אלפלפה (שם מדעי: Medicago sativa; אספסת תרבותית) הוא מין צמח פורח בסוג אספסת שתורבת וכיום משמש מקור חשוב למספוא. הצמח דומה בצורה בסיסית לתלתן, אלא שהוא מגדל אשכולות של פרחים סגולים קטנים. האלפלפה הוא צמח רב שנתי שאורך חייו הוא בדרך כלל 4–8 שנים, אך יכול להגיע ל-12 שנים, תלוי בזן ובאקלים הגידול. הצמח גדל לגובה של עד כמטר ויש לו מערכת שורשים עמוקה שעשויה להגיע לאורך של 15 מטרים, תכונה שמעניקה לו יכולת הישרדות גבוהה[2]. לאלפלפה פירות קטנים והשלב הראשון של צמיחתו הוא איטי, אך לאחר כמה חודשי ביסוס נוצר מעין "כתר" בראש מערכת השורשים. "כתר" זה מכיל ניצנים רבים שמאפשרים לו לצמוח מחדש פעמים רבות לאחר קציר או מרעה.

קריאת טבלת מיוןאלפלפה
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: קיטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: פרפרניים
סוג: אספסת
מין: אספסת תרבותית
שם מדעי
Medicago sativa
ליניאוס, 1753
דבורה מאביקה פרח אלפלפה

חקלאות עריכה

אלפלפה מגודל בעיקר בקנדה, ארצות הברית, ארגנטינה, צרפת, אוסטרליה ובמזרח התיכון. עונת הזריעה היא באביב או בסתיו. לגידול טוב, עדיפה קרקע עשירה באשלגן וזרחן ודלה במלח. בדרך כלל מתבצע קציר שלוש או ארבע פעמים בשנה אך במקומות מסוימים כגון אריזונה ודרום קליפורניה נקצרים הגידולים עד 12 פעמים בשנה. הקציר הראשון נעשה בשלב הנביטה ומועדי הקציר הבאים הם בזמני הפריחה כיוון שאז הגידולים מכילים פחמימות בכמות הרבה ביותר.

האבקה על ידי דבורים עריכה

ברוב מיני האספסת, נעשית ההאבקה על ידי דבורת הדבש. עם זאת, בארצות הברית, התעוררה בעיה בהאבקת פרחי אלפלפה. עלי הכותרת של האלפלפה נסגרים בעת ההאבקה ולוכדים את הדבורה בתוכם כדי להגביר את יעילות ההאבקה. תכונה זו גורמת לדבורים המקומיות מצוקה וכדי ליהנות מצוף הפרח בלי להילכד, מפתחות הדבורים עם הזמן, שיטה לאסוף את הצוף בלי להיכנס בין עלי הכותרת, מהלך שמונע מהפרחים את ההאבקה[3]. כיוון שדבורים בוגרות שלמדו את שיטת ההתחמקות אינן יעילות להאבקה, נעשתה עיקר ההאבקה על ידי דבורים צעירות. בנוסף לכך, צוף פרחי האלפלפה חסר את חומצת האמינו איזולאוצין הדרושה לזחלי דבורת הדבש. לכן קיימת בעיה לאוכלוסיות דבורים שנזונות בעיקר ממנו. כיום, משמשות באזורים מסוימים בארצות הברית דבורים ממשפחת הגזרניים (Megachilidae) להאבקת האלפלפה כדי למנוע בעיות אלו.[4]

רעילות עצמית עריכה

האלפלפה הוא אחד הצמחים היחידים המגלים רעילות עצמית (אנ'). צמחי אלפלפה מפרישים לאדמה חומרים שמפחיתים את שיעור הנביטה של זרעי אלפלפה, ואף מאיטים מאוד את התפתחותם של נבטי אלפלפה וצמחי אלפלפה חדשים. כדי להתמודד עם הבעיה, נהוג להמתין לפני זריעה מחודשת של אלפלפה בשדות אלפלפה קיימים, ואף לחרוש ולהפוך שדות אלפלפה לפני זריעה מחודשת.[5]

שימוש עריכה

בגלל התכולה הגבוהה של חלבון וסיבים נוחים לעיכול שבו, הוא משמש בעיקר כמזון לפרות חולבות וכשימוש משני גם להאכלת בקר לפיטום, סוסים וצאן. עם זאת תזונה כזאת דורשת פיקוח שכן אלפלפה עלול לגרום לנפיחות אצל בעלי חיים. נבטי אלפלפה נאכלים על ידי האדם בסלטים ובכריכים. עלי אלפלפה מיובשים נמכרים כתוסף תזונה בצורת גלולות, אבקה או תה. קיימות דעות שאלפלפה מגביר את ייצור החלב גם אצל נשים מיניקות.

אטימולוגיה עריכה

מקור השם המדעי של סוג האספסת כולו - Medicago, מגיע מתקופת הרומאים ובעיקר מהסופר הרומי פלדיוס (אנ') בן המאה ה-4 שמזכיר בכתביו את הצמח. הצמח נקרא בפי הרומאים כך, משום שהם סברו שהוא בא מארץ מדי (בדומה לשמו הלטיני של האתרוג - Citrus medica שהגיע גם הוא ממדי לדעת הרומאים). למרות אזכורו של פלדיוס, אין עדויות רבות על תפוצת האלפלפה באזור הים התיכון באותה תקופה.

המילון הערבי מהמאה ה-13 "ליסאן אל-ערב" מפרש שה-"אל-פיספיסה" (אספסת) הוא מאכל בהמות. בספרד השתבשה המילה במאה ה-14 למילה הספרדית - אלפלפה ושימשה לכינוי חציר מזן משובח לסוסים. במאה ה-16 מתיישבי הקולניות של האימפריה הספרדית באמריקה הציגו אותו בפני המתיישבים בארצות הברית וכך נקלטה גם המילה בשפה האנגלית. כיוון שרוב היבול העולמי של האלפלפה מגיע מצפון אמריקה ומדרומה, נקלטה המילה בשפות רבות (כמו עברית).

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלפלפה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אלפלפה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אנציקלופדיה בריטניקה
  3. ^ Joseph F. Reinhardt, Some Responses of Honey Bees to Alfalfa Flowers, The American Naturalist 86, 1952, עמ' 257–275
  4. ^ Use of the Alfalfa Leafcutter Bee Growing in California
  5. ^ Managing Alfalfa Autotoxicity, Jeff Volenec and Keith Johnson, Department of Agronomy, Purdue University