בית גוברין - מרשה
בית גוברין - מרשה הוא גן לאומי שהוכרז בשנת 1989 כדי לשמר את שרידיה של העיר מרשה, המשך המחקר באתר ושימור החורש הטבעי. הגן הלאומי משתרע על שטח של 5,000 דונם ובו מערות רבות וחללים תת-קרקעיים מגוונים ושרידים ארכאולוגיים חשובים. בחלקו הדרומי והגבוה ביותר של הגן נמצא תל מרשה.
 | |||||||
| מערת הקבורה הצידונית (מערת אפולופאנס) | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| נתונים ומידות | |||||||
| שטח | 259 הקטאר | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| מיקום |
מחוז הדרום  | ||||||
| קואורדינטות | 31°36′47″N 34°53′54″E / 31.61305556°N 34.89833333°E | ||||||
|
(למפת השפלה רגילה)   בית גוברין - מרשה  | |||||||
  | |||||||
המסלע של שפלת יהודה בנוי משכבת קירטון שהוא גיר רך מתקופת האיאוקן בעיקר, שהורבדה בים קדום. מעל לקירטון התפתחה שכבה בעובי של 1–3 מטר, של גיר קשה, המכונה 'נארי'. מסלע הקירטון נוח לחציבת חללים תת-קרקעיים ולהפקת לבנים לבניין. עיקר לבני הבניין נכרו ממערות בצורת פעמון שפתח עגול בראשן. דרך פתחים אלו נכנסו אל תחילת מלאכת החציבה, וירדו כלפי מטה בחציבה, שורה אחר שורה, והוציאו כלפי מעלה לבני קירטון לצורכי בנייה. חלק מן המערות והחללים שנחצבו שימשו גם לצרכים שונים, כגון מגורים, בתי בד, בורות מים, מתקני קולומבריה ומערות קבורה. חלק מן המערות הרבות שבשטח הגן הותקנו לביקור קהל.
אחת מתכונות המערות הפעמוניות היא אקוסטיקה מעולה, וזו מנוצלת לעריכת קונצרטים, וכמו כן צולמה שם סצנה במחזמר ישו כוכב עליון ב-1973.
ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על הגן הלאומי כאתר מורשת עולמית[1][2].
מרשה עריכה
ערך מורחב – מרשה
מרשה נזכרת ברשימת ערי יהודה בספר יהושע (יהושע ט"ו, מ"ד). לאחר גלות בבל ישבו עמים רבים במרשה - אדומים, צידונים, ובתקופה ההלניסטית ישבו בה אף דוברי יוונית. יוחנן הורקנוס כבש את העיר בשנת 112 לפני הספירה, תושביה התגיירו ועל-פי המסורת היא מקום מוצאו של הורדוס האדומי.
בית גוברין עריכה
- ערך מורחב – בית גוברין (עיר קדומה)
היישוב בית גוברין בא במקום מרשה, ולתולדותיו עדויות הן ממסמכים היסטוריים והן מממצאים ארכאולוגיים. במשך השנים שלטו בה רומאים וביזנטים, יהודים, מוסלמים וצלבנים, שבנו בה מבצר. כל אחת מתקופות אלה הותירה בה את שרידיה. בתקופת המשנה והתלמוד ישבה בה קהילה יהודית גדולה, שהוציאה מתוכה תנאים ואמוראים רבים. עד מלחמת העצמאות שכן במקום הכפר הערבי בית ג'יברין, שתושביו נמלטו ממנו במהלך המלחמה.
אתרים בגן עריכה
- בית קברות מן המאה השנייה והשלישית לפני הספירה, ובו שתי מערות כוכים, הפתוחות לקהל.
- המערה הפולנית, הקרויה כך משום שחיילים פולנים חרתו בה את המילים "ורשה ו"פולין" ואת סמל פולין כשביקרו בה בזמן מלחמת העולם השנייה, בשנת 1943.
- מערת הקולומבריום, ששימשה לגידול יונים. בסוף המאה השלישית לפני הספירה הופסק גידול היונים והמערות הפכו למחסנים.
- מערת האמבטיה ובה תעלות מים לצורך רחצה ופולחן.
- מערת בית הבד להפקת שמן זית.
- המערה הצידונית (ראה תמונה) - מערת קבורה המכונה גם "מערת אפולופאנס", על שם משפחה הנזכרת בכמה כתובות במערה. במערה ציורי קיר משוחזרים וכוכי קבורה. מערת הקבורה וציורי הקיר מתוארכים לתקופה הרומית הקדומה, המאה הראשונה לפנה"ס.[3] התקופה בה שהו צידונים במרשה, היא התקופה הפרסית והיוונית.
- בתי מגורים ובורות מים, מן התקופה ההלניסטית, מקושרים במעברים תת-קרקעיים אל מתקני קולומבריה, בתי בד, מחסנים ובורות מים.
- מגדל מצודה על ראש גבעת מרשה. מצפון לו נמצאו חדרים, ששימשו למטרות שונות.
- כנסיית צנדחנה, שיבוש של הערבים לשם סנטה אנה, נבנתה בתקופה הביזנטית.
- מערות הפעמון, שמספרן כ-80 והן מחוברות ביניהן למערכת אחת.
- אמפיתיאטרון אמיתי, עיגול שלם וסגור, שנועד למשחקי לודרים. שרידיו כוללים עדיין קירות, גגות וכניסות.
קישורים חיצוניים עריכה
- גן לאומי בית גוברין, באתר רשות הטבע והגנים
- תמונות 360 מהגן הלאומי בית גוברין- מרשה, באתר ישראל ב-360
- תמונות 1
- תמונות 2
- זיו ריינשטיין, טיול קרקע-קרקע: ביקור במערות בית גוברין, באתר ynet, 29 בינואר 2011
- סיור וירטואלי באתר מורדגן (אורכב 19.02.2020 בארכיון Wayback Machine)
משה גלעד, מערות גוברין הן המקום להתקרר בו בשיא הקיץ, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2014- סרטון וידאו - טיול אל בית גוברין - מערות קולומבריום, מערה צידונית, אמפיתיאטרון רומי, תל מרשה ועוד
מערת הפעמון – מרשה, סרטון באתר יוטיוב
משה גלעד, טיול במערות בית גוברין, באתר הארץ, 19 ביולי 2023
הערות שוליים עריכה
- ^ ההכרזה באתר של אונסק"ו
- ^ דליה מזורי, גן לאומי בית גוברין הוכרז כאתר מורשת עולמית, באתר nrg, 22 ביוני 2014.
- ^ Peters J.P. and Thiersch H., . Painted Tombs in the Necropolis of Marissa (Marêshah). Committee of the Palestine Exploration Fund., 1905
