אפולינריוס מלאודיקאה
אַפּוֹלִינָרִיוֹס מלַאוֹדִיקֶאָה, שכונה הצעיר (יוונית: Απολινάριος Λαοδικείας, לטינית: Apollinaris Laodiceus, אפולינריס; 315? – 392) היה בישוף בכנסייה המוקדמת, תאולוג והוגה. אבי ההשקפה הכריסטולוגית שנקראה "אפולינריזם" על שמו, ודגלה בכך שהלוגוס-האל הבן מילא כליל את נשמתו ותודעתו של ישו, בעוד אנושיותו הייתה בבשרו בלבד. האפולינריזם הוכרז כמינות על ידי האורתודוקסיה הנוצרית.
| לידה |
310? לטקיה, סוריה  |
|---|---|
| פטירה |
390? (בגיל 80 בערך) קונסטנטינופול, רומא העתיקה |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| תפקיד |
בישוף (361) |
| השקפה דתית |
אפולינריזם |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אפולינריוס נולד בלאודיקאה (לטקיה) לאביו שאף הוא נשא שם זה. האב היה כומר וכותב נוצרי חשוב, שהגן בעזוז על עמדות ועידת ניקאה נגד המינים האריאנים. אפולינריוס המשיך בדרכו והצטרף לכנסייה ככומר. בערך ב-332 היו הוא ואביו מעורבים בשערורייה ראשונה; שניהם היו מסורים לספרות הקלאסית, ונכחו באירוע שהרטוריקן עובד האלילים אפיפנס הקריא בו המנון שבח לדיוניסוס. מאחר שלא מחו או עזבו, נודו על ידי בישוף לאודיקאה תאודוטס. ב-346 קידם אפולינריוס הצעיר בביתו את אתנסיוס הקדוש, שהיה חברו הטוב, כשזה שב מאחת מגלויותיו אליה גורש עקב התנצחותו הקנאית עם האריאנים. הבישוף החדש בלאודיקאה, גאורגיוס, היה אריאני בעצמו ומיהר לנדות אותו שוב. המוניטין שלו כאורתודוקס התחזק. סביב 360 התמנה הוא עצמו לבישוף המקומי.
לאחר שיוליאנוס הכופר אסר על הנוצרים ללמד את הקלאסיקות היווניות ב-362, במאמץ להרחיק תומכים מעליהם, הבן והאב שיתפו פעולה בתרגום כתבי הקודש ליוונית בסגנון שירי שהיה אמור לספק תחליף הולם. הם העבירו את החומש למשקל הקסמטרי, תרגמו את ספר מלכים לפואמה בעשרים-וארבעה חלקים, ועוד. הצו בוטל על ידי ולנטיניאנוס הראשון וחיבוריהם לא שרדו. אפולינריוס הצעיר נודע כסופר פורה גם בתחומי האפולוגטיקה וכבקיא גדול בלשון העברית. ידוע שכתב ספרים רבים אחרים, בעיקר מתקפות על האריאנים ועל כופרים שונים, אם כי גם מאלו לא נותר כמעט זכר. מתנגדיו האשימו אותו לאחר מותו בכך שייחס לעצמו כתבים שחוברו על ידי גרגוריוס תאומטורגוס ואבות כנסייה אחרים, אם כי אמיתות הטענות מסופקת.
כנאמן להצהרת האמונה של ניקאה מ-325 וכמתנגד עז לאריאנים, החל אפולינריוס להיות מוטרד מהיבטים מסוימים שלה ששיחקו בעיניו לידי הטועים והמינים בתחום הכריסטולוגיה. בהשקפתו היה קרוב לאסכולת אלכסנדריה, שהדגישה את האופן בו האלוהי נוכח בעולם באופן בלתי-אמצעי באמצעות ישו ואת אחדות שני טבעיו, הגשמי והמרומם. הוא נחרד במיוחד מרעיונותיו של מרקלוס מאנקירה (אנ') (שדעותיו נטו לכיוון שהתוותה אסכולת אנטיוכיה היריבה, ומבחינה מסוימת הקדים את נסטוריוס); הלה הצהיר כי מאחר שהאל האב והאל הבן בשילוש הקדוש חולקים מהות אחת, האל הבן היה אימננטי בתוך האב והתגשם בנפרד רק מתחילת הבריאה. עם הגאולה וכשתושלם מלאכתו, האלוהי שבישו ייסוג חזרה לקיום משותף ובלתי-נפרד כחלק מן האב, ואין לדעת מה יקרה עם האנושי, שהיה מלא ושלם בפני עצמו. אפולינריוס ראה בכך חלוקה מסוכנת באישיותו של בן האלוהים לשני טבעים נפרדים העומדים בזכות עצמם, "שני מושיעים". לפיכך, החל לפתח את האפולינריזם שנקרא על שמו: הלוגוס והמרכיב האלוהי תפסו בגופו של ישו את מקום הנשמה והתודעה האנושיות, שכלל לא היו לו מתוקף ייחודו. למרות שהוכרז ככופר בדיעבד, חלק מדגשיו על אחדות הטבעים עובדו והיוו לבסוף תרומה לנוסחת הפשרה של כלקדון, שעודנה מקובלת כיום על רוב מוחלט של הכנסיות.
דעותיו של אפולינריוס הציתו מחלוקת לראשונה ב-375. אחד מתלמידיו, ויטאליס, נפגש עם בישוף רומי דמסוס הראשון והבהיר לו את שיטת מורו. דמסוס השיב בתחילה שאפולינריוס ניצב בתוך האורתודוקסיה, אך לאחר מכן החל להסס. באותה שנה הוקיע את "כל הטוענים שהלוגוס מילא את תפקיד הנשמה האנושית בתוך ישו"; ב-377 גינה רשמית את הבישוף מלאודיקאה בוועידה ברומא. אבות הכנסייה הקפדוקיים – גרגוריוס מנזיאנזוס, בזיליוס הגדול וגרגוריוס מניסה – כולם הצטרפו למערכה נגדו. המכה הקשה ביותר הונחתה עליו בוועידת קונסטנטינופול הראשונה ב-381, כשהאפולינריזם הוכרז כמינות גמורה על ידי מאה וחמישים בישופים מכל קצוות האימפריה.
אפולינריוס מת כפי הנראה ב-392. חלק מתלמידיו הוסיפו להורות את שיטתו הכריסטולוגית; הקהילה האפולינרית באנטיוכיה חזרה לאורתודוקסיה ב-425.
לקריאה נוספת עריכה
- Lucas Francisco Mateo Seco, Apollinaris of Laodicea, בתוך: The Brill Dictionary of Gregory of Nyssa. הוצאת בריל, 2010. עמ' 65-66.
קישורים חיצוניים עריכה
- אפולינריוס מלאודיקאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)