אנטוניו טאבוקי

אנטוניו טאבוקי (באיטלקית: Antonio Tabucchi; ‏(24 בספטמבר 1943 – 25 במרץ 2012) סופר ואיש אקדמיה איטלקי, לימד פורטוגזית וספרות פורטוגזית באוניברסיטת סיינה באיטליה.

אנטוניו טאבוקי
Antonio Tabucchi

אנטוניו טאבוקי
לידה	24 בספטמבר 1943 פיזה, איטליה
פטירה	25 במרץ 2012 (בגיל 68) ליסבון, פורטוגל
מדינה	איטליה, פורטוגל, ממלכת איטליה
מקום לימודים	סורבון, אוניברסיטת פיזה, סקואולה נורמלה סופריורה בפיזה
שפות היצירה	איטלקית, פורטוגזית
יצירות בולטות	Pereira Maintains, Indian Nocturne
תקופת הפעילות	1975 – 25 במרץ 2012 (כ־37 שנים)
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייז' (2007) פרס קמפיאלו (1994) פרס מדיסיס זר (1987) פרס פרנסיסקו סרסדו (2004) פרס אוסטריה לספרות אירופית (1997) פרס ויארג'יו אביר מסדר האמנויות והספרות עיטור מסדר הנסיך אנריקה בדרגת מפקד

טאבוקי היה מומחה לכתבי פרננדו פסואה, תרגם וביקר אותם ושאב מהם את מושגי הגעגוע, הבידיון וההטרונים. טאבוקי נחשף לעבודתו של פסואה בשנות ה-60 בעת שהותו בסורבון. הוא הוקסם ממנה עד כדי כך שעם שובו לאיטליה למד פורטוגזית כדי להיטיב להבין את המשורר, והתאהב בשפה ובתרבות הפורטוגזית. יחד עם אשתו הפורטוגזית, מריה ג'וזה דה לנקסטר, תרגם רבות מעבודותיו של פסואה לאיטלקית וכתב ספר מאמרים וקומדיה על אודות המחבר.

טאבוקי נהג לבלות בכל שנה שישה חודשים בליסבון עם אשתו, ילידת העיר ושני ילדיהם. בשאר השנה שהה בכפר ילדותו ווקיאנו בטוסקנה, ולימד ספרות פורטוגזית באוניברסיטת סיינה. טאבוקי ראה עצמו כסופר רק במובן האונטולוגי מכיוון שמנקודת המבט האקזיסטנציאלית הוא היה מעדיף לראות עצמו כפרופסור, מרצה באוניברסיטה. ספרות בעיניו אינה מקצוע אלא "תערובת של תשוקות, חלומות ודמיון".

כתיבתו שנונה, פוליטית, ביקורתית ואף חתרנית, אנטי פשיסטית, מזדהה עם המדוכאים ותומכת בזכויות האזרח ובחופש הביטוי.

טאבוקי עקב בכאב אחר הידרדרותה הפוליטית והחברתית של איטליה בראשות סילביו ברלוסקוני ובשנת 2004 יצא לגמלאות מאוניברסיטת סיינה, עזב את איטליה ועבר לחיות בליסבון.

ספריו זיכו אותו בפרסים רבים. ספריו ומאמריו תורגמו ב-18 מדינות, ביניהן ישראל.

ביוגרפיה ופועלו

טאבוקי נולד בפיזה אך גדל בכפר השכן ווקיאנו, בבית סביו. בשנותיו כסטודנט נסע ברחבי אירופה בעקבות סופרים אותם הכיר מספריית דודו. במהלך תקופה זו נתקל בחנות ספרים פריזאית בפואמה "Tabacaria" ("חנות הטבק"), חתומה על ידי אָלְוַורוּ דה קמפוש, אחד ההטרונים של המשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה. מדפי ספר זה ינק את שורשי עניינו בהמשך חייו, למשך שני עשורים לפחות.

ביקור בליסבון הצית בו אהבה לעיר זו, לפאדו ולפורטוגל בכלל. כתוצאה מכך נושא עבודת התזה לסיום לימודיו בשנת 1969 היה "הסוריאליזם בפורטוגל". בשנות השבעים התמחה בבית הספר הגבוה בפיזה ובשנת 1973 מונה כמרצה לספרות ושפה פורטוגזית בבולוניה. בשנה זו כתב את הרומן הראשון שלו, Piazza d'Italia, בו הציג את ההיסטוריה מנקודת מבטם של המפסידים, במקרה זה אנרכיסטים טוסקנים, במסורת הכתיבה של גדולי הסופרים האיטלקים.

ב-1978 מונה באוניברסיטת ג'נובה ופרסם את piccolo naviglio. בשנת 1981 פרסם את gioco del rovescio e altri racconti ובשנת 1983 את Donna di porto Pim. הרומן החשוב הראשון שלו, Notturno indiano, פורסם ב-1984 וסרט המבוסס עליו בוים על ידי אלן קורנו ויצא לאקרנים ב-1989. ברומן זה הגיבור הראשי מחפש חבר שאבד בהודו, אך למעשה מחפש אחר זהותו שלו.

ב-1985 פרסם את Piccoli equivoci senza importanza, ובשנה שלאחר מכן את filo dell'orizzonte, עליו מתבסס סרט שיא לאקרנים ב-1993. גם כאן הגיבור הראשי נמצאת בחיפוש עצמי, נושא חוזר בכתביו של טאבוקי. גיבוריו לא תמיד מצליחים במשימה אך הם נידונים להתייצב מול דמותם כפי שזו משוקפת על ידי הזולת.

ב-1987 פורסם סיפרו volatili del Beato Angelico and Pessoana Minima. באותה שנה זכה בפרס מדיסיס הצרפתי לרומן הזר, עבור ספרו Notturno indiano. בשנה שלאחריה פרסם את dialoghi mancati. ב-1989 קיבל את התואר Do Infante Dom Henrique מנשיא פורטוגל ואת התואר Chevalier des Arts et des Lettres מממשלת צרפת.

ב-1990 פרסם את Un baule pieno di gente. Scritti su Fernando Pessoa וב-1991 את L'angelo nero. ב-1991 כתב בפורטוגזית את Requiem: A Hallucination, אשר תורגם מאוחר יותר לאיטלקית (זוכה Premio P.E.N. Club italiano) ופרסם את Sogni di sogni.

ב-1994 פרסם את Gli ultimi tre giorni di Fernando Pessoa, ואת הרומן שבזכותו זכה במרב ההכרה: Sostiene Pereira ("לטענת פררה"), שזיכהו בפרס קמפיאלו, פרס Scanno ופרס ז'אן מונה לספרות אירופאית. גיבור רומן זה הפך לסמל הגנת חופש המידע עבור מתנגדי משטרים אנטי-דמוקרטיים. במהלך קמפיין הבחירות באיטליה, התאגדה האופוזיציה כנגד איל-התקשורת השנוי במחלוקת, סילביו ברלוסקוני, סביב ספר זה. בסרט הקולנוע שהתבסס על הספר לוהקו מרצ'לו מסטרויאני בדמות פררה ודניאל אוטיי כד"ר קרדוזו.

ב-1997 פרסם טאבוקי את La testa perduta di Damasceno Monteiro ("ראשו האבוד של דמאשנו מונטיירו"), המבוסס על סיפור אמיתי על אודות גופת גבר חסרת ראש שנתגלתה בפארק. הסתבר שהגבר נרצח בתחנת משטרה של GNR - המשמר הלאומי הפורטוגלי. הסיפור החדשותי עורר את רגישויותיו ודמיונו של הסופר, ומיקום העלילה בפורטו סיפק לו הזדמנות להמחשת אהבתו לעיר. להשלמת הרומן עבד הסופר על מסמכי החקירה שנאספו על ידי מועצת אירופה בשטרסבורג, האוכפת את זכויות האזרח ואת תנאי המעצר באירופה, לרבות יחסי אזרח-משטרה. הרומן הסתבר כנבואי, כשבשלב מאוחר יותר הודה קצין משטרה ברצח, הורשה ונידון ל-17 שנות מאסר.

באותה שנה כתב טאבוקי גם את Marconi, se ben mi ricordo. בשנת 1998 כתב את L'Automobile, la Nostalgie et l'Infini. באותה שנה קיבל את פרס Nossack מאקדמיית לייבניץ בגרמניה.

ב-1999 כתב את ‏ Gli Zingari e il Rinascimento and Ena poukamiso gemato likedes (Una camicia piena di macchie. Conversazioni di A.T. con Anteos Chrysostomidis).

ב-2001 פרסם את רומן המכתבים Si sta facendo sempre più tardi,‏ 17 מכתבים החוגגים את ניצחון העולם, וכמו מכתב בבקבוק אין להם נמען ידוע. הספר זכה ב-2002 בפרס רדיו התרבות הצרפתי לספר הזר.

טאבוקי כתב בקביעות מאמרים עבור קוריירה דלה סרה ואל פאיס. ב-2004 קיבל את פרס העיתונות Francisco de Cerecedo מאגודת עיתונאי אירופה. פליפה, נסיך אסטוריאס, יורש הכתר הספרדי, העניק לו אות כבוד עבור איכות עבודתו העיתונאית והגנתו ללא חת על חופש הביטוי.

בשנת 2007 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייז' בבלגיה.

טאבוקי נפטר בליסבון, ב-25 במרץ 2012, מסרטן.

כתביו

• Piazza d'Italia (1975), ISBN 88-07-01458-0
• Il piccolo naviglio (1978)
• Il gioco del rovescio e altri racconti (1981, אוסף סיפורים קצרים‏), ISBN 88-07-01354-1
• Donna di Porto Pim (1983)
• Notturno indiano, 1984
• Piccoli equivoci senza importanza, 1985, אוסף סיפורים קצרים‏, ISBN 88-07-01306-1
• Il filo dell'orizzonte (1986, אוסף סיפורים קצרים‏), ISBN 88-07-01322-3
• I volatili del Beato Angelico (1987)
• Pessoana mínima (1987)
• I dialoghi mancati (1988), ISBN 88-07-05058-7
• Un baule pieno di gente. Scritti su Fernando Pessoa (1990, essays), ISBN 88-07-05080-3
• L'angelo nero (1991, short story collection), ISBN 88-07-01414-9
• Sogni di sogni (1992)
• Requiem: A Hallucination (Requiem: uma alucinação, 1991), ISBN 88-07-01433-5
• Gli ultimi tre giorni di Fernando Pessoa (1994), ISBN 88-389-1056-1
• Pereira Maintains (Sostiene Pereira, 1994), ISBN 88-07-01461-0
• Dove va il romanzo (1995, essay), ISBN 88-86680-00-7
• Carlos Gumpert, Conversaciones con Antonio Tabucchi (1995)
• La testa perduta di Damasceno Monteiro, 1997, ISBN 88-07-01518-8
• Marconi, se ben mi ricordo (1997), ISBN 88-397-0978-9
• L'Automobile, la Nostalgie et l'Infini (1998)
• La gastrite di Platone (1998), ISBN 88-389-1421-4
• Gli Zingari e il Rinascimento (1999), ISBN 88-380-8010-0
• Ena poukamiso gemato likedes (Una camicia piena di macchie. Conversazioni di A.T. con Anteos Chrysostomidis, 1999)
• Dreams of Dreams and the Last Three Days of Fernando Pessoa (2000), ISBN 9780872863682
• Si sta facendo sempre più tardi. Romanzo in forma di lettere, 2001), ISBN 88-07-01590-0
• Autobiografie altrui. Poetiche a posteriori (2003), ISBN 88-07-42098-8
• Tristano muore. Una vita (2004), ISBN 88-07-01646-X
• Il tempo invecchia in fretta (2009)
• Viaggi e altri viaggi (2010)
• Racconti con figure (2011), ISBN 88-389-2494-5

ספריו שיצאו לאור בעברית

• חוט האופק / רקוויאם. בהוצאת הספריה החדשה, 1996. שפת המקור: פורטוגזית. תרגום: מירון רפפורט, מרים טבעון.
• לטענת פררה. בהוצאת זמורה ביתן, 1996. שפת המקור: איטלקית. תרגום: אלון אלטרס.
• ראשו האבוד של דמאשנו מונטיירו. בהוצאת זמורה ביתן, 1998. שפת המקור: איטלקית. תרגום: אלון אלטרס.
• מיום ליום נעשה מאוחר. בהוצאת זמורה ביתן, 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנטוניו טאבוקי בוויקישיתוף

• אנטוניו טאבוקי, ברשת החברתית Goodreads
• אלון אלטרס, לטענת טאבוקי, באתר הארץ, 5 באפריל 2012
• מותו האבוד של אנטוניו טאבוקי, אסתי סגל בבלוג "מילים מילים" במגזין "במחשבה שנייה"
• כיצד נבנית זהות מוסרית (ביקורת לרומן "לטענת פררה" ), נעמה כרמי, בבלוג "קרוא וכתוב"
• אנטוניו טבוקי (1943-2012), דף שער בספרייה הלאומית