בובי ג'ונס
רוברט טייר "בובי" ג'ונס (באנגלית: .Robert Tyre "Bobby" Jones Jr; (17 במרץ 1902 - 18 בדצמבר 1971) היה שחקן גולף חובבן אמריקאי אשר נחשב לאחד הטובים בכל הזמנים[דרוש מקור].
 | |
| לידה |
17 במרץ 1902 אטלנטה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
18 בדצמבר 1971 (בגיל 69) אטלנטה, ארצות הברית |
| מידע כללי | |
| שם לידה |
.Robert Tyre Jones Jr |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
|
www | |
| ספורט | |
| ענף ספורט |
גולף |
| הישגים | |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה של עולם הגולף |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ג'ונס נולד באטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה, והחל לשחק גולף בגיל צעיר. כשהיה בן 6 זכה בטורניר הגולף לילדים, וכשהיה בן 14 הגיע לסיבוב השלישי באליפות ארצות הברית לחובבים.
בזמן השיא שלו בתור שחקן גולף, בין השנים 1923-1930, ג'ונס שיחק הן בתחרויות החובבנים התחרה בהצלחה לא מועטה גם בתחרויות המקצועניות. לעיתים, הוא הצליח לנצח כוכבי גולף כמו: וולטר הייגן וג'ין סאראזן (Gene Sarazen), שזו הייתה גם תקופת השיא שלהם. גם בתקופת השיא שלו, עבד ג'ונס כעורך דין במשרה חלקית.
בשנת 1923 זכה בתואר החשוב הראשון שלו - אליפות ארצות הברית הפתוחה. הוא ניצח בתחרויות רבות באותה התקופה. כמו כן, הוא שחקן הגולף היחיד שזכה ב"גראנד סלאם" - זכייה בארבעת הטורנירים הגדולים באותה השנה (1930). בסך הכל, השתתף ג'ונס ב-31 טורנירי מייג'ור, מתוכם זכה ב-13 והתמקם בעשירייה הראשונה ב-14 אחרים.
בגיל 28 פרש ממשחק הגולף והשקיע את עיקר זמנו בעריכת דין, וזאת אף על פי שהרוויח כסף רב ממשחק והדרכת גולף וכן מעיצוב ציוד.
כשהסביר את החלטתו לפרוש אמר ג'ונס: "זה (אליפות בגולף) כמו כלוב. ראשית, אתה מצפה להיכנס לשם ואחר כך אתה מצפה להישאר, אבל כמובן שאף אחד לא יכול להישאר"[1] . ג'ונס ייסד מגרש גולף על שם העיר בה הוא חי, ואף הקים טורניר שנתי בינלאומי בשם המאסטרס.
הוא נפטר בגיל 68 מסירינגומיאליה (מחלה בעמוד השדרה) בביתו שבאטלנטה.
תארים שזכה בהם עריכה
תחרויות מקצוענים:
- אליפות ארצות הברית הפתוחה - 1923, 1926, 1929, 1930.
- האליפות הפתוחה - 1926, 1927, 1930.
תחרויות חובבים:
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של בובי ג'ונס (באנגלית)- בובי ג'ונס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- בובי ג'ונס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ The Gigantic Book of Golf Quotations, ed. Jim Apfelbaum. 2007.