואידריה (בסלובניה) כאתרי מורשת עולמית, בשם "מורשת הכספית. אלמדן ואידריה" (Heritage of Mercury. Almadén and Idrija).^[2]

היסטוריה עריכה

עפרות אלמדן נכרו כבר במאה ה-3 לפני הספירה. צבע השני של המינרל צינובר, המקור לכספית שימש כפיגמנט צבע בציור עוד מימי קדם. פירוש השם הקלטי של אלמדן, סיסאפו (Sisapo) או סיסלונה (Sislone) הוא "מערה ממנה מופקות מתכות". בתקופה הרומית, הייתה בוודאות לאלמדן חשיבות מסוימת, שכן מטבעות הוטבעו כאן, כפי שמוצג בממצאים של מטבעות נחושת עם הכיתוב SAESAPO. הכרייה נמשכה תחת השלטון המורי. כספית הייתה נחוצה למטרות רפואיות ומילאה תפקיד חשוב באלכימיה. היא נדרשה גם לעיבוד העור בתהליך הבורסקאות. ההיסטוריון והגאוגרף הערבי מוחמד אל-אדריסי מדווח על ניצול המרבצים בתקופה המורית. הועסקו עד 1,000 כורים ואומרים כי הגיעו לעומק של מעל 420 מטר.^[3] השם הנוכחי אלמדן מקורו בתקופה המורית. גם השם הספרדי הישן לכספית (azogue) מגיע מערבית.

ייתכן שהמבנה העירוני של היישוב הוא ממוצא מוסלמי, ראשית האוכלוסייה נקבעה על ידי הבניינים שהוקמו על מנת להגן על המכרה, המכונים היסן אל-מעדן, "מבצר המכרה".

האוכלוסייה נותרה בשלטון המוסלמי עד 1151, אז כבש אלפונסו השביעי, מלך לאון את האזור. בשנת 1168 העביר אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה את השטח לרוזן דון נוניו דה לארה (Don Nuño de Lara) והגרנד מאסטר של אבירי מסדר קלטרווה, והיא הפכה למטה של מסדר קלטרווה יחד עם אזור דאסה דה קסטילסרס (Dehesa de Castilseras). במאי 1218 אישר פרננדו השלישי, מלך קסטיליה את התרומה, שחודשה על ידי אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה באפריל 1251, ועל ידי סנצ'ו הרביעי, מלך קסטיליה, שהגדיל אותה, בשנים 1285 ו-1289. המסדר ניצל את המכרות על ידי החכרתם לאנשים פרטיים. בשנת 1487, מינה האפיפיור באמצעות בולה אפיפיורית את המלך הקתולי הספרדי פרננדו השני, מלך אראגון, לגרנד מאסטר של המסדר ובכך הכפיף את המסדר לכתר קסטיליה, שמאז ואילך היה הבעלים של רכוש המסדר.

בתמורה למימון בחירתו לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1519 החכיר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את מכרות אלמדן לאנטון פוגר (גר'), סוחר ובנקאי מאאוגסבורג. במשך 120 שנה, עד אמצע המאה ה-17, נותרה כריית הצינוברים בידי משפחת פוגר, שהציגה חידושים טכניים שונים כמו כִּבְשַׁן-הִדְהוּד (אנ'). לניהול המכרות והאדמות הנלוות, הקימו הפוגרים עמדת מסחר באלמגרו (ספ'), כ-120 ק"מ משם, בבניין אלמסן דה לוס פוקרס (Almacén de los Fúcares), שעד היום נקרא על שמם.

לאחר מסעות גילוי הארצות של הספרדים והפורטוגלים אל מה שכונה העולם החדש, וגילוי מרבצי הזהב והכסף שם, גבר הביקוש לכספית. כספית שימשה למיצוי המתכות היקרות מהסלע באמצעות תהליך האמלגמציה. מרבית הכספית הועברה למושבות האמריקאיות דרך סביליה, ולמטרה זו נבנו ספינות מיוחדות. העבודה המסוכנת והלא בריאה במכרות נעשתה על ידי עבדים ואסירים שנידונו לעבודת כפייה (בספרדית forzados) במכרה כעונש חלופי לחתירה בספינות משוטים. לרוב הם לא הספיקו לחיות עד לסיום עונשם. בשנת 1799 בוטלה עבודת הכפייה במכרות.

במאה ה-17 הצטמצמה כריית הצינובר, המרבצים המפותחים יותר כבר נכרו במידה רבה. בשנת 1755 הייתה שרפה הרסנית במכרה מינה דל קסטייו (Mina del Castillo), שהשתוללה במשך למעלה משנתיים, ובגללה מתו אנשים רבים. המתקנים עברו מודרניזציה במאה ה-18, וכמה מהמנהלים של המכרה היו בוגרי אוניברסיטת פרייברג לכרייה ולטכנולוגיה שנוסדה בסקסוניה בשנת 1765.

בתוך המכרה

ב-14 ביולי 1777 הקים קרלוס השלישי, מלך ספרד באמצעות צו מלכותי את "האקדמיה לכרייה וגאוגרפיה תת-קרקעית של אלמדן" ( Academia de Minería y Geografía Subterránea de Almadén), שמנהלה הראשון היה הגרמני היינריך כריסטוף סטר (Heinrich Christophe Störr). אקדמיית הכרייה באלמדן הייתה הראשונה בספרד והרביעית בעולם אחרי המוסדות בפרייברג (סקסוניה) ב-1765, בבאנסקה שטיאווניצה (בסלובקיה דהיום) ב-1770 והמכון המיוחד למכרות של סנקט פטרבורג (רוסיה) ב-1772. בשנת 1795 נבנה בניין האקדמיה בו פותחה הוראת מקצוע המכרות עד שנת 1973, ואשר אחר כך שכן בו מוזיאון המכרות. בכיתות האקדמיה לימדו ולמדו דמויות שונות בעלות שיעור קומה, בהן אנדרס מנואל דל ריו (אנ'), מגלה הוונדיום. בשנת 1792 העניק קרלוס הרביעי, מלך ספרד לעיירה זכויות נוספות. במהלך המאה השמונה עשרה העיירה התרחבה והוקמו בה כמה מבנים גדולים: בית החולים של הכורים, זירת מלחמת שוורים, בית הספר למנהלי עבודה במכרות ובית הכלא המלכותי לעבודות פרך שאינו קיים עוד ונבנה בשנת 1754 על ידי המהנדס סילבסטרה אברקה (Silvestre Abarca). במלחמת חצי האי נפלה העיירה לידי הצרפתים בפיקודו של המרשל ויקטור (אנ') ב-15 בינואר 1810, והכוחות הצרפתיים נשארו במקום עד 1812.

בשנת 1863 נבחר הפוליטיקאי, הסופר וראש ממשלת ספרד לעתיד סגיסמונדו מורט (אנ'), לנציג עצמאי מטעם אלמדן בקונגרס הנציגים, מושב שהתפטר ממנו תוך זמן קצר. מתקופה זו קיים משכנו, ארמון מורט (Palacio Moret) בשטחה של הרשות המקומית הסמוכה צ'ייון (ספ').

מכרות העפרות היו שייכות למשפחת רוטשילד בין השנים 1835 עד 1921, ולאחר מכן הם הולאמו.^[4] המכרה, שהעסיק עד 2,000 עובדים בזמן פעילותו הגדולה ביותר, נמצא בבעלות חברת הכרייה הממלכתית MAYASA‏ (Minas de Almadén y Arrayanes), שנוסדה בשנת 1982.

מכרות אלמדן עריכה

שתי עובדות מדגימות את חשיבותם של המכרות, הם היו פעילים במשך 2,000 שנה ושליש מכל הכספית ששימשה את האנושות במשך תקופה זו הופקו מהם. האיסור על המשך השימוש בכספית מאז 2011, בהוראת האיחוד האירופי בשל הסיכון להרעלת כספית, הוביל לסגירת המכרות, אם כי יש עדיין עתודות גדולות של צינובר בקרקע.^[5]

גאולוגיה עריכה

גבישי צינובר מאלמדן

ב"מדריך המטלורגיה" משנת 1904 מופיע הערך הבא על אלמדן:

באלמדן, על המדרון הצפוני של סיירה מורנה, בין בדחוס לסיודאד ריאל, ניתן למצוא צינובר יחד עם כספית אמיתית בשטח באורך 16 קילומטרים וברוחב של 10 קילומטרים בשכבות מהסילור ומהדבון, המורכבות מלוחות, קוורציט ואבני חול ובכמויות קטנות יש גם אבני גיר, בשלושה גושי סלע כמעט אנכיים באורך של כ-183 מטרים ובעובי של 3.7 עד 7.6 מטרים. תכולת הכספית של סוגי העפרות הבודדות נעה בין 0.75 ל-25.05%, ובממוצע, 8-9%.

— Carl Schnabel: Handbuch der Metallhüttenkunde: Zweiter Band. Zink — Cadmium — Quecksilber... 2. Auflage, Verlag Julius Springer, Berlin 1904, S. 336.

המרבצים באלמדן נוצרו לפני כ-430 מיליון שנה, כאשר החולות שיצרו את הקוורציטים שיוצרים כיום את תת-הקרקע באזור שקעו מתחת לים על מדף יבשתי רדוד. במקביל לאירוע יצירת סלעי משקע זה, התרחש אירוע געשי עמוק בסיסי שדחף את הכספית מתוך מעטפת כדור הארץ. באותה תקופה, קרקעית הים הייתה מורכבת מחול חדיר שאפשר לחומר המומס לעבור דרכו ולהספיג אותו בכספית. כספית בשילוב עם גופרית, חלקה מהמעמקים וחלקה ממקור ימי, יוצרים צינובר (HgS). התמרה של חולות אלה מאוחר יותר יצרה את קוורציט קריאדרו (Criadero quartzite) של ימינו. מצד שני, סלעי הלווחה המקיפים את האזור אינם מכילים כספית, בגלל האטימות של החרסית שהייתה המקור לסלעים מותמרים אלו.

באזור אלמדן ישנם מרבצי כספית אחרים חשובים פחות כמו אל אנטרדיצ'ו (El Entredicho), לאס קואבס (Las Cuevas), לה קונספיון וייחה (La Concepción Vieja) וקונספיון נואבה (Concepción Nueva). התפוקה המשולבת של כל המרבצים הללו מוערכת בכ-700,000 בקבוקוני כספית (בנפח של 2.5 ליטר כל אחד, כ-34.5 קילוגרם), מעט פחות מעשירית מזה של מכרות אלמדן, מה שנותן מושג עד כמה הם יוצאי דופן.

בכל המרבצים של אלמדן, המינרל העיקרי הוא צינובר (כספית גופריתית) עם צבע השני האופייני, כמעט תמיד מסיבי ומתגבש לעיתים נדירות. העפרה האחרת, אף על פי שקשה לחלץ אותה בגלל נזילותה, היא כספית טבעית.

היסטוריה של הכרייה מהמאה ה-16 עריכה

המכרה סביב 1880

כאמור בפסקת ההיסטוריה, הוחכרו המכרות בתחילת המאה ה-16 למשפחת פוגר, משפחה של סוחרים ובנקאים מאאוגסבורג. תנאי העבודה המסוכנים של המכרות הקשו על בני משפחת פוגר למצוא עובדים שיסכימו לעבוד במכרה. ככל שהביקוש לכספית הלך וגבר, הועלה הרעיון של שימוש בעובדי כפייה.

שימוש בעובדי כפייה עריכה

לאחר שבני משפחת פוגר לא עמדו במכסות הייצור בשנת 1566, הסכים מלך ספרד לשלוח 30 אסירים לרצות את עונשם כעובדים באלמדן. המספר הוגדל ל-40 בשנת 1583. האסירים, המכונים פורסדוס (forzados, מילולית "הכפויים"), נבחרו מבין עבריינים שחיכו בכלא טולדו להעברה לבסיסי חיל הים במטרה לשמש כחותרים בספינות משוטים. אלו שנבחרו היו בדרך כלל כאלו שנגזרו עליהם עונשי מאסר מוגבלים והיו בעלי יכולות פיזיות טובות. לעיתים רחוקות נבחרו רוצחים או כאלו שהוטל עליהם גזר דין מוות, מכיוון שהחתירה בספינות משוטים נחשבה לעונש חמור בהרבה מהעבודה במכרות אלמדן.

הקבוצה הראשונה של עובדי כפייה הגיעה לאלמדן בסוף פברואר 1566. מאותו מועד כוללים גזרי דין של מורשעים בספרד במפורש את המשפט "לשרת במכרות אלמדן", עונש שמעולם לא אושר בחוק, והתבסס על חוקי עונש השירות כחותרים בספינות המשוטים. אפילו בגזרי דין רבים המטילים עבודת כפייה במכרה, עדיין מוזכר מקורה בעונש השירות בספינות, עם ביטויים כמו האסירים נענשים ל"חתירה ללא תשלום במכרה המלכותי ובבור הכספית באלמדן", או אפילו "ספינות ומפרצים של העיר אלמדן", ובכך הם נבדלים מגזרי הדין שהטילו עונש של שירות ב"ספינות בים".

חיי היומיום באלמדן עריכה

רצף קבוע של תלונות שהגיעו למלך בשנות ה-80 של המאה ה-16 הוביל לחקירת תנאי המחיה של האסירים באלמדן בשנת 1593. החקירה נערכה על ידי נציב מטעם המלך והסופר המפורסם מתאו אלמן, והתבססה בעיקר על ראיונות עם האסירים.

מתקני המכרה סביב 1880

המכרה באלמדן סיפק לעובדי הכפייה תנאי מחיה מקובלים. כל אסיר קיבל מדי יום מנת מזון של בשר, לחם ויין. בכל שנה קיבל עובד כפייה דובלט (אנ'),^[א] זוג מכנסיים, גרביים, שתי חולצות, זוג נעליים וברדס. טיפול רפואי היה זמין במרפאה, והמכרה אף כלל בית מרקחת משלו.

למרות תנאי החיים המשופרים הללו, הייתה תמיד קיימת סכנת מוות או מחלה בגלל הרעלת כספית. בין השנים 1566–1593 מתו 24% מהאסירים באלמדן לפני מועד שחרורם, לרוב בגלל הרעלת כספית. כמעט כל האסירים חוו בעיות בריאות בגלל חשיפה לכספית. תסמינים שכיחים כללו כאבים עזים בכל חלקי הגוף, רעידות בגפיים ואובדן שפיות. רוב הגברים שעבדו בכבשנים מתו מהרעלה.

עובדי הכפייה נאלצו גם לשאוב מים מהמכרות. גברים אלה התחמקו מהסכנות שבחשיפה לכספית, אך סבלו מתשישות על בסיס יומי. קבוצה של ארבעה גברים נאלצה לשאוב 300 דליי מים ללא מנוחה. אלה שלא יכלו לעמוד במכסה זו הולקו. אסירים חולים לא היו פטורים מעבודה זו.

המוות היה נפוץ, והאסירים רצו להבטיח קבורה הולמת לכל אחד מהאנשים שמתו במכרה. נוצרה אחווה דתית, בניהולו של נזיר שהיה מנהל המכרות מטעם משפחת פוגר. הנזיר גם בחר באסירים שהיו נוצרים אדוקים לשמש פקידים. המיסה התקיימה בימי ראשון ובימי חג, ואי נוכחות נענשה בקנס.

האסירים שהגיעו לאלמדן נאלצו לרצות מאסר זמני או מאסר עולם. אף על פי שרוב הראשונים לא חיו מספיק זמן כדי להשתחרר לאחר שריצו את עונשם, חלקם עשו זאת. באשר לאלו שנשפטו למאסר עולם או עבדים, הגיעה תקופה שבה הם היו זקנים, חולים או שנטרפה עליהם דעתם, הם לא הועילו לעבודה. המנהל הכללי ואלדס הציע בשנת 1712, כפי שאושר על ידי מנהלת המכרה, לשחרר כמה מעשרת העבדים שהיו בנסיבות האמורות, ולשאר הקבוצה יינתן מזון עד מותם.

צו מלכותי מיום 4 בפברואר 1716 הורה על שחרורם של כל עובדי הכפייה ששירתו נאמנה במכרות אלמדן במשך עשר שנים, כל עוד המעוניינים בכך ביקשו זאת. הוראה זו יושמה אוטומטית מכאן ואילך, עד לרגע שחרורו בשנת 1728 של עובד הכפייה חוסה אריאס, שנידון למאסר עולם, שאז הוחלט שלא להעניק חופש במקרים דומים, מבלי להודיע על כך לראשונה למלך. מכאן ואילך, כאשר גזרו בתי המשפט על אסירים לשרת במכרות אלמדן, הם עשו זאת כעונש זמני, שלא יותר מעשר שנים.

עובדי כפייה צוענים עריכה

שער קרלוס הרביעי בכניסה למכרה

צוענים רבים עבדו במכרות כעובדי כפייה, מואשמים באופן כללי כ"גנבים", אך למעשה מבלי שביצעו פשע אחר מלבד היותם "חסרי בית ובדרנים גרועים", או פשוט בגין "הליכה בבגדי צוענים ודיבור בשפת החרינסונסה^[ב]", דבר שהיה מקובל באזורים פליליים אחרים במדינה באותו זמן.

רבים מהם היו האסירים שקיבלו הקלה בעונש מחתירה בספינות בתמורה לעבודה במשך מחצית הזמן במכרות. אבל כשהגיע הזמן לשחררם לחופשי הם הושארו בכלא כי לא עמדו בתנאי שיהיו לו מגורים מובטחים בצאתם, דבר נדיר מאוד אחרי שנים כעבדים. לפיכך, רובם נשארו באלמדן עד 1763–1764, אז קיבלו חופש בתנאי שהם יתמקמו במקום קבוע. לבסוף, בשנת 1768 לא התקבלו צוענים נוספים.

מאוחר יותר, בעשור האחרון של המאה ה-18, הייתה הקלה הפוכה בעונש. עובדי הכפייה מאלמדן קיבלו הקלה בעונש של עבודה במכרות בדמות שירות בגדוד צבאי או בבסיסי הצי לאותו פרק זמן. קיומן של החלופות למכרות באלמדן ליעדים אלה מעיד על ניסיון מסוים להתאים את חומרת העונשים לחומרת הפשעים שבוצעו. העונש של עבודה במכרות היה ללא ספק החשש הגדול ביותר של עבריינים, ואחריו בחומרה בסיסי הצי ולבסוף בתי הכלא בצפון אפריקה, אלה הרבה יותר קלים מאשר הקודמים, ללא הסיכונים לטביעה במכרות או העבודה המתישה של הפעלת משאבת שיפוליים בבסיס הצי של קרטחנה (ספ').

עבדים עריכה

עבדים מצפון אפריקה נרכשו ישירות מבעלי עבדים לעבודה לצד האסירים. עבדים אלה היו לרוב זולים בהרבה מאחרים שהיו בשוק באותה תקופה, ובשנת 1613 היחס בין עבדים לעובדי כפייה היה של שניים לאחד.

מ-1645 עד 1755 עריכה

בשנת 1645 בוטל הזיכיון של משפחת פוגר והמדינה הלאימה את המכרות, במטרה שינוהלו על ידי ממשלת המלוכה. כל הפושעים שנגזר עליהם גזר דין מוות היו אמורים להישלח לאלמדן בצו בית משפט בשנת 1749, אך המכרה פשוט לא יכול היה להכיל את כולם. ההחלטה בוטלה בשנת 1751.

בתוך המכרה

שתי שריפות הרות אסון התרחשו בשנת 1755 והאשימו את עובדי הכפייה בהצתתן.

הכלא החדש עריכה

המנהל הכללי של המכרות אישר בניית בית כלא חדש. בנייתו הופקדה בידי המהנדס של צבא המלך סילבסטר אברקה. הוא הושלם בסביבות שנת 1754 ואליו "נשלחו הגברים הפושעים ביותר בספרד, כמו גם עבדים מהמושבות הממוקמות באפריקה". ב-30 בספטמבר 1793 הורה המנהל הכללי על סגירת המרפאה בכלא שמבחינתו לא הייתה מספקת. החולים של עובדי הכפייה טופלו בחדר מיוחד של בית החולים הממלכתי של הכורים (Real Hospital de Mineros).

ד"ר חוסה פרס (José Parés) כתב כי במחצית הראשונה של המאה ה-18 היו עובדי הכפייה והעבדים חולים יותר מהעובדים החופשיים, משום שהם ביצעו את העבודות המזיקות והקשות ביותר. אך מכיוון שלאחר השרפה של 1755, הם הועברו לתפעל מחרטות ולעבודות אחרות מחוץ למכרות, הם חלו מעתה פחות מהעובדים החופשיים. משמרת יום העבודה הרגילה שלהם הייתה בת שש שעות. מ-1755 נקבעה עבורם מכסת עבודה, משיכת כמות מסוימת של עגלות עמוסות בסלעים, העמסת כמות מסוימת של סלעים על העגלות. אם הם סיימו את המכסה לפני תום שש השעות, הם סיימו את יום עבודתם.^[6]

ב-22 במאי 1799 החליט המלך, לבקשת הוועד המנהל של מכרות אלמדן, כי אף נאשם שנידון למאסר לא ישלח לכלא ולעבוד במכרות אלה. הכלא הפך לכלא מחוזי מספר 19. מאוחר יותר, בין השנים 1941 עד 1969 היה זה מחסן חיטה של שירות הדגנים הלאומי; ונהרס ב-5 במאי 1969; בית הספר הנוכחי לכרייה והנדסת תעשייה באלמדן, השייך לאוניברסיטת קסטיליה-לה מנצ'ה (ספ'), נבנה באתר שנשאר שם.

החשיבות של הכלא באלמדן הייתה מעל הכול הצורך בעובדים למכרה, שכן עד למאתיים עבדים עבדו במכרות כאשר היה מחסור בידיים עובדות באותה תקופה. לכלא היו במהלך חייו כמה שמות: "פלילי" (Penal), "כלא מפלגה" (Cárcel del Partido), "כלא לעובדי כפייה" (Cárcel de Forzados), "כלא מלכותי" (Real Cárcel), "הכלא החדש" (Cárcel Nueva), "כלא הספינות" (Cárcel de Galeras).

מסוף המאה ה-18 ועד ימינו עריכה

הקרליסטים תוקפים וכבשים את אלמדן במלחמה הקרליסטית הראשונה (אוקטובר 1836)

המתקן מעל פיר המכרה

טכנולוגיית כרייה בטוחה יותר הוצגה ברבע האחרון של המאה ה-18, ופועלים חופשיים החלו להתעניין במכרה שוב. בסוף המאה החליפו עובדים חופשיים את מרבית עבודת העבדים. הכלא באלמדן נסגר בשנת 1801.

בשנת 1835, במהלך המלחמה הקרליסטית הראשונה, הוחכר המכרה ללא הגבלת זמן לבנק רוטשילד (אנ'). המחיר ששולם היה גבוה, אך אחת מהחברות של משפחת רוטשילד רכשה בעבר את מכרה הכספית באידריה (כיום בסלובניה) מאוסטריה; לפיכך היה לחברה מונופול על כספית (עד גילוי המרבצים של ניו אלמדן (אנ') בקליפורניה). הכמות שהופקה הוגדלה והמתכת נמכרה בתוספת משמעותית והחזירה רווח משמעותי הן לספרד והן לחברה. ספרד החזירה לעצמה את המכרה בשנת 1921.^[4]

בשנת 1916 הוקמה מועצה מיוחדת להפעלת המכרות ויושמו טכנולוגיות חדשות ושיפור בטיחות. ייצור שיא של 82,000 בקבוקוני כספית הושג בשנת 1941, ממש לאחר מלחמת האזרחים בספרד, תוך שימוש בשבויי המלחמה כעובדי כפייה. כמות זו ניתנת להשוואה ל־3,000,000 קילוגרם שהופקו על ידי סין בשנת 2018.^[7] מחיר הכספית ירד משיא של 571 דולר אמריקני ב-1965 ל-112 דולר ב-1976, דבר שהקשה על התכנון הכלכלי. בשנת 1981 הקימה ממשלת ספרד את חברת Minas de Almadén y Arrayanes להפעלת המכרות.

סגירת המכרות עריכה

המכרות נסגרו מאז 2002 בגלל ירידת מחיר הכספית בשוק העולמי, ובגלל הפחתת השימוש בו בשל רעילותו הגבוהה הגורמת להרעלת כספית ומאיימת על התזונה הים תיכונית עקב הימצאות כספית בדגים. למעשה, מרבית המדחומים כיום הם אלקטרוניים או מבוססי אלכוהול. עם זאת, המכרות במצב מושלם ובמצב להיפתח מחדש במקרה שהניצול של כספית יחזור להיות רווחי, ובאלמדן יש עדיין אחד ממרבצי הכספית הגדולים בעולם. בשנת 2006 נפתחו דלתות מכרה אלמדן לקהל לביקורים וליהנות מחוויית הירידה לעומק של 50 מטר ולראות איך היה המכרה לאורך השנים וכיצד הוא נוצל בעזרת הטכנולוגיות של כל תקופה.

בשנת 2012 הוכרזו אלמדן ואידריה (בסלובניה) כאתרי מורשת עולמית, בשם "מורשת הכספית. אלמדן ואידריה" (Heritage of Mercury. Almadén and Idrija).^[2]

מבנים היסטוריים עריכה

האקדמיה למכרות עריכה

ב-14 ביולי 1777 הקים קרלוס השלישי, מלך ספרד באמצעות צו מלכותי את "האקדמיה לכרייה וגאוגרפיה תת-קרקעית של אלמדן" ( Academia de Minería y Geografía Subterránea de Almadén), שמנהלה הראשון היה הגרמני היינריך כריסטוף סטר (Heinrich Christophe Störr), שהיה מנהל מכרה אלמדן. אקדמיית הכרייה באלמדן הייתה הראשונה בספרד והרביעית בעולם אחרי המוסדות בפרייברג (סקסוניה) ב-1765, בבאנסקה שטיאווניצה (כיום בסלובקיה) ב-1770 והמכון המיוחד למכרות של סנקט פטרבורג (רוסיה) ב-1772.

בשנת 1785 הורחבו הלימודים, ונחנך מבנה מתאים לתקופה, זהו בניין מלבני כשהצד הארוך ביותר בחזיתו. מאחור יש פטיו מעוצב גדול. יש לו שתי קומות הפונות לרחוב ושני מרתפים מאחור בגלל פני הקרקע. בנוסף לקבלת השכלה, שהו התלמידים בפנימיות. בתקופה ראשונית זו לימדו ולמדו בכיתות האקדמיה דמויות שונות בעלות שיעור קומה, כמו פאוסטו אלויאר (ספ') שיחד עם אחיו חוסה, הצליחו לבודד את המתכת טונגסטן תוך הפעלת חיזור כימי על חומצת טונגסטן בעזרת פחם, או אנדרס מנואל דל ריו (אנ'), מגלה הוונדיום. שניהם הביאו לעולם החדש את שיטות הכרייה המודרניות ביותר באותה תקופה. כמו כן, בשנת 1785, התחילו להשתמש לראשונה בספרד בחשבון הלוגריתמי, כדי לפתור בעיות שהציבו חקר גאומטריה תת-קרקעית.

האקדמיה להנדסה עברה למדריד בשנת 1835, והאקדמיה הוסבה והתארגנה כבית הספר למנהלי כרייה, תחת התקנות של 1841, והפכה לימים לבית הספר למכרות ולמפעלים מינרלורגיים ומטלורגיים. מכוח צו מיום 20 ביוני 1962, שונה שמו לבית הספר למומחים למכרות ומפעלים מינרלורגיים ומטלורגיים (Escuela de Peritos de Minas y Fábricas Mineralúrgicas y Metalúrgicas). בשנת 2010, ותחת הגנת הסכם בולוניה, החלו ללמד בו לתואר ראשון.

זירת מלחמת השוורים עריכה

מבט מהפטיו במפלס התחתון

הכניסה לזירה

זירת מלחמת השוורים היא אחד הבניינים הסמליים ביותר בעיירה אלמדן, וייחודית בעולם בזכות צורתה המשושה. היא נחשבת לאחת מזירות מלחמת השוורים הוותיקות ביותר בספרד, שנבנתה בשנת 1752 והוכרזה כמונומנט לאומי בשנת 1979.

הבנייה המקורית של זירת מלחמת השוורים של אלמדן קשורה לבניית בית החולים המלכותי של הכורים. באוגוסט 1752, התמודד המנהל הכללי של המכרות, פרנסיסקו חבייר דה וייגאס (Francisco Javier de Villegas), עם מגפות חוזרות ונשנות ותמותה גבוהה שהייתה באוכלוסייה ושל עובדי הכפייה שעבדו במכרות, והציע את הקמתו של בית החולים המלכותי של הכורים. המגיפות וחוסר הלינה היו הסיבה לבניית עשרים וארבעה בתים בכיכר המשושה הזו. לבתים אלו הייתה מטרה כפולה: להימנע מצפיפות של שכנים בבתים של העיירה, שבהם התגוררו ארבע או חמש משפחות בבית, מה שהגדיל את הסיכון למגיפות ולהכניס כסף משכר הדירה של מבנים אלו במטרה לממן את בית החולים של הכורים. הכיכר עצמה, עם קיבולת של כארבעת אלפים איש, תשמש לחגיגת פסטיבלי מלחמת שוורים ותשמש מרכז אזרחי לאוכלוסייה.

זירת מלחמת השוורים בגובה שתי קומות, מורכבות מהקירות של עשרים וארבעה הבתים החיצוניים עם גג רעפים. הזירה תוכננה, עם שני מפלסים, התחתון נוצר על ידי קשתות והעליון נתמך בעמודים. העבודות בכיכר הושלמו במלואן בשנת 1765 בעלות של יותר מ-320,000 ריאלים (Real de vellón). אם כי החגיגות הראשונות כבר התקיימו באוקטובר 1752 לפני שבניית הכיכר הסתיימה.

בשנת 1754 אסר פרננדו השישי, מלך ספרד לחגוג פסטיבלים של מלחמת שוורים ברחבי הממלכה. באמצעות הוראה זו הוא התכוון להשיג התאוששות של עדרי הבקר, שהצטמצמו מאוד עקב הבצורת והמגפות. אך הוראה זו לא השפיע על אלמדן, מכיוון שהמפקח וייגאס, שהצדיק את מלחמות השוורים בשימוש המועיל בהכנסות, קיבל היתר מיוחד. ובתקופת איסור זו, שנמשכה עד 1759, היו בסך הכול 35 מלחמות שוורים.

המבנה הוא מונומנט לאומי היסטורי מאז 1979. זו זירת מלחמת השוורים השלישית שקיבלה מעמד זה לאחר זירת מלחמת השוורים בסנטה קרוס דה מודלה (ספ') (גם היא בסיודאד ריאל) וזירת מלחמת השוורים בבחאר (במחוז סלמנקה). השיקום האחרון שלה הסתיים בשנת 2003, וכיום מתקיימות בה חגיגות מלחמת שוורים חשובות, ויש בה אולם תצוגה, לשכת תיירות, מסעדה, מלון וכו'.

בית החולים המלכותי של הכורים עריכה

שער הכניסה למבנה בית החולים

בתוך המורשת הנרחבת של העיירה אלמדן, בולט בית החולים המלכותי מינרו דה סן רפאל (Real Hospital Minero de San Rafael), בניין שנבנה בין השנים 1755–1773, וקשור קשר הדוק לזירת מלחמת השוורים של אלמדן, הוא שוחזר לאחרונה ומוצג לשירות הציבור על מנת להציע ידע טוב יותר על ההיסטוריה ומשמעות הכרייה באלמדן. הוא הוקם בשנת 1752 על ידי המנהל הכללי של המכרות, פרנסיסקו חאוויר דה וייגאס. זהו אחד מבתי החולים הראשונים בספרד שנבנה מראש לשמש כמבנה רפואי מקצועי, והוא יכול להיחשב כהישג של האידיאלים של תנועת הבריאות הנאורה של המאה ה-18. לפיכך, זה היה המבשר בספרד של רפואה תעסוקתית, שחקר ופיתח תרופות וטיפולים במחלות שהתפתחו כתוצאה מכרייה, כגון הרעלת כספית, ופעלו בו דמויות כמו חוסה פרס אי פרנקס (José Parés y Franqués) וגיירמו סאנצ'ס מרטין (Guillermo Sánchez Martín), ופותחו בו טיפולים מיוחדים.

הבנייה הייחודית בצורת האות "L" מורכבת ממסדרון, פטיו מעוצב וחדרים פנימיים אחרים. הוא הושלם עם בניין נוסף קטן יותר שבו היו שירותים נלווים לבית החולים, כמו אורוות, דירות לצוות המטפלים, מטבחים וכו'. החזית מורכבת משני חלקים, וחזית האבן המחברת ביניהם, ועליה פסל של המלאך רפאל, שהבניין מוקדש לו. דלת הכניסה מוקפת על ידי שני פילסטרים דקים, ובפנים בולטים החדרים הגדולים בעלי הקמרונות לחולים.

הבניין הוא רכוש חברת הכרייה Minas de Almadén y Arrayanes SA. לאחר הפסקת פעילויות התברואה, שימשו המבנים כארכיונים ומשרדים לפעילות גאולוגית, כמו גם ארכיון כללי. במבנה ששוחזר לאחרונה, שוכן הארכיון ההיסטורי של מכרות אלמדן, מטה קרן אלמדן-פרנסיסקו חבייר דה וייגאס ומוזיאון הכרייה. מבנה זה, כמו גם המוזיאון השוכן בתוכו, הם מקור להבנה טובה יותר של ההיסטוריה ומשמעות הכרייה עבור אזור אלמדן ואנשיה. מאחורי המוזיאון נמצאים הגנים, מהם אפשר להגיע לצינוק, שבו טיפלו באסירים חולים שעבדו במכרות.

לקריאה נוספת עריכה

Blázquez, José María (1978), Historia económica de la Hispania romana, Madrid: Ediciones Cristiandad. ISBN 9788470572432
Alfredo Menéndez Navarro, Catástrofe morboso de las minas mercuriales de la villa de Almadén del Azogue" (1778) de José Parés y Franqués
Wes Gibbons, Teresa Moreno (Ph. D.), The Geology of Spain, Geological Society of London, 2002, ISBN 9781862391109, Pages 475-478
Fernando Bernaldez, Ramón Rua Figueroa, Memoria sobre las minas de Almadén y Almadenejos, Imprenta Nacional, 1861
Rafael Gil Bautista, Las minas de Almadén en la Edad Moderna, Universidad de Alicante, 2015, ISBN 9788497174008
Victoriano Martín Martín, Los Rothschild y las minas de Almadén: el servicio de la deuda pública española y la comercialización del mercurio de Almadén, Instituto de Estudios Fiscales, Ministerio de Hacienda, 1980