אל תגע בי (ספר)
אל תגע בי (בלטינית: Noli Me Tángere)[1] הוא רומן שנכתב על ידי חוסה ריזאל, אחד הגיבורים הלאומיים של הפיליפינים, במהלך השלטון הקולוניאלי של ספרד. הספר מתאר את יחסי אנשי הדת הקתולית והממשלה הקולוניאלית השלטת עם התושבים המקומיים.
 | |
| |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
חוזה ריזאל  |
| שפת המקור |
ספרדית פיליפינית |
| סוגה |
רומן |
| מקום התרחשות |
הפיליפינים |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1887 |
| סדרה | |
| הספר הבא |
El filibusterismo |
  | |
במקור נכתב הספר בספרדית, אבל נפוץ יותר בפילפינים בשפה האנגלית ושפת הטאגאלוג. יחד עם ספר ההמשך שלו, El Filibusterismo (אנ') הקריאה של "אל תגע בי", היא חובה לתלמידי התיכון ברחבי הפיליפינים. שני הרומנים נחשבים כאפוס הלאומי של הפיליפינים ומעובדים ומבוצעים באופרות ובמחזות ברחבי הארץ.[2]
רקע עריכה
חוסה ריזאל, רופא ולאומן פיליפיני, הגה את הרעיון לכתוב רומן שיחשוף את תחלואי החברה הפיליפינית לאחר שקרא את הספר "אוהל הדוד תום" של הרייט ביצ'ר סטו. הוא העדיף שהרומן שלו יבטא את האופן שבו התרבות הפיליפינית נתפסת כמפגרת, אנטי-אינטלקטואלית, ואינה תורמת לאידיאלים של עידן הנאורות. כשכתב את הספר הוא היה סטודנט לרפואה במרכז האוניברסיטאי של מדריד.
במפגש של פיליפינים בביתו של חברו פדרו א. פאטרנו במדריד ב־2 בינואר 1884 הציע ריזאל כתיבת רומן על הפיליפינים על ידי קבוצת פיליפינים. ההצעה שלו אושרה פה אחד על ידי הנוכחים באותה פגישה. עם זאת, הפרויקט לא התממש. האנשים שהסכימו לעזור לריזאל עם הרומן לא כתבו כלום. בתחילה, הרומן תוכנן לכסות ולתאר את כל השלבים של החיים הפיליפיניים, אבל כמעט כולם רצו לכתוב על נשים. ריזאל ראה את חבריו מבלים יותר זמן בהימורים ומפלרטטים עם נשים ספרדיות מאשר מקדישים זמן לספר. לכן הוא ביטל את התוכנית של הכתיבה המשותפת עם אחרים והחליט לכתוב את הרומן לבדו.
שם הספר בלטינית Noli me tangere (אל תגעי בי) לקוח מספר יוחנן 20:17, מדברים שאמר ישו למרים מגדלנה כאשר היא זיהתה אותו לאחר תחייתו.[3]
תמצית הספר עריכה
קריסוסטומו איבררה, בן התערובת, בנו של המנוח דון רפאל איבררה, חזר לסן דייגו במחוז לגונה לאחר שבע שנים של לימודים באירופה. קאפטן טיאגו, חבר המשפחה, הציע לו לבלות את הלילה הראשון במנילה כשטיאגו מארח אנשים בביתו שנמצא ליד גדת הנהר. בארוחת הערב קריסוסטומו פגש ידידים ותיקים, מהחברה הגבוהה של מנילה, ואת פאדרה דמאסו, הכומר הוותיק מסן דייגו, שהכיר מהתקופה לפני שיצא לאירופה. דאמסו התייחס אליו בעוינות, מה שהפתיע מאוד את האיש הצעיר כי הכומר היה חבר של אביו.
קריסוסטומו התעורר מוקדם ועשה את דרכו חזרה למלונו כאשר סגן גווארה, חבר נוסף של אביו, תפס אותו. כשהלכו לכיוון המלון, והתרחקו ממקום המסיבה, כך שלא יוכלו לשמוע את שיחתם, גווארה גילה לצעיר את סדר האירועים שהובילו למותו של אביו רפאל ואת תפקידו של דאמסו במותו. קריסוסטומו, שהיה באבל מרגע שנודע לו על מות אביו, החליט לסלוח ולא לבקש נקמה. גווארה הזהיר אותו מפני חורשי מזימות.
למחרת היום קריסוסטומו חזר לביתו של קפטן טאייגו כדי להיפגש עם אהובת נעוריו, ביתו של טיאגו - מריה קלרה. שניהם פלרטטו במרפסת המשקיפה על הנהר. מריה הקריאה לקריסוסטומו את מכתב הפרידה שכתב לה, שבו הוא הסביר את רצונו של אביו שייצא ללמוד באירופה כדי שיהיה אזרח טוב יותר למדינה. כשראתה את הצעיר נסער עם אזכור שם אביו, התנצלה והבטיחה לראות אותו שוב בבית משפחתה בסן דייגו במהלך חגיגה בעיר.
קריסוסטומו הלך לבית הקברות העירוני בסן דייגו לבקר את קבר אביו. עם זאת, הוא למד מהקברן שהעירייה הוציאה את שרידי גופתו של אביו והעבירה אותם לבית הקברות הסיני. הצעיר התפוצץ מכעס. אבל הקברן הודה כי בלילה כשחפר את הקבר, ירד גשם חזק והוא חשש לנשמתו, הוא לא מילא את בקשת הכומר, ובמקום זאת זרק את הגופה לאגם. באותו רגע נכנס לבית הקברות פאדרה ברנרדו סאלבי, הכומר החדש של סן דייגו. קריסוסטומו דחף אותו ודרש ממנו הסברים למעשה. אבל סאלבי שפחד מקריסוסטומו, אמר כי העברת הגופה הייתה הוראה של הקודם לו בתפקיד - דאמסו פאדרה.
אבל קריסוסטומו, המחויב למאמציו הפטריוטיים, היה נחוש בדעתו שלא לנקום והניח את העניין מאחוריו. במשך הזמן, הוא ביצע את תוכניתו לשרת את ארצו כפי שאביו רצה. הוא התכוון להשתמש בעושר המשפחתי כדי לבנות בית ספר פרטי, מתוך אמונה כי התלמידים ייהנו מחינוך מודרני יותר ממה שהוצע בבתי הספר המנוהלים על ידי הממשלה, שתוכנית הלימודים שלהם נשלטת במידה רבה על ידי הכנסייה.
נהנה מתמיכה מסיבית, ואפילו על ידי הרשויות הספרדיות, ההכנות של קריסוסטומו לפתיחת בית הספר התקדמו במהירות. הוא קיבל ייעוץ מדון אנסטציו, פילוסוף מקומי נערץ, שהפנה אותו למורה בית ספר מתקדם, אשר קונן על השפעתם של הנזירים על החינוך הציבורי ורצה לבצע רפורמות. הבנייה תוכננה להתחיל עם הנחת אבן הפינה בטקס מרשים במהלך חג המולד של סן דייגו.
יום אחד, קריסוסטומו, מריה וחבריהם לקחו חופשה קצרה ועלו על סירה כדי לצאת לפיקניק לאורך חופי לגונה דה ביי, הרחק ממרכז העיר. לפתע ראו כי תנין ארב ליד הסירה. אליאס, בעל הסירה, קפץ למים עם סכין בולו. קריסוסטומו הבין שאליאס בסכנה, והוא עצמו קפץ למים ושניהם נאבקו בתנין והכניעו אותו. קריסוסטומו נזף באליאס על פזיזותו והוא השיב בתודה והכריז על עצמו כבעל חוב.
ביום הנחת אבן הפינה לבית הספר, אליאס הזהיר את קריסוסטומו כי קיימת מזימה להרוג אותו. הטקס כלל הורדת האבן המסיבית לתוך תעלה עם מנוף מעץ. קריסוסטומו, שנתן את החסות לפרויקט, כיוון את האבן לתחתית התעלה. אבל כאשר הוא התכונן לעשות זאת, המנוף נשבר והאבן נפלה לתוך התעלה. כאשר האבק התפזר, קריסוסטומו החיוור, המכוסה אבק, ניצב נוקשה ליד התעלה, לאחר שהאבן החמיצה אותו. אליאס נעלם.
מאוחר יותר באותו יום, הוא אירח ארוחת צהריים שאליה הזמין פאדרה דאמסו את עצמו. במהלך הארוחה הכומר לעג והציק לקריסוסטומו על לימודיו, מסעותיו, ועל פרויקט בניית בתי הספר. האורחים האחרים השמיעו דעות הפוכות, אבל דאמאסו התעלם מהם והמשיך ללעוג בקול רם, תוך שהוא מעליב את זכר אביו - רפאל. כאשר הזכיר דאמסו את שם אביו, קריסוסטומו יצא מגדרו - התנפל עליו והחזיק סכין מטבח ליד צווארו של הכומר. בנאום נרגש סיפר קריסוסטומו לאורחיו ההמומים את כל מה ששמע מסגן גווארה, שהיה קצין במשטרה המקומית, על תוכניותיו של דאמסו שהביאו למותו של אביו רפאל. קריסוסטומו עמד לנעוץ את הסכין בדאמסו, אבל מריה קלרה עצרה בעדו והתחננה לרחמים.
קריסטוסומו נודה מהכנסייה, אבל התערבותו של המושל הכללי שאהד אותו, הביא להסרת החרם. עם שובו לסן דייגו, מריה סירבה לפגוש אותו. הכומר החדש שקריסוסטומו פגש בבית הקברות, פאדרה ברנרדו סאלבי, נראה מסתובב סביב ביתו. קריסוסטומו פגש את לינארס מאזיק, אשר בניגוד אליו נולד בספרד. קפטן טיאגו הציג את לינארס כמחזר החדש של מריה.
לילה אחד אליאס לקח את קריסוסטומו להפליג על האגם, וסיפר לו על קבוצה מהפכנית, העומדת בפני עימות גלוי ואלים עם הממשלה. קבוצה זו הגיעה אל אליאס כדי להציע לו להצטרף להתקוממות הקרובה שיבצעו. אליאס אמר כי הוא הצליח לעכב את התוכניות של הקבוצה על ידי הצעתו לדבר תחילה עם קריסוסטומו, שאולי יש לו הצעות לרפורמות ללא שפיכות דמים.
עוד סיפר אליאס את ההיסטוריה של משפחתו, כיצד סבו בצעירותו עבד כמנהל חשבונות במשרד במנילה, אבל הואשם בהצתה על ידי הבעלים הספרדים, כאשר המשרד נשרף. הוא הועמד לדין, ועם שחרורו הוא נדחה על ידי הקהילה כאילו היה פושע מסוכן. אשתו פנתה לזנות כדי לפרנס את המשפחה, אך בסופו של דבר הם גורשו לתוך הארץ. קריסוסטומו הזדהה עם אליאס אבל אמר שהוא לא יכול לעשות דבר, וכי השינוי היחיד שהוא מסוגל לבצע הוא דרך הפרויקט שלו בבניית בית הספר. אליאס ייעץ לקריסוסטומו לנתק מגע איתו בעתיד, למען ביטחונו האישי.
עם לב שבור, ובצורך לדבר עם מריה, קריסוסטומו ממקד את תשומת ליבו יותר לכיוון בית הספר. ערב אחד, אליאס חוזר עם מידע חדש - ההתקוממות מתוכננת להתחיל באותו לילה, והמורדים השתמשו בשמו של קריסוסטומו כמי שגייס אותם. עוד אמר אליאס, כי השלטונות יודעים על ההתקוממות ומכינים מלכודת למורדים.
קריסוסטומו נבהל מהמידע והיה מוכן לנטוש את הפרויקט שלו. אליאס עזר לו למיין ולהשמיד מסמכים בחדר העבודה שלו, שהיו עלולים לסבך אותו. תוך כדי כך, אליאס נתקל בשם מוכר לו: דון פדרו איבארמנדיה. קריסוסטומו הסביר כי פדרו היה סבא רבא שלו, וכי הם היו צריכים לקצר את שם המשפחה הארוך שלו. אליאס השיב לו כי פדרו היה אותו ספרדי שהאשים את סבו בהצתה, ובכך הביא את הצרות על אליאס ומשפחתו. דעתו של אליאס נטרפת עליו, הוא הרים את הסכין להכות את קריסוסטומו, אבל התעשת, ריסן את עצמו, ועזב את הבית בסערה.
ההתקוממות פרצה, ורבים מהמורדים נלכדו או נהרגו. הם הצביעו על קריסוסטומו כמי שהיה היוזם והמארגן והוא נעצר. למחרת בבוקר מצאו את המסיתים מתים. הוא גילה כי פאדרה סלאבי הורה להרוג אותם על מנת למנוע את הסיכוי שהם יודו שהוא לקח חלק במזימה להאשים את קריסוסטומו. בינתיים בלילה התגנב אליאס בחזרה לביתו של קריסוסטומו, לקח מסמכים ודברי ערך ושרף את הבית.
לאחר מכן קפטן טייאגו שוב אירח לארוחת ערב בביתו במנילה כדי לחגוג את האירוסין של מריה קלרה עם לינארס. נכחו במסיבה פאדרה דמאסו, פאדרה סאלבי, סגן גווארה, וחברים נוספים. הם דנו באירועים שהתרחשו בסן דייגו ובגורלו של קריסוסטומו.
סאלבי, שחמד את מריה קלרה כל הזמן, אמר שביקש העברה למנזר במנילה, והעמיד פנים שהאירועים האחרונים בסן דייגו היו גדולים מדי מכדי שיוכל להתמודד איתם. גווארה תיאר כיצד בית המשפט גינה את קריסוסטומו, ונעזר במכתב חתום שכתב לאישה מסוימת לפני שיצא לאירופה. במכתב סיפר על אביו, שהיה מורד לכאורה ומת בכלא. איכשהו, המכתב נפל לידיהם של אויבי קריסוסטומו, והם חיקו את כתב ידו וכתבו מסמך מזויף שבו האשימו אותו בגיוס אנשים למרד בסן דייגו. גווארה ציין שהכתב במכתב המזויף, היה דומה לכתב של קריסוסטומו לפני שבע שנים, ולא לצורת הכתב הנוכחית. קריסוסטומו היה צריך רק להכחיש שהחתימה על המכתב המקורי היא שלו, והאשמה בהמרדה שהתבססה על המכתבים המזויפים הייתה נכשלת. אבל כשראה את המכתב, שהיה מכתב הפרידה שכתב למריה קלרה, איבד כנראה את הרצון להילחם בהאשמות והודה בכתיבת המכתב.
גווארה התקרב למריה, שהקשיבה להסבריו, ובירך אותה על השכל הישר בשמירת מכתב הפרידה של קריסוסטומו. עכשיו, אמר לה הקצין הזקן, היא יכולה לחיות חיים של שלווה. מריה הזדעזעה.
באותו ערב קריסוסטומו נמלט מהכלא בעזרתו של אליאס, טיפס למרפסת שנערכה בה המסיבה, והתעמת בסתר עם מריה. מריה לא הכחישה שמסרה את מכתב הפרידה שלו, אבל הסבירה שהיא עשתה זאת רק משום שסאלבי מצא את המכתבים הישנים של דאמאסו בכנסיית סן דייגו, מכתבים מאמה של מריה שהייתה אז בהריון עם מריה. מתברר כי דאמסו היה אביה של מריה. סלאבי הבטיח לא לפרסם ברבים את תוכן מכתבו של דמאסו בתמורה למכתב הפרידה של קריסוסטומו. קריסוסטומו, הבין וסלח לה, מריה נשבעה באהבתה הנצחית אליו. הם התנשקו ונפרדו.
קריסוסטומו ואליאס נמלטו בסירתו של אליאס אל נהר פאסיג. אליאס אמר לקריסוסטומו כי רכושו והמסמכים שנילקחו מדירתו קבורים באמצע היער שבבעלות משפחתו בסן דייגו. קריסוסטומו הציע לאליאס לברוח איתו לארץ זרה, שם יחיו כאחים. אליאס סירב, ואמר כי קשר את גורלו למדינה והוא רוצה לראות את התמורות שהיא עוברת ומשתחררת מעול הקולניאליזם.
קריסוסטומו מספר לאיליאס על רצונו בנקמה ובמהפכה. אליאס מדבר איתו בהיגיון אבל באותו רגע, המשמר הספרדי מדביק אותם על הנהר ורודף אחריהם מעבר ללגונה דה ביי. אליאס אמר לקריסוסטומו שיפגוש אותו בעוד כמה ימים ליד המאוזוליאום של סבו בסן דייגו, וקפץ לתוך המים במאמץ להסיח את הרודפים. אליאס נורה מספר פעמים.
למחרת הופיעו הידיעות על המרדף בעיתונים. בהם דווח כי קריסוסטומו איבאררה שנמלט, נהרג במרדף. כששמעה את החדשות, מריה היא דרשה מדאמסו שיבטל את החתונה עם לינארס ואמרה שתיכנס למנזר או שתמות.
כשראה מה קרה למריה, חשף דאמסו את הסיבה האמיתית שבגללה הרס את משפחת איבאררה, ואת מערכת היחסים שלה עם קריסוסטומו - כי הוא היה רק מאסטיסו (בן תערובת) ואילו דאמאסו רצה שמריה תהיה מאושרת, אושר שאפשרי רק אם היא תהיה נשואה לבעל דם ספרדי טהור. מריה לא שמעה את דבריו, וחזרה על האולטימטום שלה - מנזר או קבר. דאמסו התחנן לפני מריה, לשקול מחדש את החלטתה אך דבר לא הועיל.
כמה לילות מאוחר יותר ביער של משפחת איבאררה, ילד רדף אחרי אמו בחשכה. האישה השתגעה ממכות בעלה ואובדן בנה האחר, נער מזבח, בידי פאדרה סאלבי. הילד - בזיליו, תפס את שיסה אמו בתוך המאוזוליאום של איבאררה, אבל המתח שהייתה נתונה בו היה גדול מדי והיא מתה בזרועות בנה.
בזיליו בכה על אמו המתה וראה את אליאס בוהה בהם. אליאס גסס בעצמו, לאחר שאיבד הרבה דם כשעשה את דרכו אל המאוזוליאום. הוא הורה לבזיליו לשרוף את גופותיהם, ואז לחפור בתוך המאוזוליאום שם הוא ימצא אוצר, שבו יוכל להשתמש עבור חינוכו בעתיד. אליאס נפל על הקרקע ואמר כי הוא ימות בלי לראות את החירות של עמו, וכי מי שיזכה לחירות, לא ישכח אותם.
באפילוג, פאדרה דאמסו הועבר לעיר מרוחקת, נכנס למצוקה ומת כעבור יום. קפטן טיאגו נכנס לדיכאון והתמכר לאופיום ונשכח על ידי תושבי העיר. פאדרה סאלבי, המתין להיות בישוף. הוא היה גם הכומר הראשי של המנזר שבו מריה קלרה התגוררה. על מריה קלרה לא שמעו דבר, עם זאת, בלילה אחד בספטמבר, במהלך סופת טייפון, שני שומרים דיווחו שראו רוח רפאים (כנראה של מריה קלרה) על גג המנזר גונחת ובוכה בייאוש.
למחרת ביקר במנזר נציג הרשויות כדי לחקור את אירועי ליל אמש וביקש לבדוק את כל הנזירות. לאחת הנזירות הייתה חלוק רטוב וקרוע, ובדמעות סיפרה לנציג הרשמי על ההתעללות שעברה. היא התחננה שיגנו עליה מפני הצביעות. היינו, שיגנו עליה מפני הכומר פאדרה סאלבי, שאנס אותה בקביעות כאשר הגיע למנזר. אבל ראשי המנזר אמרו לנציג הרשמי שהאישה מטורפת.
לאחר מכן, אסר המנזר על ביקורים ולא שמעו יותר דבר על מריה קלרה.
היסטוריית פרסום עריכה
ריזאל סיים את הרומן בדצמבר 1886. על פי אחד הביוגרפים שלו, חשש ריזל שהרומן לא יודפס, כי הוא נאבק עם אילוצים כלכליים באותה תקופה וחשב שיהיה קשה להדפיס אותו. הסיוע הכספי הגיע מחבר בשם מאקסימו ויולה. הדבר איפשר לו להדפיס את הספר בברלין. בתחילה ריזאל היסס, אבל ויולה התעקש ומימן לו הדפסת 2,000 עותקים. ההדפסה הסתיימה תוך חמישה חודשים. ויולה הגיע לברלין בדצמבר 1886, וב־21 במארס 1887 שלח ריזאל עותק של הרומן לחברו הגרמני בלומטריט.[4]
הספר נאסר להפצה על ידי השלטונות הספרדים בפיליפינים, אף שהעתקים ממנו הוברחו לשם. המהדורה הפיליפינית הראשונה (שהיא המהדורה השנייה שפורסמה) הודפסה בשנת 1899 במנילה.
תגובה ומורשת עריכה
הרומן "אל תגע בי" וספר ההמשך שלו, El filibusterismo (המכונה "אל פילי"), נאסרו על ידי השלטונות הספרדים בפיליפינים בשל הטענות שהם כותבים על שחיתות והתעללות מצד הממשלה הקולוניאלית והכנסייה הקתולית. עותקים של הספר הוברחו והוסתרו, וכשחזר ריזאל לפיליפינים לאחר שסיים את לימודי הרפואה, הוא מיהר לברוח מהרשויות המקומיות. כמה ימים לאחר בואו, הוזמן ריזאל על ידי המושל הכללי אמיליו טררו, שסיפר לו על הטענה שהספר הכיל יסודות חתרניים. לאחר דיון, טררו היה שבע רצון מההסבר, אך עדיין לא יכול היה להתנגד ללחץ הכנסייה נגד הספר. על רדיפתו אפשר ללמוד ממכתב של ריזאל:
"הספר שלי עשה הרבה רעש; בכל מקום, נשאלתי על כך. הם רצו להביס אותי ("להרשיע אותי") בגלל זה... אני נחשבתי למרגל גרמני, סוכן של ביסמרק, אומרים שאני פרוטסטנטי, בונה חופשי, מכשף, נשמה ארורה ורע..., שיש לי דרכון זר ושאני משוטט ברחובות בלילה..."
ריזאל הוגלה לדפיטן במינדנאו, ואחר כך נעצר על "הסתה למרד" בהתבסס בעיקר על כתביו. ריזאל הוצא להורג על ידי כיתת יורים במנילה ב-30 בדצמבר 1896 בגיל שלושים וחמש, בפארק הנושא את שמו.[5]
השפעת הספר על הלאומיות הפיליפינית עריכה
ריזאל תיארה את הלאום על ידי הדגשת התכונות החיוביות של הפיליפינים: מסירות והשפעתה החיובית על חיי האדם, על תחושת הכרת התודה העמוקה ועל התבונה של הפיליפינים תחת השלטון הספרדי.
הרומן שימש כלי חשוב ביצירת זהות ותודעה לאומית מאוחדת, בעוד שלפניה אזרחים רבים הזדהו עם אזורי המחיה שלהם ולא עם המדינה כולה. הספר מתוחכם וחשף כקריקטורה אלמנטים שונים בחברה הקולוניאלית. שתי דמויות ברומן הפכו למופת בתרבות הפיליפינית: מריה קלרה, שהפכה לאישיות של האישה הפיליפינית האידיאלית, שאוהבת ולא מתפשרת בנאמנותה לבן זוגה. הדמות השנייה היא של הכומר האב דאמסו, אשר משקף את ההגנה שסיפקו חלק מאנשי הכמורה הספרדית.
הספר השפיע בעקיפין על המהפכה הפליפינית שהובילה לעצמאות. אף על פי שריזאל עצמו דגל בייצוג ישיר של הפיליפינים בממשלת ספרד ולא במלחמה לעצמאות מדינית. בשנת 1956, הקונגרס העביר את חוק הרפובליקה 1425, הידוע יותר בשם "חוק ריזאל", שקבע כי בכל רמות בתי הספר בפיליפינים חובה ללמד את הרומן כחלק מתוכנית הלימודים. הרומן "אל תיגע בי" נלמד בבית הספר התיכון בשנה ג', וספר ההמשך שלו Filibusterismo נלמד בבית הספר התיכון בשנה הרביעית. הרומנים משולבים במחקרים ובסקירות של הספרות הפיליפינית.[6]
שני ספריו של ריזאל נאסרו בתחילה ללמידה במוסדות החינוך הקתוליים בשל תיאורו השלילי את הכנסייה, אך האיסור הוחלף במידה רבה כשבתי הספר הדתיים התאימו עצמם לחוק האזרחי.
קישורים חיצוניים עריכה
- אל תגע בי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ "Noli Me Tángere". Jose Rizal University. Retrieved 2008-10-22.
- ^ "The Social Cancer: A Complete English Version of Noli Me Tangere by José Rizal - Free Ebook". Gutenberg.org. 2004-10-01. Retrieved 2016-12-02.
- ^ See G. Schiller, "Ikonographie der christlichen Kunst", vol. 3, Auferstehung und Erhöhung Christi, Gütersloh, 2 1986
- ^ Ubalde, Mark J. (2007-08-22). "Rizal's Noli hits major Aussie book shelves". GMA News. Retrieved 2008-10-22.
- ^ Jose, Ricardo (1998). KASAYSAYAN The Story of The Filipino People (Reform and Revolution). Philippines: Asia Publishing Company Limited. p. 83. ISBN
- ^ Republic Act 1425: An Act to Include in the Curricula of All Public and Private Schools, Colleges and Universities Course on the Life, Works, and Writings of Jose Rizal, Particularly His Novels Noli Me Tangere and El Filibusterismo, Authorizing the Printing and Distribution Thereof, and for Other Purposes.