אנתרופולוגיה של הדת
האנתרופולוגיה של הדת כרוכה במחקר של דתות ביחס למוסדות חברתיים אחרים, והשוואה של אמונות ומנהגים דתיים בתרבויות שונות. האנתרופולוגיה המודרנית מניחה שיש המשכיות מלאה בין חשיבה קסומה ודת, ושכל דת היא מוצר תרבותי, שנוצר על ידי הקהילה האנושית שמשתייכת אליה.
היסטוריה עריכה
בתחילת המאה ה-11, אבו ריחאן אל בירוני (973-1048), כתב מחקרים השוואתיים מפורטים על האנתרופולוגיה של דתות ותרבויות בכל רחבי המזרח התיכון, הים התיכון ותת-היבשת ההודית. הוא דן אודות עמי, מנהגי ודתות תת-היבשת ההודית.
אנתרופולוגיה המודרנית מניחה שדת היא המשך של החשיבה הקסומה, שהדת היא מוצר תרבותי, וכי היא תופעה של השלכה פסיכולוגית. ההמשכיות המלאה בין קסם ודת באנתרופולוגיה המודרנית היא הנחת יסוד לפחות מאז פרספקטיבת תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. הפרספקטיבה של האנתרופולוגיה המודרנית כלפי דת היא רעיון ההעברה, גישה מתודולוגית שמניחה כי לכל דת שנוצרה על ידי הקהילה האנושית שסוגדת לזה, כי "פעילות יצירתית לייחס לאלוהים דבר הצפוי מאיש".
בשנת 1841, לודוויג פוירבך, היה הראשון שהשתמש במושג זה כבסיס לביקורת שיטתית לדת. מבשר בולט בניסוח עיקרון השלכה זה היה ג'אמבטיסטה ויקו וניסוח מוקדם שלו הוא נמצא בסופר היווני העתיק קסנופנס, אשר ציין כי "האלים של האתיופים היו בהכרח שחורים עם אפים שטוחים ואילו אלה של התראקים היו בלונדינים עם עיניים כחולות".
בשנת 1912 אמיל דורקהיים, בהסתמך על פוירבך, הגדיר את הדת כ"השלכה של הערכים החברתיים של החברה", "אמצעי הצהרות סמליות על החברה", "שפה סמלית שהופכת את ההצהרות על הסדר החברתי", ובקיצור, "דת היא סגידת החברה לעצמה".
במאה ה-19, האנתרופולוגיה התרבותית נשלטה על ידי האבולוציה התרבותית, רוב האנתרופולוגים הניחו כי קיימת הבחנה פשוטה בין דת "פרימיטיבית" ודת "מודרנית" וניסו לספק תאוריות על התפתחות השנייה מהראשונה. במאה ה-20 רוב האנתרופולוגים דחו גישה זו. היום האנתרופולוגיה של הדת משקפת את השפעת תאורטיקנים כגון קרל מרקס, זיגמונד פרויד, אמיל דורקהיים, ומקס ובר. האנתרפולוגיה עוסקת במיוחד בעד כמה אמונות ומנהגים דתיים עשויים לשקף כוחות פוליטיים או כלכליים, או את הפונקציות החברתיות של אמונות ומנהגים דתיים.
הגדרת דת עריכה
הבעיה המרכזית באנתרופולוגיה של הדת היא ההגדרה של דת עצמה. בעבר אנתרופולוגים הניחו שמנהגים דתיים ואמונות מסוימות היו פחות או יותר אוניברסליים לכל התרבויות בשלב כלשהו בהתפתחותם, כגון אמונה ברוחות או רוחות רפאים, שימוש בקסמים כאמצעי לשליטה הטבעית, שימוש בניחוש כאמצעי לגילוי ידע נסתר, וקיום של טקסים כגון תפילה והקרבה כאמצעי להשפעה על התוצאות של אירועים שונים באמצעות סוכנות על-טבעית, לעיתים לובשת צורה של שמניזם או פולחן מתים. על פי גירץ, דת היא "(1) מערכת של סמלים הפועלת (2) לקבוע מצבי רוח חזקים, חודרניים, וארוכי טווח באנשים על ידי (3) גיבוש תפיסות של סדר כללי של קיום ו-(4) להלביש תפיסות אלה עם הילה כזו של עובדתיות ש(5) הלכי הרוח ומוטיבציות אלו יראו בייחוד מציאותיים" (גירץ 1966). כיום, אנתרופולוגים דנים, ורבים דוחים, את התוקף של הבין-תרבותיות של הקטגוריות הללו (שלרוב רואים בהם כדוגמאות לפרימיטיביות אירופית). אנתרופולוגים מחשיבים קריטריונים שונים להגדרת דת - כמו אמונה בעל טבעי או הסתמכות על טקס - אך מעטים הטוענים כי הקריטריונים האלה הם בעלי תוקף אוניברסלי.
בתרבות המערבית, דת הפכה לשם נרדפת פחות או יותר עם המונותיאיזם ועם הקודים המוסריים השונים שהמונותיאיזם קובע. קודים מוסריים גם התפתחו בשיתוף עם אמונות בודהיסטיות והינודויסטיות, בנפרד מהמונותיאיזם. עם זאת, קודים מוסריים מוכתבים או אפילו קודים אתיים נורמטיביים אינם מרכיב הכרחי של אמונות או מנהגים דתיים יותר מאשר הם מרכיב הכרחי של מדע והשיטה המדעית.
אנתוני אף.סי. וואלאס מציע ארבע קטגוריות של דת, כשכל קטגוריה כוללת את הקודמת לה. אלה הם, לעומת זאת, קטגוריות סינתטיות ולא בהכרח מקיפות את כל הדתות. 1. אינדיבידואליסטית: בסיסי ביותר; פשוט ביותר. לדוגמה: חיפוש חזון. 2. השאמאנית: רופא דתי במשרה חלקית, משתמשת בדת כדי לרפא, לנבא, בדרך כלל בשמו של לקוח. לטילמוק יש ארבע קטגוריות של שאמאן. דוגמאות של השאמאנים: ספיריטואליזם, מרפא באמונה, קורא בכף יד. סמכות דתית שנרכשה בכוחות עצמו. 3. קהילתי: מערכת מורכבת של אמונות ומנהגים; קבוצה של אנשים מסודרים בקבוצות על ידי שושלת, קבוצת גיל, או כמה חברות דתיות; אנשים לוקחים על עצמו תפקידים שמבוססים על ידע ופולחן. 4. הכנסייתי: דומיננטי בחברות ומדינות חקלאיות; מאורגנים באופן מרכזי והיררכי במבנה, המקביל לארגון של מדינות. בדרך כלל מטיל דופי ומתחרה בכתות האינדיבידואליסטית והשאמאניות.