אקסקליבר
אקסקליבר (גם קליבורן[1] או קלדבולך; באנגלית עתיקה: Excalibur, "חותך פלדה";[2] בוולשית: Caledfwlch) היא החרב האגדית של המלך ארתור. היא מוזכרת פעמים רבות בהקשר של העצמאות של בריטניה הגדולה.
בסיפורי המלך ארתור עריכה
ישנן גרסאות על פיהן אקסקליבר היא החרב באבן, המופיעה בסיפורים מימי הביניים (מה שמוכיח את יחוסו של המלך ארתור); באגדות המלך ארתור, סופר שהחרב אקסקליבר ניתנה במתנה לאותר פנדרגון, אולם הוא איבד אותה ועל פי גרסאות אחרות איבד את היכולת להנות מסגולותיה כשחמד את איגריין, אשתו של אציל אחר, ובעת מותו במהלך קרב נעץ אותה באבן, כשנקבע שרק השליט הראוי למשול בבריטניה באמת, יוכל לשלוף אותה מהאבן. לאחר שנים הצליח בנו, ארתור, לשלוף את החרב מהאבן וכך הפך למלכה של בריטניה.
על פי "מותו של ארתור" (אנ') מאת תומאס מלורי, קיבל ארתור את החרב מגבירת האגם שבאי הקסום אבלון. גבירת האגם סיפרה לארתור שהחרב חושלה עבורו, ובבוא הזמן היא תדרוש ממנו משאלה תמורתה. מרלין אמר לארתור שכל עוד החרב תהיה איתו, הוא לא ידמם גם אם ייפצע - וכך אכן היה. לאחר קרב קמלן ציווה ארתור על נושא כליו, בדיוור, להשליך את החרב לאגם. יד הושטה מן המים ותפסה את החרב, וארתור שט באגם אל אבלון, שם מת.[3]
מקבילות בספרות ובתרבות עריכה
- בסרט הקולנוע האפי-פנטסטי "אקסקליבר", החרב אקסקליבר היא חרב קסומה שחושלה בידי הדרקון ומשמשת כחרב בסלע. אקסקליבר היא בעלת יכולת לשבור כל כלי נשק ולחדור כל שריון, כולל את שריון הלוחות המכושף שהעניקה מורגן לה פיי לבנה מורדרד. בסיום הסרט משליך סר פרסיבל את החרב לאגם שם היא נלקחת על ידי הגבירה של האגם.
- בסדרת הספרים "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות" מופיעות חרבות כוח, בהן אקסקליבר חרב הקרח.
- בסדרת הטלוויזיה "מרלין" אקסקליבר היא חרב, שחושלה על ידי הדרקון האגדי קילגארה, וניתנה למלך ארתור על ידי מרלין הקוסם הצעיר, כיוון שהחרב הייתה רבת עוצמה מרלין היה צריך להחביא אותה במקום שאף אחד לא יוכל למצוא, לכן נעץ אותה באבן בעזרת קסם.
- על שם החרב קרוי מלון אקסקליבר בלאס ווגאס.
בספר "ערפילי אבלון" מוזכר שהחרב עשויה מברזל מטאוריטי.
קישורים חיצוניים עריכה
- אקסקליבר, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ בספר "ההיסטוריה של מלכי בריטניה"
- ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, תל אביב: מפה, 2005, עמ' 166
- ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, תל אביב: מפה, 2005, עמ' 235
