אפרת נתן
אפרת נתן (נולדה ב-1947 בקיבוץ כפר רופין) היא אמנית ישראלית רב-תחומית. יצירותיה, החל משנות ה-70 של המאה ה-20, מתאפיינות בבחינת ערכי האמנות מתוך "האמנות המושגית" ו"אמנות הגוף".[1] מוטיבים מהמרחב שהקיף אותה בסביבת ילדותה משמשים נקודת מוצא לרבות מעבודותיה: ארבע רוחות השמים, הארץ ושמי הלילה זרועי הכוכבים, נוף עמק בית שאן וערוץ הירדן, בתי הקיבוץ הצנועים והמיטה בתוכם. מוטיבים אלה הופנמו בתודעת הגוף שלה ודרכה התגלגלו אל האמנות.[1]
 | |
| לידה |
1947 (בת 77 בערך) כפר רופין, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| לאום | ישראלי |
| תחום יצירה | ציור, פיסול, מיצג, וידאו ארט |
| הושפעה על ידי | רפי לביא |
| יצירות ידועות | "גשרי הירדן", "חלב (מיצג לחדרי מדרגות)", "פסל הנפת חרמש" |
  | |
לאורך הקריירה בת יותר מארבעה עשורים העמידה נתן דימויים רבי עוצמה, שזכו למעמד אייקוני בשדה של האמנות הישראלית. נתן יוצרת באמצעים מגוונים, עם קשב ייחודי לסיפור חייה האישי, לאירועי השעה בישראל, להוויה הקולקטיבית המקומית ולאמנות העבר. גוף עבודתה משלב אמנות גוף עם מינימליזם ומהווה הד מקומי למהלכים מודרניסטיים מקבילים באמנות הבינלאומית.[1]
ביוגרפיה עריכה
אפרת נתן נולדה ב-1947 בקיבוץ כפר רופין, שהוקם ב-1938 כיישוב חומה ומגדל. עד שנות ה-70 של המאה ה-20 חיה נתן בקיבוץ, ותרמה את חלקה עם עשייה אמנותית ששירתה את מטרות הקיבוץ. "הייתי אמנית שימושית לקיבוץ. הכנתי כרזות ותפאורות לחגים. מסכתות החגים בקיבוץ היו סוג של הפנינגס", סיפרה נתן לאיה מירון, אוצרת התערוכה הרטרוספקטיבית שנעשתה לה במוזיאון ישראל בשנת 2016.[1]
כשהייתה בת 21 החלה נתן ללמוד ציור במכון אבני בתל אביב (אצל יחזקאל שטרייכמן, אבשלום עוקשי, מינה זיסלמן ודוד כפתורי). לאחר כשנתיים פגשה את רפי לביא ועברה ללמוד אצלו, כמורה פרטי ברמת-גן. כמו תלמידים אחרים של לביא, ביניהם יאיר גרבוז, נחום טבת, תמר גטר, ואהוד פקר, ספגה שם נתן, בנוסף לידע בתולדות האמנות, מן ההלך החדש של אמנות שנות ה-60 וה-70 ששינה את התפיסות המסורתיות של האמנות החזותית.[1] בשנת 1970 השתתפה אפרת נתן ב"תערוכת המזרנים", במסגרת קבוצת +10 של רפי לביא.
במסגרת זו, היא פועלת עד היום.[1] בעבודותיה, ניתן לראות השפעות מאובייקטים מצריים ואפריקאים קדומים, איקונוגרפיה נוצרית-מערבית, זרמים מהאמנות המודרנית כגון אקספרסיוניזם גרמני, הסוריאליזם והפוטוריזם.[1]
אמנות עריכה
נתן יצרה שורה של מיצגים העוסקים בפירוק הקשר שבין הצופה לעבודת האמנות, תוך ביקורת על המיליטריזם הישראלי שלאחר מלחמת ששת הימים. בין עבודותיה החשובות היה המיצג "פסל ראש" ובו בנתה נתן מעין פסל עשוי מעץ, אשר הורכב כמעין מסכה על ראשה של האמנית. נתן לבשה את הפסל ביום שלמחרת מצעד צה"ל של שנת 1973 וצעדה ברחבי העיר תל אביב מפינת הרחובות דיזנגוף-פרישמן דרך מוזיאון תל אביב וכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין).[2] צורת המסכה - כמעין צורת האות T הזכירה צורה של צלב או מטוס והגבילה את אפשרות הראייה שלה.[3]
במאי 1974, במיצג "חלב", שפכה ליטרים של חלב בחדר המדרגות במדרשה לאמנות בהרצליה[2] לצלילי שירת נשים מקוננות, כהיפוך למשפט "אין בוכים על חלב שנשפך".[4] על העבודה כתבה טלי תמיר אוצרת וחוקרת אמנות ישראלית: "כבר באותו מיצג מוקדם, מתוך קבוצת מיצגים ומיצבים מיתולוגיים שעשתה אפרת נתן בשנות השבעים, היא סימנה חומרים של לובן וניקיון כמסמנים מרכזיים בעבודתה: חלב לבן, חולצה לבנה ופעולה מתמשכת של ניקיון ומירוק רצפה. אך כד חלב של רפתנים וסמרטוט רצפה (מלוכלך) מרחיקים את העדות מתחום המטבח והדומסטיקה הנשית למחוזות אחרים. כמו יעל אשת חבר הקייני החליפה אפרת מים בחלב, ניצבה בראש גרם המדרגות וצפתה כיצד ניגר הנוזל הצחור ממדרגה למדרגה, הולך ומזדהם, עד הגיעו לתחתית. אפרת לא רק הפרה הוראה לשונית ש-'אין בוכים על חלב שנשפך' והתעקשה לבכות באמצעותו את האירוע הטראומטי של מות ילדה בזרועות אמה המגוננת באפלולית חדר מדרגות בזמן פיגוע חבלני, אירוע שהיה אחד הטריגרים למיצג שלה, אלא ידעה בוודאות שהחלב שחזר ונאסף אל הכד בסיום תהליך הספיגה והסחיטה לא היה אותו חלב צח ונקי שהיה בתחילה. הקינה היא גם קינת התום המופר."[4]
ב-1979 העמידה על גג ביתה בתל אביב את המיצב "עבודה על הגג", והיה מעין תיאטרון של חפצים, בעיקר תקליטים וגופיות. על עבודה זו כתבה תמיר: "החיבור הפשוט כל-כך והמפתיע כל-כך בו-זמנית בין כלי הניקיון לבין מוטיב הצליבה, מטעין את הפרוזאיקה התל אביבית של סיוד הגגות לקראת ימי הקיץ החמים במשמעות פולחנית-מיסטית, ומעביר את עולם הדימויים המקומי של אפרת, הנבנה מגופיות ומגבים של קיבוץ, דרך פריזמה תאולוגית הקשורה למסדרי נזירות וסגפנות נוצריים שאף הם, בדומה לחלוצי עמק הירדן, עליהם נמנו הוריה, התיישבו בשולי המדבר, ומרקו את נפשם וגופם עד-דק. על אנטנת הטלוויזיה, גבוה מעל השאר, התנוססה האומגה, הקוטב המנוגד לאלפא, המשלימה את סמלי דמותו האלוהית של ישו. אפרת נתן הפכה את הגג החילוני שלה למעין מזבח, שכליו הם כלי הניקיון והמירוק, וכל הבאים בשעריו מועברים תהליך של היטהרות והלבנה."[4]
בין השנים 1979–1992 לא יצרה נתן עבודות חדשות. בריאיון לאיה מירון היא הסבירה את ההפסקה מהעשייה האמנותית: "בספר האמנות הראשון שלי, 'אפריקה: אמנות העמים הכושיים', נכתב על אחת המסיכות שהיא מופיעה רק אחת ל-25 שנה בהצגה לכבוד רוחות המתים, ונותרת חבויה רוב הזמן. יש באמנות שלי שרידים של חשיבה מאגית ופרקטיקה של שמאן; מכל מקום, זה היה אצלי מודל להתייחסות".[1] בריאיון עם רפי לביא ב-1990 הוא הפגין הערכה רבה לעבודתיה של נתן וציין שהן מקוריות: "בעבודתיה איזון בין המעורבות החברתית-פוליטית לבין ביטוי אישי, יחד עם אלמנטים מיוחדים. כלומר, בתקופה שבה היה גל גדול של רצון מצד האמנים להיות פוליטיים, עבודתיה לא היו פלקטיות או פשטניות."[5]
היצירה "פסל הנפת חרמש" (2002) נמצאת באוסף מוזיאון ישראל והוצגה בעבר בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון. ביצירה סדורים במעגל חרמשים, כאשר כל חרמש נשען על החרמש הסמוך לו במעגל שיתופי במעין מניפה, תוך חיקוי פעולת הקצירה באופן פיסולי. החרמש הוא כלי העבודה של החקלאי ודימוי שליווה את המיתוס הישראלי של החלוץ. בתרבות שונות החרמש הוא גם סמלו מזרה האימה של מלאך המוות שכונה "הקוצר העגום". נוצרת ניגודיות בין כלי העבודה לחזותו האלימה של החרמש המצביעה על מלחמה והרס.[6] וריאציה נוספת על מעגל החרמשים מופיעה בפסל "פוסע וקוצר", שהוצג בתערוכה במבנה בית העם הטמפלרי בחיפה, מופיעים 2 מעגלים ובהם 24 חרמשים.[7]
בשנת 2006 הציגה את עבודתה "החלום על שוויון המינים" בתערוכת "אפרופו העלמות" במוזיאון פתח תקווה לאמנות. בתערוכה מספר גופיות מתוחות ונעדרות שיוך מגדרי.[8] בשנת 2007 הציגה בגלריה רוזנפלד את "קיץ בחורף" בו היא חוזרת לעסוק בדימויי הגופיה. בתערוכה מספר עבודות המגיעות בגווני שחור-לבן. בחלקן הגופייה נותרת בשלמותה, באחרות היא קרועה, שסועה, מפוררת ונותרים ממנה רק חלקים. היא מופיעה כאובייקט שלצידם מיטת תינוק המכוסה כילה. בשנת 2008 נתן אצרה, יחד עם אמיתי מנדלסון, את התערוכה "60 שנות אמנות בישראל: זמן אמת" במוזיאון ישראל.[9]
בשנת 2011 נתן הציגה במוזיאון ישראל את "אוהל" בו על קיר שחור מוצב במיקום גבוה אוהל לבן המחובר אליו בחוטים ונראה מרחף או צונח. ובניגוד לאוהל שיתדותיו באדמה, האוהל תלוי על בלימה באוויר.[10]
בשנת 2016 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון ישראל ירושלים לכבוד אפרת נתן. בקטלוג התערוכה כתבה איה מירון: "עבודותיה של נתן מתאפיינות ב-'הסתפקות במועט', צורותיהן פשוטות והן עשויות מחומרי יומיום, לרוב בטווח שבין השחור ללבן. החומרים והחפצים המשמשים אותה נושאים מטען מלא תוכן. הגופיות למשל, שאותן היא קושרת, מותחת, קורעת או מפוררת, צוברות בכל הופעה שלהן עוד משמעות: כפריט־לבוש בסיסי של הפועל החלוץ, כדימוי של הגוף הפרטי ואף כגרמי שמים ועננים, הנשקפים בחלון גדול ומציעים שלל אפשרויות למבטו של הדמיון. כמו הגופיות כך גם חומרים כמו חלב ובצק, רשת־חלונות, כילה ותקליטים: מקורם בסביבת ילדותה בשנות ה־ 50, ובמרוצת השנים הם צברו משמעויות ביחס לאירועי השעה בארץ, להוויה המקומית ולתולדות האמנות לתקופותיה."[1]
פרסים עריכה
- 1979 - פרס ביאטריס קולינר לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון ישראל, ירושלים.
- 2002 - פרס עידוד היצירה, משרד המדע התרבות והספורט.
- 2006 - פרס שרת החינוך והתרבות[11] בתחום האמנות הפלסטית.
- 2006 - פרס שר המדע, משרד המדע התרבות והספורט.
- 2009 - פרס מפעל הפיס[12] לאמנות פלסטית.
- 2013 - פרס סנדברג לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
תערוכות יחיד עריכה
- 1979 - "עבודה על הגג" אפריל, גג בית משותף, רחוב שלמה המלך 91, תל אביב
- 2002 - "עבודות ישנות וחדשות", מאי, גלריה המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, בית הכרם, ירושלים
- 2002 - "רוחות", אוקטובר, גלריה הקיבוץ, תל אביב.
- 2006 - "גופיות בחלון", יוני, הגלריה בקבוץ בארי
- 2007 - "קיץ בחורף", מרץ, גלריה רוזנפלד, תל אביב
- 2016 - "אפרת נתן: סיד וזפת״, אפריל, מוזיאון ישראל, ירושלים.
קישורים חיצוניים עריכה
- אפרת נתן באוספי מוזיאון ישראל
- אפרת נתן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- יצירות של אפרת נתן באתר אירופיאנה.
- שיחה עם האמנית אפרת נתן: המרכז לאמנות עכשווית
- דניאל זילברברג, שיח עירוני, באתר וואלה!, 26 באוגוסט 2009
- עוזי צור, קיץ בחורף, באתר הארץ, 19 בפברואר 2007
- אפרת נתן, באתר בצלאל
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 אפרת נתן: סיד וזפת (קטלוג תערוכה), אוצרת: איה מירון, ירושלים: מוזיאון ישראל, אפריל 2016 - אוקטובר 2016.
- ^ 1 2 כתבי ynet, הפעם הראשונה שלנו, באתר ynet, 19 באפריל 2010
- ^ ראו: טננבאום, אילנה (עורכת), וידאו Zero, כתוב בגוף, פעולה בשידור חי, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה, 2006, עמ' 43.
- ^ 1 2 3 תערוכה - אפרת נתן וסימה מאיר - Tali Tamir, באתר talitamir.com
- ^ "אחת האמהות חסרה" מאת נעמי סימן-טוב, ידיעות אחרונות, תל אביב.
- ^ צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010.
- ^ אפרת נתן: פוסע וקוצר, באתר מוזיאוני חיפה](הקישור אינו פעיל, 17.07.2018)
- ^ אפרופו העלמות, באתר מוזיאון פתח תקווה לאמנות
- ^ 60 שנות אמנות בישראל: זמן אמת, באתר עכבר העיר](הקישור אינו פעיל, 17.07.2018)
- ^ עבודת קיר I : אפרת נתן, אוהל, 2011, באתר מוזיאון ישראל](הקישור אינו פעיל, 17.07.2018)
- ^ דנה גילרמן, עכבר העיר אונליין, פרסים לגדעון גכטמן, אפרת נתן ואמנים נוספים, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2006
- ^ אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, שישה אמנים זכו בפרס של הפיס, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2009