אן סאליבן
יוהנה מנספילד סאליבן מייסי ("אן סאליבן" 14 באפריל 1866 - 20 באוקטובר 1936) הייתה מורה אמריקאית שהתפרסמה בתור מטפלת ובת לוויה בחייה של הלן קלר. היא לקתה בגרענת, מחלת עיניים זיהומית, כשהייתה בין הגילאים שמונה עד עשר, המחלה הותירה אותה כבדת ראייה. למדה בבית הספר פרקינס במסצ'וסטס לעיוורים ועם סיום לימודיה נהייתה למורתה של הלן קלר בגיל עשרים.
 | |
| לידה |
14 באפריל 1866 מסצ'וסטס |
|---|---|
| פטירה |
20 באוקטובר 1936 (בגיל 70) ניו יורק |
| שם לידה |
Ann Sullivan Macy  |
| מדינה | ארצות הברית |
| מקום קבורה |
הקתדרלה הלאומית של וושינגטון |
| ידועה בשל | מורתה ובת לווייתה של הלן קלר |
| השכלה |
Perkins School for the Blind |
| בן זוג | ג'ון אלברט מייסי (1905-1932) |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה הלאומי לנשים (2003) |
  | |
ילדותה עריכה
סאליבן נולדה ב-14 באפריל 1866 בפידינג הילס, מסצ'וסטס. לפי תעודת ההטבלה שלה, השם שניתן לה לאחר לידתה הוא יוהנה מנספילד סאליבן. למרות זאת, מכריה כינו אותה בשם אן או אנני. בתם הבכורה של תומאס ואליס סאליבן. הוריה היו מהגרים נבערים מדעת, ללא הכשרה מקצועית ודלי אמצעים שהיגרו לארצות הברית בשנת 1860 מאירלנד לאחר רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. בהיותה בת שמונה בלבד תקף אותה נגיף עיניים אלים וכך חלתה בגרענת, מחלתה החמירה ועם הזמן הגיעה למצב של עיוורון כמעט מוחלט. זמן קצר לאחר הידבקותה במחלה אימה נפטרה ואביה נטש אותה ואת אחיה שנתיים לאחר מכן עקב פחד שלא יוכל לגדל בעצמו את ילדיו. יחד עם אחיה הצעיר ג'יימס ("ג'ימי") היא נשלחה לבית מחסה בטוקסברי (כיום בית החולים של העיר). ג'יימי החל לסבול מנמק העצם ונפטר שלושה חודשים לאחר קליטתם בבית המחסה. סאליבן נותרה במוסד זה במשך ארבע שנים נוספות לאחר מותו. היא זכתה לקבל מספר ניתוחים בעיניה שהקלו לזמן קצר על כאביה אך בפועל הם לא עזרו לשפר את ראייתה.
חינוך עריכה
סאליבן איבדה את מאור עיניה בגיל צעיר, ולכן לא למדה לקרוא, לכתוב או לתפור והעיסוק היחיד ממנו יכלה להתפרנס בתקופתה היה כעוזרת בית. אולם, דייר אחר ששהה בבית המחסה יידע אותה על כך שקיים בית ספר לעיוורים לא הרחק משם. בשנת 1880 נפגשה עם המפקח על בית המחסה, פרנקלין בנג'מין סנבורן ושכנעה אותו להעביר אותה למכון פרקינס לעיוורים בבוסטון. הוא אישר את בקשתה והיא החלה את לימודיה במכון זה ב-7 באוקטובר 1880. אם כי נימוסיה הנמוכים הקשו עליה בשנותיה הראשונות בבית הספר היא הצליחה ליצור קשר עם חלק ממוריה והתקדמה בלימודיה. היא אף התאקלמה חברתית והצליחה ללמוד את שפת הסימנים מלאורה ברידגמן, בוגרת בית הספר והתלמידה הראשונה במוסד שהייתה גם עיוורת וגם חירשת. סאליבן עברה סדרה נוספת של ניתוחים בעיניה שהצליחו לשפר במידת מה את יכולת ראייתה. בשנת 1886 סיימה את לימודיה במכון פרקינס בגיל עשרים בתור מצטיינת המחזור. נשאה נאום בטקס הסיום בו חיזקה את ידי כל הבוגרים.
קריירה עריכה
בקיץ שלאחר סיום לימודיה, ארתור קלר, החל לחפש מורה לביתו החירשת והעיוורת בת ה-6, הלן קלר, והוא פנה למיכאל אנגנוס, מנהל מכון פרקינס. אנגנוס המליץ מיידית על אן סאליבן למשרה זו והיא החלה לעבוד בבית משפחת קלר בטסקומביה אלבאמה מה-3 במרץ 1887. עם הגעתה לביתם, החלה להתווכח עם הוריה של הלן לגבי מלחמת האזרחים ועל העובדה שהעסיקו עבדים. מנגד, היא יצרה במהרה קשר טוב עם הלן. הייתה זו תחילתה של ידידות בת 49 שנים: סאליבן הפכה ממורה לאומנת של הלן ולבסוף לחברתה הטובה.
תוכנית הלימודים של סאליבן כללה לוח זמנים נוקשה ולימוד קבוע של מילים חדשות. אולם היא שינתה תוכנית זו לאחר שראתה שאינה מתאימה להלן. במקום זאת, היא החלה ללמד אותה אוצר מילים בהתאם לדרישותיה, כל מילה "הוקשה" אל כף ידה של הלן. בתוך שישה חודשים שיטת לימוד זו הצליחה מאוד, הלן למדה 575 מילים, טבלאות כפל וכן את כתב ברייל. סאליבן המליצה בתוקף שהוריה של הלן ישלחו אותה למכון פרקינס על מנת שתרכוש השכלה נאותה. לאחר שנאותו לבקשתה, סאליבן לקחה את הלן לבוסטון בשנת 1888 ונשארה עימה. סאליבן המשיכה לאמן וללמד את הלן שהתפרסמה בזכות התקדמותה המהירה. עם עזרתו של אנגנוס, קלר נהפכה לסמל של בית הספר, והדבר סייע בהשגת תרומות ומימון לבית הספר שבתמורה הפכו אותו לבית הספר המבוקש ביותר לעיוורים במדינה. בשלב מסוים הלן הואשמה בגנבה ספרותית, הדבר הכעיס מאוד את סאליבן שעזבה את המוסד ולעולם לא חזרה אליו. סאליבן נותרה בת לוויה קרובה להלן והמשיכה לסייע לה בלימודיה, לימודים שנמשכו עד לקבלת תואר ראשון ממכללת רדקליף.
חיים אישיים עריכה
ב-3 במאי 1905, סאליבן נישאה למרצה ומבקר ספרות מאוניברסיטת הווארד, ג'ון אלברט מייסי (1877-1932) שסייע להלן עם פרסום כתביה. הוא עבר לגור איתן והם גרו יחדיו בשלושה. אולם, בתוך מספר שנים, הנישואים החלו להתפורר. בשנת 1914 הם נפרדו, אם כי הוא הוגדר כ"דייר" שגר איתן לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1920. הם מעולם לא התגרשו באופן רשמי. עם חלוף השנים לאחר פרידתם, נראה שהוא נעלם מחייה של סאליבן. היא מעולם לא נישאה בשנית.
פרסים עריכה
בשנת 1932 קלר וסאליבן, כל אחת, זכו בחברות כבוד במכון החינוכי של סקוטלנד. הן אף זכו בתוארי כבוד מאוניברסיטת טמפל. בשנת 1955 סאליבן זכתה לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת האוורד. בשנת 1956 מבנה במכון פרקינס לחרשים נקרא בשם "קלר-מייסי" כאות הוקרה לסאליבן ולהלן קלר.
מותה עריכה
סאליבן הייתה לקוית ראייה במשך רוב חייה, אך בשנת 1935 מצבה החריף והיא הייתה עיוורת בשתי עיניה. ב-15 באוקטובר 1936 לקתה בקריש דם, נפלה לתרדמת ונפטרה לאחר חמישה ימים ב-20 באוקטובר בהיותה בת 70. מקום פטירתה היה קווינס, ניו יורק. הלן קלר החזיקה את ידה בשעותיה האחרונות. קלר סיפרה שבחודש האחרון לחייה סאליבן הייתה נסערת אך בשבוע האחרון חזרה למזגה הנעים והאדיב. גופתה של סאליבן נשרפה ואפרה פוזר בקתדרלה הלאומית של וושינגטון. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה למעמד רם זה. כאשר קלר נפטרה בשנת 1968, גם אפרה פוזר בקתדרלה הלאומית ליד אפרה של סאליבן.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- אן סאליבן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אן סאליבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אן סאליבן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
אנני סוליבן (1866-1936), דף שער בספרייה הלאומית
