ארנסט נויפרט
ארנסט נויפרט (בגרמנית: Ernst Neufert; 15 במרץ 1900 – 23 בפברואר 1986) היה אדריכל גרמני, שנודע כעוזרו של וולטר גרופיוס, כמורה וכחבר במספר ארגוני תקינה ובעיקר הודות לספר הנתונים והמידות החיוני שכתב - "נתונים אדריכליים" (אנ'), שהפך לספר חובה לכל מתכנן וסטודנט לאדריכלות.
 | |
| לידה |
15 במרץ 1900 Freyburg, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
23 בפברואר 1986 (בגיל 85) רול, שווייץ |
| מדינה |
גרמניה |
| השכלה |
באוהאוס |
| מעסיק |
האוניברסיטה הטכנית בדרמשטאדט |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ביוגרפיה עריכה
ארנסט נויפרט נולד בעיר פרייבורג שבגרמניה. בגיל 17, לאחר חמש שנים שבהן עבד כבנאי, החל ללמוד בבית הספר לבנייה בוויימאר. המורה שלו המליץ לוולטר גרופיוס בשנת 1919 שיהיה אחד מתלמידיו הראשונים בבית הספר לעיצוב ואדריכלות - הבאוהאוס. הוא סיים את לימודיו בשנת 1920 ויחד עם האדריכל האקספרסיוניסטי פאול לינדר (1897–1968) יצא לסיור לימודים בן שנה בספרד, שם שירטט כנסיות מתקופת ימי הביניים. בברצלונה פגש הסטודנט הצעיר את האדריכל הקטלוני אנטוניו גאודי, והתרשם עד מאוד מהארכיטקטורה שלו. בהמשך הפך נויפרט לאחד מחסידיו הראשונים של גאודי בגרמניה. לאחר 1921 הוא חזר לבאוהאוס והפך לאדריכל הראשי תחת ולטר גרופיוס באחד ממשרדי התכנון האדריכלי הבולטים ביותר של רפובליקת ויימאר.
בשנת 1923 הכיר נויפרט את הציירת אליס שפיס-נויפרט, תלמידה בבאוהאוס, ונשא אותה לאישה בשנת 1924. לזוג נולדו ארבעה ילדים.
בשנת 1925 פעל נויפרט בשיתוף פעולה הדוק עם ולטר גרופיוס להקמת בנייני הבאוהאוס החדשים בדסאו, ולהשלמת בתי האומנים של גאורג מוכה (אנ'), של פאול קלה ושל וסילי קנדינסקי. בשנים 1925–1926 בנה עם גרופיוס את מבנה בית החרושת של AMCO (גר'). בשנת 1926 הוא שב לוויימאר והפך למרצה, ב"מכון הבניין" (Bauhochschule), אחד ממשיכיו של ה"באוהאוס", תחת אוטו בארטנינג (אנ'). בשנים 1928 עד 1930 ביצע פרויקטים שונים כמו מנזה (Mensa am Philosophenweg) והאבאנאום (גר') באוניברסיטת ינה. בשנת 1929 הוא בנה את ביתו הפרטי (גר') בגלמרודה (גר'), כפר סמוך לוויימאר, בתור אב-טיפוס לסדרת בתים פרטיים שיוקמו במהירות בבנייה טרומית (כיום הבית הוא מקום מושבן של "קרן ארנסט נויפרט" ו"קופסת נויפרט" - גלריה וגינה לזכרו המציגה תערוכות מתחלפות). לאחר סגירתו של הבאוהאוס על ידי הנאצים, הוא עבר לברלין ועבד בבית ספר הפרטי לאמנות של יוהאנס איטן, שאולץ להיסגר אף הוא בשנת 1934.
מוקדם מאוד הכיר נויפרט באפשרויות לייעל את תהליכי הבנייה, אך גם את הצורך בכללים נורמטיביים.
בשנת 1934 הוא הפך לאדריכל הבית של יצרנית הזכוכית המעוצבת לאוזיץ (גר'). הוא תכנן את ביתו הפרטי של מנהל התאגיד ד"ר קינט (עם זכוכית צבעונית פרי יצירתו של צ'ארלס קרודל (אנ')) ומספר מבני מגורים, משרדים ומפעלים שונים בווייסוואסר (אנ'), בצ'רניץ (אנ') ובקאמנץ (אנ'). במקביל עבד על ספרו "נתונים אדריכליים", שפורסם במרץ 1936 והפך למדריך חיוני ובסיס להתייחסות עבור כל מתכנן וסטודנט לאדריכלות, ומכונה לעיתים פשוט "נויפרט", על שמו. הספר תורגם ל-18 שפות.
בשנת 1936 נסע נויפרט לניו יורק ולטלייסין (אנ') שבאריזונה, כדי לבקר את פרנק לויד רייט ולבחון את סיכוייו למצוא עבודה בארצות הברית. אך בעודו בניו יורק התבשר על ההצלחה האדירה של המהדורה הראשונה של ספרו וחזר לברלין להכין את המהדורה השנייה. פרויקטים תעשייתיים חדשים שקיבל באותה העת הביאו להחלטתו להישאר בגרמניה. הוא לא אימץ את הדוגמות האדריכליות של הנאציזם, אלא נותר מונחה בידי הרציונליות והפונקציונליזם של הבאוהאוס, ששימש הסגנון המקובל בבנייה תעשייתית בשל היעילות של תכנוניו. היעילות הזו תפסה את עינו של אלברט שפר - שר החימוש של גרמניה הנאצית ואדריכלו של היטלר. בשנת 1939 הוא מינה אותו שפר לעבוד על סטנדרטיזציה של האדריכלות התעשייתית הגרמנית. בהקשר זה המציא את "מכונת בניית הבתים" (גר'), ופרסם מדריך בנייה שיצא בשנת 1943 עם הקדמה מאת שפר. בשל תפקידו בעל החשיבות קודם בידי הנאצים. אף על פי שלא היה חבר במפלגה הנאצית, היה שותף פעיל בגיס הנהגים הנאצי (NSKK). בשנת 1943 מונה ל"נציב הרייך לסטנדרטיזציה של הבנייה" (Reichsbeauftragter für Baunormung), וב-1944 לחבר בצוותו של שפר לשיקום ערים מופצצות. בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1944, הכניסו היטלר לאדריכלים שברשימת המבורכים. לאחר המלחמה היה אחד מהאדריכלים שהיו אחראים לשיקום העיר אנהולט (אנ'), בפיקוחו של רודולף וולטרס (אנ').
לאחר מלחמת העולם השנייה מונה נויפרט לפרופסור באוניברסיטה הטכנית של דרמשטאדט (Technische Universität Darmstadt). כמה מספריו מתקופת הנאצים נכנסו לרשימת הספרות האסורה לקריאה באזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה.[1] הוא פתח משרד משלו - נויפרט את נויפרט, יחד עם בנו פטר, בשנת 1953, וביצע פרויקטים רבים, כולל מבני תעשייה רבים. הוא נפטר בשנת 1986 בביתו בבוגנו-סור-רול בשווייץ.
עבודות עריכה
- בניין הסטודנטים באוניברסיטת ינה (1928–1930) (Mensa (am Philosophenweg
- אבנאום באוניברסיטה בינה (Abbeanum) (1930–1929)
- בית וסטודיו משלו (Weimar-Gelmeroda) (1929)
- תאורית תקנים לבניה - Bauordnungslehre Volk und reich verlag, ברלין (1943)
- בית ארנסט נויפרט, דרמשטאדט (1952–1955)
- מרכז סיטונאי בנירנברג (1954–1967)
ספרות עריכה
- Neufert, Ernst; Neufert, Peter; Baiche, Bousmaha; Walliman, Nicholas (2002). Architects' Data (3rd ed.). Wiley-Blackwell. ISBN 978-0-632-05771-9. Neufert, Ernst; Neufert, Peter; Baiche, Bousmaha; Walliman, Nicholas (2002). Architects' Data (3rd ed.). Wiley-Blackwell. ISBN 978-0-632-05771-9. Neufert, Ernst; Neufert, Peter; Baiche, Bousmaha; Walliman, Nicholas (2002). Architects' Data (3rd ed.). Wiley-Blackwell. ISBN 978-0-632-05771-9.
- Prigge, Walter, ed. (1999). Ernst Neufert. Normierte Baukultur im 20. Jahrhundert. Edition Bauhaus Dessau. Frankfurt am Main: Campus Verlag. ISBN 3-593-36256-2. Prigge, Walter, ed. (1999). Ernst Neufert. Normierte Baukultur im 20. Jahrhundert. Edition Bauhaus Dessau. Frankfurt am Main: Campus Verlag. ISBN 3-593-36256-2. Prigge, Walter, ed. (1999). Ernst Neufert. Normierte Baukultur im 20. Jahrhundert. Edition Bauhaus Dessau. Frankfurt am Main: Campus Verlag. ISBN 3-593-36256-2.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Deutsche Verwaltung für Volksbildung in der sowjetischen Besatzungszone, Liste der auszusondernden Literatur, Berlin: Zentralverlag, 1946 (בגרמנית)