אמו אי המלך
אמו אי המלך או אמו שחור (שם מדעי: Dromaius novaehollandiae ater), הוא תת־מין נכחד של אמו שהיה נפוץ באי המלך שבין אוסטרליה לטסמניה. מוכר למדע באמצעות רישומים של עופות חיים מהמאה ה־19, כמו גם עצמות ופרטים שנשמרו במוזיאונים. זהו האמו הקטן ביותר המוכר לחוקרים.
 אמו אי המלך
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| על־סדרה: | עופות קדומים חסרי שיניים |
| סדרה: | קזואראים |
| משפחה: | אמואיים |
| סוג: | אמו |
| מין: | אמו |
| תת־מין: | אמו אי המלך |
| שם מדעי | |
 Dromaius novaehollandiae ater
| |
| תחום תפוצה | |
תפוצת אמו אי המלך - באדום | |
| |
טקסונומיה עריכה
אמו אי המלך תואר לראשונה בינואר 1802 בסקרי חיפוש של אי המלך, כחלק ממסעו של ניקולא בודין, שתיאר "יער מלא" באמו ובעלי חיים אחרים. זמן קצר לאחר מכן האמו נכחד, והאמו שעל האי לא זוהה כמין שונה מזה שעל היבשת באותו הזמן.
לואי ז'אן פייר ויאיו זיהה את אמו מלך האי כשונה מהאמו הרגיל על פי מאובנים בשנת 1817.
היה בלבול רב בנוגע למעמדו הטקסונומי והמקור הגאוגרפי של אמו מלך האי, ובפרט ביחס לאמו אי הקנגורו, שגם הועברו לצרפת כחלק מאותה המשלחת. יומני המסעות לא הבהירו היכן נאספו הפרטים ועל השוני ביניהם. דבר זה הוביל ששני המינים נחשבו כמין יחיד שמקורו באי הקנגורו. ממצאים מאוחרים יותר של תת מאובנים ומחקרים נוספים על אמו אי המלך ואי הקנגורו, בעיקר על ידי שיין פרקר בשנת 1984, אישרו את מוצאם הגאוגרפי הנפרד והשוני המורפולוגי המובחן.
בהתבסס על מורפולוגיה מקובל להניח שישנם מינים שונים של אמואיים, אבל מחקר גנטי הראה שהם למעשה תת־מינים של האמו מהיבשת האוסטרלית, וסווג כתת־מין שלו. סיבת השינוי בגודל תת־המין נובעת מתופעת ננסות איים.
תיאור עריכה
אמו אי המלך היה קטן בהרבה משאר האמואיים, ושקל רק מחצית ממשקל העוף ביבשת. גובהו היה כ-140 ס"מ ומשקלו 23 ק"ג. דווח על נוצות כהות יותר, אך מחקר גנטי לא הראה נטייה למלניזם. אמו אי המלך הצעירים היו בעלי נוצות אפורות, ואילו האפרוחים היו מפוספסים כמו שאר האמואיים. הם אכלו פירות יער, עשבים ואצות, ועל פי דיווחים אהבו את האזור המוצל של לגונות ואת קו החוף. הבדלים מורפולוגיים שנחשבו בעבר כייחודים לתת־המין, כגון עיצוב פתח עצם השוקה, וכן קווי המתאר של הגולגולת, שהיא יותר בצורת כיפה באמו מלך האי, כיום ברור כי הם נמצאים אף באמו היבשתי, בקרב הפרטים הצעירים.
הכחדה עריכה
בדצמבר 1802 פרנסואה פרו, חוקר טבע צרפתי שהיה חלק מהמשלחת של בודין, בקר באי והיה האדם האחרון שתיאר את אמו אי המלך. הידע המועט שבידינו כיום הוא מראיונות שערך פרו עם מלחים שביקרו באי.
שניים או שלושה פרטים הובאו לצרפת בשנת 1804 והוחזקו בשבי בז'רדן דה פלאנט. האחרון מת בשנת 1822. אחד העופות האחרונים נשמר עד היום במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בפריז, וזה העור היחיד ששרד מהעוף.
זמן קצר לאחר שעוף זה התגלה, התיישבו באי מלחים אנגלים בגלל קבוצות גדולות של פיל ים שבחופיו. בעת מותו של העוף השבוי האחרון, המין כבר נכחד מאי המלך, בגלל ציד וכנראה גם בגלל שריפות יזומות שהוצתו על ידי המלחים. במהלך הראיונות עם מלחים שהתגוררו באי, התבררו פרטים נוספים על הכחדת האמו. פרו מתאר כיצד כלבים היו מאומנים לצוד את העוף, שהיה מאכל קבוע. אחד המלחים טען שהרג לא פחות מ־300 עופות.
קישורים חיצוניים עריכה
- אמו אי המלך, באתר ITIS (באנגלית)
- אמו אי המלך, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- אמו אי המלך, באתר GBIF (באנגלית)